בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות משורר זו היכולת להמשיך

תגובות

מצד אחד אני עקבי ומושכל, ומצד שני אני תמיד מין מדיום. זו תכונה שטובה לשירה, ללהיות משורר - השינויים.

יש הבדל בין לכתוב שיר טוב לבין להיות משורר. אפשר ללמוד לכתוב שיר טוב. יש לכך דגמים, ויש גם טווח מסוים שבו אפשר לגוון. אבל להיות משורר זה דבר שונה. קיטס קרא לכך "היכולת הנגטיווית". אני תמיד אומר שזו היכולת להמשיך. להמשיך זה לעשות ולהגיד משהו אחר.

וזה יכול להיות לאו דווקא נעים. מצד אחד אני אוהב שירה וכאילו נעשיתי מרוהט בה במשך כל כך הרבה שנים. אומרים לי: תהיה מכובד! אבל אני לא מכובד, אלא "notorious". הקהל צמא למכובדות. יש מחסור בלגיטימציה, באוטוריטה תרבותית, ובעיקר במקום שהעדר הלגיטימציה והעדר כבוד גלויים לאור היום. אלא שברגע הזה, מול ציפייה למודת צייתנות כזאת, אתה דווקא רוצה להגיד דבר מרגיז, ביקורתי, להתבדח בגסות, להשתולל. ההתנהגות השערורייתית היא מאפיין של הליריקה מאז ה"קומוס" הדיוניסי והשירים הימביים של ארכילוכוס והיפונאקס. "יאמביזין" משמע להתקלס, ללגלג. התפקיד האתי של השירה היה לשבח ולחייב, ולכן גם לגנות ולשלול. זה בולט בשני השירים הראשונים של האיליאדה - שאי אפשר לשבח מבלי לגנות ולשלול. ב"המלך ליר" יש מעמד מלא גידופים, וגם יש הרבה מזה ב"טרוילוס וקרסידה".

לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות. הביקוש לכך הוא נתון אידיאולוגי קבוע, ובמיוחד כשהספרות נכתבת ומשווקת כחלק ממיזם ממלכתי של התעלמות והכחשה. היא מספקת חממה (מעין גדר הפרדה) שבחסותה אפשר להתנאות בניקיון רוחני. הטבח האבסורדי של מלחמת העולם הראשונה, הפטריוטיזם העדרי, האטימות, התרפסות המשכילים והעיתונות, היו הרקע לשערויות שחוללו בזמנם טריסטן צארה והדאדאיסטים, לפרובוקציות של מאיאקובסקי, ל"אנטי שירים" של ניקנור פארה.

בעיני המצב היום די דומה, לאחר שהתנסינו בכמה שנים מפוארות של "המלחמה נגד הטרור". אבל גם בעבר, בימים מתוקנים יותר, העדפתי חוש ביקורתי, הומור, פשטות מטומטמת, הגזמה, כל דבר שמתנכר לשירה ומסיר ממנה את המרכאות. משורר צריך ראשית כל לדעת לחדול להיות משורר; לצאת לרחוב, להסתכל במכוניות, ולהיווכח שבמציאות שיר הוא לא דבר חשוב, שזו צביעות להחשיב שירים. כי השירה היא קודם כל היציאה הזאת החוצה, חופש, מחווה רדיקלית, כפי שציין ריימון קנו: "ca a toujours kekchose d'extreme / un poeme" (זה תמיד משהו קיצוני / שיר). וזה נוגע לההבדל בין לכתוב "שיר טוב" לבין להיות משורר.

משורר חושב, משתנה, ושיר הוא מחוה של שינוי, הוא בתנועה. הוא לא נגמר, צריך מיד לקרוא אותו מחדש, ושוב ושוב, כי המחווה הזאת עונה לצורך המתמיד באוריינטציה אתית (להבחין, להחליט, לזוז, להתנגד).

לכן המרכיבים הדינמיים של שיר הם מתעתעים. מבקרים, מורים, מדריכי סדנאות לא מזהים אותם. לכאורה מספיק לבחור היטב מלים. זה הגורם ששמים אליו לב. אנשים מתאהבים במלים ובדימויים, כאילו צועדים על רצפה רצופה של מלים. אבל חשובות יותר המלים שלא בוחרים בהן. כך נוצרים בשיר המרווחים. במרווחים בין המלים, שאותם אין לנחש, הוא מוצא את אופי התנהגותו, נע, נקטע, נחלץ ממקסם בבואתו, נתקל במשהו אחר, ומקבל היזון חוזר, הזרה, ביקורתיות. במרווחים האלה הוא מנתב, עובר מעניין לעניין ומרמה לשונית אחת לשנייה. על פי המרווחים נוצר גם השיפוע שבו ההגד מטפס או גולש (הטופוגרפיה, הדינמיות). וזה גם נוגע לקצב, שהוא מומנט החיים, הייחוד הגופני-הגימנסטי של השיר שנע ומקבל כובד ואמינות בעיתוי (של כל מלה) ובזמן.

גורם חשוב אחר הוא הגודל הנכון. לשיר יש גודל שרק בו הוא אמיתי. זה כמו בציור ובארכיטקטורה. לנמל התעופה הצנוע בקהיר יש גודל נכון, וכך לנמל סכיפול ליד אמסטרדם. אמנם הוא ענקי, אך ענייני ושוקק חיים. לנמל התעופה נתב"ג 2000 אין גודל, אין מידה, ומבחינה זו השיר שהקדשתי לו (התפרסם ב"הארץ", 10.2.2006) מדבר לא רק על המדינה שהקימה אותו כמונומנט, אלא גם על מובן הההגזמה בשירה. גרעין השיר הוא מבנה בעל מידה שמסתפק בטור האנכי של המלים הפותחות כל שורה: "אלוהים, איזה מסדרון שיש, אבן וזכוכית, גבוה וריק, בדרך אל המזוודות". החזרות הרבות בכל שורה מבטאות את היהירות המנופחת של המונומנט, את הפולחן הנובורישי של השיש, הזכוכית, הגודל וכדומה. מאידך גיסא, ברמה של השירה המגמה הפוכה. הגרעין הענייני נכתב במעין פואטיקה של ויליאם קרלוס ויליאמס, בסגנון שירו הידוע: "כך כך הרבה תלוי / במריצה אדומה / מזוגגת במי גשם / ליד התרנגולות הלבנות". הפואטיקה הזאת (שנעשתה שמרנית) נפתחת בשיר על נתב"ג-2000 להגזמה ברוח דאדא או גרטרוד שטיין. השיר אינו רק אילוסטרציה (למבנה המנופח והכוחני), אלא גם אקט שמשחרר את המלים מעול המבנה האידיאולוגי שנכפה עליהן.

מבחינת החשיבה, התחביר (הקומפוזיציה) הוא בעיני גורם חשוב יותר מעצם החומר הלשוני. מה שמוליך את האנשים שולל ומטעה מבחינה פוליטית אינו דווקא המלים (המסולפות ו"המכובסות"), אלא בייחוד התחביר, הקונצפציה שמקשרת את העובדות. אני רגיש קודם כול לתחביר. כשיש תחביר, קונצפציה, יש שיר. אבל תחביר קשור במובן הרחב להבנת המציאות. כדי לחבר, משורר צריך להבין היטב את הקשרים בין העובדות, העובדות הנפשיות, האתיות, העובדות בסביבתו ובעולם. לשם כך צריך כושר שיפוט, דעה, יכולת לטעון. אם אתה צייתן, אינך מבין כלום, אתה מבין רק את מה שרוצים שתבין, כמו תלמיד בכתה עם ארבעה חלונות. כדי להבין ולטעון (לחבר עניינים, להסיק), צריך יכולת לפרק את הגדרות, החומות והסיווגים שנבנו ונבנים מסביבנו כמכשולים, כאריזות של זהות וכקונצפציות.

אפשר לסכם בנקודה זו, ולהגיד שבעיני התכונה הכי חשובה בשירה היא האמירה, הטיעון. כשאני קורא שיר אני מחפש קודם כל מה הוא טוען, את הלוגוס. וזה מקור ההתנגדות, היכולת הנגטיווית שדיברתי עליה. מה שמתבקש זה שהאנשים יצייתו, שיאמצו את מה שמקובל, שיחדלו לחשוב, כלומר שלא יטענו. זה הרי הנושא של האפולוגיה של סוקרטס. גם הוא ודאי היה מסכים שהמשורר הוא זה שיש לו לוגוס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו