שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להפיל את המיליון

רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

זה היה שבוע לא קל למאבק הצדק החברתי. הפינוי בג'סי כהן היה מכה כואבת. בניגוד לרוטשילד, בג'סי כהן לאנשים אין איפה לגור. בטח קראתם שדפני ליף גורשה משם בצעקות. שעתיים אחרי שהדבר פורסם הגעתי לשכונה. ראיתי אותה, יושבת בסבלנות רבה, מוקפת גברים קשי יום, מנסה לשכנע אותם בשום אופן לא להיות אלימים כשיפונו. מאחוריי ישב ילד ושיחק במשחק יריות, כשנשים בלי בית גללו את חייהן הבלתי אפשריים.

מאהל רוטשילד עמד לפרק את אוהליו. אבל חולדאי, ראש העיר, מיהר ופינה קודם, באישון לילה, את האוהלים הריקים על תכולתם בלא התראה. למחאה החברתית, אחת החשובות בתולדות המדינה, קרא "מפגע תברואתי". יום לפני כן, פקחיו העניקו ורדים למוחים והודעה שהפינוי יהיה לקראת ראש השנה. מישהי השוותה את זה לבעל שמביא פרחים ואז מכה. פסעתי לאורך רוטשילד שחלקו הדרומי כבר נקי לגמרי. זוג רוסי שמקבל הבטחת הכנסה התבצר באוהל בשדרה ריקה. "אם היה לנו איפה לחיות, היינו הולכים", אומר הגבר. אני שואל אם יצביעו לליברמן, "מי שיעזור, זה לא משנה לנו מי. ליברמן לא עוזר לרוסים כדי שלא יגידו שבגלל שהוא רוסי הוא עוזר".

המראות הזכירו סרטי מלחמה: זוג רוסי חסר-בית אחר גורר את כל ציודו בשני פחי עירייה גדולים, מזרנים מציצים החוצה. הגבר הוא נכה צה"ל, פניו הוליוודיות, וחברתו מלאכית בשמלה, עם ציפורניים כחולות, אומרת שגרה אצל אמא. הם רואים אותי כותב וחושבים שיש לי מידע. "מי לקח לנו את האוהל? איפה האוהל שלנו?", שואל אותי הגבר, ולא מאמין שאין לי מושג.

אי אפשר לכעוס על המפנים. ביניהם עובד הקבלן י' מדארפור שבסודאן. הוא גוזר גזע של מכנף נאה אליו מחובר שלט מחאה משונה, אחד מאלה שאפיינו את הקיץ האחרון. אני מדבר אתו קצת בערבית קלוקלת והוא אומר שעבודתו טובה. המחאה ניסתה להפסיק את המצב שכדי לצוף מעל המים, מגזר חייב לדרוך על מגזר אחר. והנה שוב, פליט דארפור עובד קבלן, חייב לפנות חפצים של אחיו הרוסי.

באוהל המרכזי ברוטשילד, מישהו שקודם איים להתבצר במגדלי גינדי ואיים בהתאבדות, מסביר: "הוא לא מבין, הפליט. איש אפשר להאשים אותו. אבל אתה רואה שהוא מוריד את הראש, מתבייש במה הוא עשה. אבל הוא בעצמו צריך לשרוד, אני מבין אותו".

אני ממשיך לעיריית תל אביב. סביב הכניסה מסתובבים כמאתיים מפגינים וצועקים בזעם שלא ראיתי מאז תחילת המחאה המנומסת הזו. קודם זרקו ביצים ויש אנשים שעצורים בפנים.

עוברת קריאה למהר לגב העירייה, כדי שלא יפנו את העצורים. המוחים והמשטרה רצים ומקיפים שם את ניידת המשטרה. ואז לפתע יוצאת מאחוריהם המכונית של ראש העיר, דוהרת החוצה מהחניון, אל עבר החופש. האנשים צועקים אבל חולדאי בורח ברמזור אדום וניצל מהמחאה, פניו חיוורות. "הוא שפן, הוא שפן, הוא שפן", שרים כולם.

ואז חוזרים לכניסה. המשטרה יוצרת אזור מבוצר מסביב לכניסה. מדי פעם חבורת שוטרים יוצאת החוצה ותופסת מישהו שמדבר במגאפון או מתופף ודוחסת אותו פנימה. שוטרים רבים ללא תגים, כדי שיוכלו לחמוק אם ינהגו באלימות. בחורה המומה מספרת לי על מפגין שנגרר וקיבל בעיטות בצלעות ובראש. "לא היה דבר כזה בתל אביב הרבה זמן", ממלמל בחור שקט. כעבור שעתיים אני שומע שגם הוא נכנס למעצר בטעות.

השאלה היא איך אדם כמו חולדאי, עם כל יועציו והקדנציה הזו שמנסה להיות מפויסת וסביבתית יותר והתחילה לא רע, מחליט להיכנס לנעליו של הנבל. מדוע לא חיכה מעט? מדוע הודיע שהפינוי יהיה עד ראש השנה. בערב אני יושב עם ואלרי וחברותיה, שבמשך שבועות שכנו באוהל היפה ביותר בשדרה. בלי התראה, המפנים לקחו לה את האוהל עם שקי השינה ואוסף תמונות של המחאה, וזרקו למקום לא ידוע. היא עובדת כעיתונאית, ובגלל עבודתה הצליחה לדבר עם מנכ"ל העירייה ועם חולדאי. היא מספרת שחולדאי דרש לדבר רק איתה, ולא עם שני חבריה, כי אינם עיתונאים. את כל החוויה היא מתארת כברוטלית. אצל חלק מהחברות עלתה שאיפה לעזוב את הארץ, הן מרגישות מרומות.

אתמול ברוטשילד, נתלו כבר צווי פינוי על האוהלים. אני פוגש את יובל חקלאי, ממנהיגי המחאה. דיברנו בלילה ההוא על הספות המרופטות של ג'סי כהן. הוא מספר לי ש-300 פקחים, שוטרים ואנשי יס"מ פינו את הצריפים שבנו חסרי הדיור בשכונה, ושאחרי כמה מעצרי מנע של הגברים, נותרו רק הנשים והילדים. "היה נורא. אנשים ישבו בצד ובכו. ברוטשילד זה מכעיס. בג'סי זה היה קורע לב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ