הים לא פצה פיו

שבע שנות חקירה לא הניבו ממצאים על נסיבות טביעתה של "ארי הים" במאי 1941, למעט האשמות על לחץ בריטי לא מוצדק לצאת בדחיפות למבצע החבלה בלבנון

שלמה נקדימון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה נקדימון

ב-18 במאי 41' הפליגה מנמל חיפה ספינת משמר בריטית ועליה 23 אנשי הפלוגה הימית של ארגון ההגנה (כ"ג יורדי הסירה), בפיקודו של קצין בריטי. המטרה: לפוצץ את בתי הזיקוק החדשים בטריפולי שבלבנון, שהיתה בשליטת ממשל וישי הצרפתי הפרו-נאצי. הספינה, "ארי הים", נעלמה בתוך שעות, ומאז היתה התעלומה תיק פתוח על שולחנה של מערכת הביטחון לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל.

מסתערבים שפעלו בסוריה ובלבנון חיפשו בזמן אמת אחרי ממצאים, ערכו בדיקות למיניהן וגם איתרו 11 גופות, אולי שרידי הכ"ד, שנטמנו בפיזור גיאוגרפי רחב. ב-82', בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הפעיל צה"ל מבצע מיוחד, "שדרה", כדי להגיע לעדים ולממצאים. חיל הים והמוסד סייעו לשלמה בן אלקנה, מטובי החוקרים של תולדות ארץ ישראל, לתחקר אישים לבנונים, אך בסך הכל לא היה במידע שנאסף כדי לחדש.

ב-2000 הורה חיים ישראלי, איש צומת מרכזי במערכת הביטחון, לנסות לפתור את התעלומה. המשימה הוטלה על ד"ר משה עמיעוז, בכיר באגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, ועל נרי אראלי, ראש היחידה לארכיונים טרום-צה"ליים בארכיון צה"ל. השניים התבקשו: א. לברר ולהבהיר את נסיבות היעלמם של הכ"ד; ב. לבדוק אם הגופות שנפלטו לחוף טריפולי הן של אחדים מהכ"ד; ג. לאתר את מקום קבורתם כדי שביום מן הימים אפשר יהיה להביאם לקבורה.

אנשי ההגנה מתאמנים בירקוןצילום: הארכיון לתולדות ההגנה

עבודת החוקרים הסתיימה ב-2007. דו"ח החקירה, המונה כ-600 עמודים וכ-200 צילומי מסמכים, אינו משיב על אף אחת משלוש השאלות. למעשה, הם הניחו תשתית למחקר חדש, שזמנו יבוא אם תאפשר לבנון בדיקה חופשית בנתיבי ההפלגה המשוערים של "ארי הים". בחודש שעבר הודפס תקציר של הדו"ח, שיישלח בקרוב אל משפחות החללים. מפקד חיל הים, אלוף אליעזר מרום, היטיב להגדיר את הממצאים בדברי ההקדמה שלו לתקציר: הדו"ח אמנם שופך מעט אור חדש על התעלומה, אך זו עדיין לא נפתרה.

בשלהי 1939 השיג נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, הסכם לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית לבין בריטניה במלחמה נגד גרמניה ובעלות בריתה. את הצד הבריטי ייצגה מנהלת הפעולות המיוחדות מאחורי קווי האויב (SOE), גוף מודיעין חשאי חדש, שבראשו עמד שר וכפיפותו היתה למשרד הכלכלה ולא לפיקוד הצבאי. האחראי ל"שיתוף" - כך כונה הקשר היהודי-בריטי - בצד היהודי היה משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כאשר לצדו פעלו כאנשי קשר דוד הכהן, בכיר במפא"י ובהסתדרות העובדים, וראובן זסלני-שילוח, מראשי מערך הביון של היישוב העברי. מקבילו הבריטי של שרתוק היה ראש האגף הבלקני של המנהלת, ג'ורג' טיילור, אך מפקד המטה של ה-SOE באזור ולמעשה של ה"שיתוף" היה קולונל ג'ורג' פולוק, שישב בקהיר.

בתחילת 41' הודאג היישוב העברי מאפשרות של פלישה גרמנית לארץ ישראל. שרתוק ופולוק דנו בתוכניות חבלה באזור במטרה להקשות על התקרבות הגרמנים, ושרתוק הביע נכונות "לסכן את אנשינו". שרתוק ביקש סיוע לחיזוק כושר ההתגוננות של היישוב, ופולוק הדגיש כי הדבר מותנה בהצלחת הפעולה המתוכננת בלבנון. שרתוק וחבריו לא ידעו כי ה-SOE סובל מתדמית ירודה וגם חנו של פולוק סר בלונדון, ועל כן "היה זקוק בדחיפות להצלחה מבצעית מרשימה". פולוק הסיק כי עזרו יבוא מהיהודים, אשר שאפו להוכיח את כישוריהם בתחום הצבאי. בתי הזיקוק בטריפולי, שבנייתם כמעט הושלמה, נבחרו כיעד משום שתוכננו לשרת את מאמץ המלחמה הגרמני.

מחברי הדו"ח מאשימים את השותף הבריטי בהתנהגות מאכזבת ובוגדנית. בדיוני ה"שיתוף" עלתה השאלה, מדוע אין חיל האוויר הבריטי מפציץ את בתי הזיקוק, והבריטים השיבו כי אין יחסי מלחמה בינם לבין ממשלת וישי. אך "לנימוק זה לא היה כל בסיס, היות שחיל האוויר הבריטי כבר הפציץ קודם לכן מטרות בסוריה ובלבנון". הדו"ח כינה את המענה הבריטי "מצג שווא".

ולא רק. הבריטים התייחסו ליישוב היהודי כאל "סייענים לגיוס סוכנים שתפקידם לשרת את צרכיה של בריטניה במלחמה". הם דחקו ביהודים לחבל בבתי הזיקוק בשל פלישת הבריטים הקרובה לסוריה וללבנון, מבלי לגלות להם שהפיקוד הבריטי לא רצה בפלישה במועד זה, והיא החלה רק שלושה שבועות אחרי היום שנקבע לחבלה בטריפולי. "הלחץ שהפעילו (הבריטים) לבצע את הפעולה במועד זה, לא היה מוצדק", נכתב בדו"ח. החיפזון גרם לכך שההכנות לא היו מספיקות, קבעו מחברי הדו"ח עמיעוז ואראלי. הבריטים אף דחו את הצעותיו המבצעיות, היעילות יותר, של האחראי לתכנון בצד היהודי, יצחק שדה, מפקד פלוגות השדה והפעולות המיוחדות של ההגנה (שימים ספורים קודם לכן הקים את הפלמ"ח).

בגלל החיפזון הבריטי, נקבע בדו"ח, אימוני הכ"ג לא התמקדו במטרה המתוכננת; הנשק לא היה מספיק; המשקל הכולל של המטען האנושי והחימוש, הדלק והמים, עלה על כושר הנשיאה של הספינה; לא היה מידע מלא על היעד וסביבתו ועל הנתיב הימי. הבריטים, ברצונם ליטול חסות על המבצע, מינו מפקד מאנשיהם, בעוד שהצד היהודי בחר בצבי ספקטור, בן 25, שהיה מנוסה בפעילות ביטחונית ופיקודית יבשתית וימית. האישור לתוכנית, שנתן האיש המרכזי במפקדת ההגנה, אליהו גולומב, נבע אף הוא מהלחץ הבריטי.

הספינה ''ארי הים'צילום: הארכיון לתולדות ההגנה

לעומס היתר, שניכר היטב בעומק שקיעתה של הספינה בעת ההפלגה, לרוחות מזרחיות ולתנאי ים קשים היתה השפעה על גורלה. הדו"ח מונה שתי אפשרויות להיעלמות הספינה. אחת, חוסר יכולת של אנשיה להזעיק עזרה בעקבות אירוע פתאומי או תקלה במכשיר הקשר. האחרת, פיצוץ 400 הקילוגרמים של חומר נפץ שנשאו הכ"ד, כתוצאה מתקלה או פגיעה מקרית של ירי או ניסוי ירי מכלי שיט של הצי הצרפתי, שקיים בדיוק אז אימון באזור.

האחראי על הפלגת "ארי הים" היה כתריאל יפה, הימאי מספר אחת של ההגנה, שעסק בליווי אוניות מעפילים בשנות ה-30. בנו, דן, שזה שנים לא מרפה מהתביעה לחקירה מחודשת, הגיב: "הדו"ח טרם נמסר למשפחות. אנו מקווים שאחרי 70 שנה מערכת הביטחון תיתן לנו תמונת מצב מדויקת ככל הניתן על האירוע הטרגי, כאשר אנו, בני המשפחות, איננו יודעים מה עלה בגורל יקירינו".*

nakdis@netvision.net.il

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ