בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרעות בקצב הלב: 20 שנה למותו של יוסי אלפנט

הרישול המוקפד, השמיעה האבסולוטית, ההתמכרות לסמים והמוות בטרם עת מבעיות לב. אחרי 20 שנה כבר ברור שיוסי אלפנט היה אחד המוסיקאים המעניינים ועם זאת המוחמצים שפעלו בישראל

3תגובות

"עשר שנים למדתי שבמוות אין שום רומנטי! המוות הוא מוות! הוא קיים, הוא מגיע ויש לו את הזמן שלו. בהתחברות אליו, בידידות עמו, בקרבה, אין שום רומנטי. ישנה האווילות, צרות המוח, המחשבה המעוותת, העקומה.

"שהרי מנגד ישנם החיים בהם טמונה הרומנטיקה. ביום יום הוא נוצץ ולא אפור, בלהביא ילדים, בלגדל אותם, בלגדול בעצמך, לאכול, לשתות, לזיין, להשתכר ולהשתטות מפעם לפעם, בלטייל, ללכת למכולת, להשתין, לחרבן, מהאינטימיות עם האסלה, עם לעשות ביד, בליצור, לייצר, להתעלות, להתעצבן, להתפייס, לאהוב, לאבד ת'ראש. ראש כואב גורם לקלל את הבוקר, לדפוק אקמול, אופטלגין יותר טוב, לדעת שמחר בוקר חדש, ראש חדש, וככה חוזר חלילה, דוחף את עצמך יום ויום ויום אל הרומנטיקה האמיתית.

"אני מודה לאל שאחרי עשר שנים אני כותב את ה'בנאליה' הזאת מהצד הזה של החיים ולא מהצד 'הרומנטי' ההוא כשמר מוות הוא חבר.

"ובכן הוא לא והוא יגיע"

(יוסי אלפנט, 1991)

הוא באמת הגיע, המוות, זמן קצר אחרי שיוסי אלפנט כתב את השורות האלה. בבוקר של יום מותו, 6 בספטמבר 1991, הוא הלך לבדיקה בבית החולים - ביקורת שגרתית בשל המום המולד בלבו. "הרופא אמר לו מה שהרופאים תמיד אמרו - שהוא חייב לשמור על עצמו", אומר אחיו של אלפנט, שלמה ברעוז. "אבל לא היה שום סימן שהוא עומד למות מדום לב". בערב מותו אלפנט התייצב במועדון הלוגוס בתל אביב, שם עמדה להתקיים הופעה של להקת "ויילד קרוז". אלפנט, שהיה מיודד עם אייל קצב, המנהיג של "ויילד קרוז", התארח בהופעה הזאת. "הוא הגיע שעתיים לפני הזמן, מצוחצח, לבוש פיצוץ", נזכר קצב. "הוא גם היה במצב רוח טוב. נולדה לו ילדה, הוא הקליט שירים לאלבום שלו. הדיבור היה שהחיים שלו משתנים לטובה".

אלפנט ניגן עם "ויילד קרוז" בערך שלושת-רבעי שעה. רוב השירים היו של קצב, אבל היו גם שניים-שלושה של אלפנט. "בשלב מסוים רציתי לעשות כמה שירים יותר שקטים, אז יוסי ירד והתיישב ליד הבמה, עם הרגליים עליה", מספר קצב. "ניגנתי שיר אחד, ובשיר השני ראיתי פתאום שהוא נוטה אחורה. המועדון היה ממוסך עשן, אבל אני חושב שהשפריצו עליו קצת מים ואז לקחו אותו החוצה. אני זוכר שחשבתי שהוא בטח שתה כוסית אחת יותר מדי. המשכתי בהופעה אבל אחרי כמה דקות ראיתי את רונן, הבעלים של הלוגוס, מסמן שמשהו לא טוב קורה. התחלנו להבין שיוסי נאבק על חייו. הפסקנו את ההופעה וחיכינו שם בזמן שהפרמדיקים עבדו על יוסי".

הם לא הצליחו להציל אותו. אלפנט מת מדום לב, בן 32. הסמים שהוא צרך בקביעות במשך שנים בוודאי זירזו את מותו, אבל זאת לא היתה סיבת המוות המיידית. "היום הסתכלתי שוב בדו"ח הרפואי", אמרה השבוע אחייניתו, רויטל קפלן. "לא היו סמים בדם שלו".

ברעוז, אחיו של אלפנט, קיבל את הבשורה על מותו מאמה של נעמי גולדנר, בת זוגו של אלפנט בשנה וחצי האחרונות לחייו ואם בתו יסמין, שהיתה בת שלושה חודשים כשהוא מת. "הדבר הראשון שאמרתי לה היה 'חיכיתי לטלפון הזה'", נזכר ברעוז. "הייתי מוכן לזה נפשית. ראיתי אותו גומר את עצמו. אם הוא נכנס עכשיו לחדר, הוא מקבל ממני מכות".

צייר של צלילים

מותו של אלפנט בגיל צעיר, קרוב כל כך לבמה, קיבע בתודעה את הדימוי שהיה לו ממילא בחייו - הרוקר האולטימטיבי. "הדבר הראשון שראית זה בחור לא מגולח, עם עמידה מרושלת, שמחזיק את הגיטרה מאוד נמוך וחי במלוא רמ"ח אבריו את עצם היותו רוקנרוליסט", אומר שפי ישי, שעבד עם אלפנט על אופרת הרוק "מאמי". "לא הרבה אנשים חדרו את המעטה הזה כי הוא היה מאוד מוחצן ובולט וקיצוני".

אבל מי שהצליח לחדור אל מבעד לזיפים, הסיגריה הדולקת, החולצות הקרועות, הגיטרה התלויה ברישול מתחת לקו המפשעה, הדיבור המחוספס-עד-תוקפני, והסמים - או במלים אחרות: מי שהקשיב ברצינות למוסיקה הנפלאה שאלפנט ניגן ויצר - הבין שהוא היה גם הרוקר האולטימטיבי, אבל לא רק הרוקר האולטימטיבי. כי לצד התנופה, העוצמה והחספוס של הרוקנרול, אלפנט היה רב אמן של עיצוב סאונד, אשף של מינימליזם מתוחכם, צייר של צלילים. השילוב בין שתי הרגישויות האלה, הסותרות לכאורה, הוא שהפך אותו לגיטריסט מזהיר ולמוסיקאי גדול.

האם שיעור הקומה שלו כמוסיקאי הובן כראוי בחייו? והאם הודגש דיו אחרי מותו? נדמה שלא מספיק. "חייב לזוז", סרטו של אבידע לבני על אהוד בנאי ו"הפליטים" שהוקרן לפני כשנתיים, היה יצירה חשובה בהקשר הזה. לכאורה, הסרט הזה היה צריך להעמיד רק את בנאי במרכזו. אבל הטענה של לבני ושל שותפיו לעשיית הסרט, דרור נחום וגידי אביבי, היתה שהאלבום המופתי "אהוד בנאי והפליטים" היה לפני הכל יצירה משותפת של בנאי ואלפנט, והסרט שלהם הצליח להמחיש את גדולתו של אלפנט כמוסיקאי. 20 השנים למותו (התאריך המדויק יחול ביום שלישי הבא, וב-22 בחודש יתקיים במועדן בארבי בתל אביב מופע רב משתתפים) הן הזדמנות טובה לחזק את הטענה של יוצרי "חייב לזוז" ואגב כך להאיר עוד כמה פינות בסיפור חייו של אלפנט.

מחלת הלב של אלפנט דוממה באכזריות את הגיטרה שלו ב-6 בספטמבר 1991, אבל המחלה הזאת, שהתגלתה כשהיה בן 14, היתה אחד הדברים העיקריים שהביאו את אלפנט אל הגיטרה מלכתחילה. "בגיל 14 הוא נדרש להפסיק להיות נער כמו כל הנערים", אומר ברעוז. "אל תשתולל, אל תשחק כדורגל. באופן טבעי הוא הלך לגיטרה". הגיטרה והמוסיקה היו גם בריחה מהאווירה הלא פשוטה בבית. הוריו של אלפנט התגרשו כשהיה בן 8, ולדברי עדנה דה בר, בת זוגו במשך עשר שנים, "אמא שלו היתה אשה שלא היה קל לחיות אתה".

הזוגיות היצירתית המשמעותית בחייו של אלפנט, עם המתופף עופר הררי, נרקמה כבר בגיל 15 והובילה בין השאר ל"להקה רטורית", הלהקה הראשונה של אלפנט ואחת הלהקות הטובות של הגל החדש הישראלי בשנות ה-80 המוקדמות. הזוגיות הרומנטית עם עדנה דה בר התחילה ב-1980, כשאלפנט היה בן 21, ונמשכה עד סוף שנות ה-80, מזגזגת בין רגעי שפל מסוממים לבין התפרצויות יצירה מלאות השראה.

הם נפגשו במסיבה ברמת גן. דה בר, שהיתה אז בת 19, הגיעה לישראל מניו יורק פחות מחצי שנה קודם לכן. "יוסי היה שם ולא ראה אותי, אבל אני שמתי לב אליו ואמרתי לעצמי 'ואו, הוא

נראה ממש מטורף, אני רוצה להכיר אותו'", היא נזכרת. "הוא יצא עם מישהי אחרת באותו לילה, אבל אחרי שבוע הוא בא לדירה שבה גרתי כדי לחפש את בן דוד שלי. הוא בא עם עוד חבר ואני זוכרת שהייתי לבושה בחלוק מאוד אמריקאי. דיברנו ואמרתי שאני צריכה לעשות צבא ואני לא רוצה, אז הוא זרק 'אני אתחתן אתך'. לפני שהם הלכו אמרתי לו 'אולי תבוא עוד פעם, אבל בלי החבר'. הוא אמר 'אם אני אבוא, אז שיהיה בקבוק וודקה'. והוא באמת הגיע בלי החבר שלו, ומאז הוא לא עזב".

"להקה רטורית" עדיין לא קמה אז, ואלפנט עדיין לא כתב שירים בצורה סדירה, אבל דה בר אומרת שהוא ניגן כל הזמן. "כשיוסי היה מוציא את הגיטרה ומתחיל לנגן, אנשים היו מפסיקים לדבר", היא אומרת, "ובישראל זה דבר די נדיר".

מה הוא ניגן? שירים שלו? שירים של אחרים?

"הוא פשוט ניגן מה שיצא ממנו. הוא לא ניגן קאוורים, זה לא היה הסטייל שלו. ושירים שלו בקושי היו. זה היה כאילו שהוא חיכה שמישהו ייתן לו רשות כדי להתחיל לכתוב".

זה מפתיע. הוא נראה כמו מישהו שלא ביקש רשות מאף אחד אלא פשוט עשה.

"אולי 'רשות' זאת מלה לא מדויקת. תמיכה. הוא היה זקוק לתמיכה. ההורים שלו לא תמכו בו, לא אמרו לו 'לך על זה'. כשהבנתי שיש לו כישרון יוצא דופן, אמרתי לו 'אולי במקום לדבר תנסה לעשות משהו?' גרנו אז בכרכור, שכר הדירה היה מצחיק, ואני לימדתי בלט. הוא לא היה צריך לעבוד. ואז השירים התחילו לצאת ממנו".

למד מברהמס

השיר הראשון של "להקה רטורית" נקרא "משטרה". "יוסי תמיד היה קצת בפרנויה מהמשטרה", אומרת דה בר. "כשהיינו עוברים ליד התחנה בדיזנגוף הוא היה אומר 'בואי נלך מהר'. תמיד היה עליו קצת חשיש, והוא גם נראה ככה. ישראל היתה עדיין מאוד פרובינציאלית. לא נראינו כמו כולם. אני הייתי נוסעת לניו יורק וחוזרת עם בגדים משוגעים. היינו די פאנקיסטים. אנשים היו זזים הצדה כשהיינו עוברים ברחוב".

"להקה רטורית" הקליטה מיני-אלבום ב-1983, במימון עצמי ("יוסי מכר קצת חשיש והיה לו כסף לתקליט", אומרת דה בר), והסינגל המוביל שלו היה אחד השירים הישראליים הגדולים של שנות ה-80, "סדר יום". כמעט כל המרכיבים שהפכו את אלפנט למוסיקאי ענק נמצאים בשיר הזה - התפירה העילאית בין הכלים השונים; הניגוד המרהיב בין שירה זורקת-זין לבין הקפדה פדנטית על כל פרט זעיר; היכולת לזקק סאונד אישי מתוך השפעות ברורות של פופ לועזי; השילוב בין גרוב מכונתי מהודק לבין מרקם אוורירי שמעניק לשיר נפח; שלא לדבר על ליין גיטרה נצחי שמורכב משני תווים בלבד.

"הוא שמע את המוסיקה בראש שלו", אומרת דה בר. "הוא שמע את כל האלמנטים בראש שלו. זה היה הדבר שלו. שם היה הכישרון שלו. הוא לא היה אחד מאלה ששומעים את האקורדים על הגיטרה האקוסטית ואז מתחילים לבנות את העיבוד לאט: 'אולי ננסה ככה, אולי ננסה אחרת'. לא. הוא ידע. הוא היה מעיר אותי באמצע הלילה ואומר בהתרגשות 'עדנה, התופים ינגנו את המקצב הזה, וזה יהיה הליין של הבס, ותקשיבי לתפקיד של הגיטרה. הוא פשוט שמע את כל השיר. ב'חייב לזוז' אמרתי שהוא לא עשה מוסיקה, הוא היה מוסיקה. זה מה שעשה אותו כל כך מדהים, וזאת הסיבה שחייו היו כל כך קשים. כי בשביל בן אדם כזה, ברגע שאנשים לא מבינים את המוסיקה שלו, ברגע שהיא לא מגיעה למקום שהוא חושב שהיא צריכה להגיע, התוצאה היא ייסורים גדולים".

אבל לפני הייסורים, עוד קצת על השמיעה הפנומנלית של אלפנט. אהוד בנאי מכנה אותה ב"חייב לזוז" "שמיעה חללית", וגיל סמטנה, שניגן עם אלפנט ב"פליטים" ובהרכבים אחרים, מדבר על "הסיקוונסר שהיה ליוסי בתוך הראש. הוא היה שומע את הסקיצה האקוסטית, יוצא לסיבוב ברחוב, מקיף כמה בלוקים, וחוזר עם כל התפקידים בתוך הראש: המקצב, הליין של הבס, התפקידים של הגיטרות, הגרוב של הפרקשן.

"אני זוכר למשל את ההקלטה של 'זמנך עבר'. זה היה ממש בית ספר. יוסי אמר לז'אק (המתופף ז'אן ז'אק גולדברג) 'אתה מנגן 'בום טה בום-בום טה בום טה בום-בום טה', ואז בא אלי ואמר 'אתה מנגן 'טום טו-טום טו-טום', ואז ניגן את הליין שלו. בתוך חמש דקות השיר ישב. לא היה ניסוי וטעייה. הוא עשה את הניסויים בתוך בראש שלו".

את התבנית של הבס ב"זמנך עבר", מספר סמטנה, אלפנט שאל מ"Don't Stop The Dance" של בריאן פרי. הוא עשה דברים דומים בשירים נוספים, והדוגמה הידועה מכולן היא מהלך האקורדים הפותח של "סדר יום" שדומה בצורה חשודה לשיר של להקת "דיבו". "היינו גונבים או שואלים כל מיני טקסטורות או תבניות מלהקות אמריקאיות ואנגליות שאהבנו, אבל איכשהו אצל יוסי זה תמיד היה תופס כיוון של סוף רחוב הירקון", אומר סמטנה. "מאוחר יותר, כשלמדתי מוסיקה קלאסית באקדמיה בברלין, קראתי מכתב של ברהמס למלחינים צעירים. הוא כתב להם "Copy From the Masters". יוסי הבין את זה ועשה את זה תמיד בסטייל שלו".

"סדר יום" של "להקה רטורית" ניצנץ על הרדאר של המוסיקה הישראלית, אבל את אלפנט זה לא סיפק. "הרדיו השמיע את שלמה ארצי, זהר ארגוב או חוה אלברשטיין, וכששמו פתאום את 'סדר יום' אנשים אמרו 'מה זה החרא הזה?'" אומרת דה בר. "יוסי היה מאוד מתוסכל מזה".

אבל הוא ידע שהוא לא שלמה ארצי. למה הוא ציפה?

"הוא ידע שהוא לא שלמה ארצי, אבל הוא רצה שידברו עליו כמו שדיברו על 'הקליק'. והוא רצה שחברת תקליטים כמו סי-בי-אס או הד ארצי תיקח אותו תחת כנפיה. אם זה היה קורה, הוא היה על גג העולם. אבל אנחנו שילמנו על התקליט של 'רטורית'. אף אחד לא אמר 'ואו, זה מדהים, זה לא ייאמן, בואו נעשה משהו עם זה'. ושם, אני חושבת, נכנס הקטע של הסמים. הוא ברח אל הסמים. כשאתה מסומם התחושות הקשות נעלמות".

ב-1984 אלפנט ודה בר נסעו לניו יורק, ושם בעיית הסמים של אלפנט החריפה. אבל המעבר מחשיש לסמים קשים קרה כשהוא עוד היה בארץ. אחיו שלמה זוכר הופעה במועדון הליקוויד, ועוד אחת בקולנוע דן, שבהן אלפנט קיבל ממישהו מעטפה עם סם שלא היה חשיש. "הוא הראה לי אותה בשמחה. 'ואללה, תראה מה קיבלתי'. ואני עמדתי בצד ולא עשיתי כלום", אומר ברעוז.

כעבור כמה חודשים, בארה"ב, ברעוז כבר ראה את אלפנט מזריק הרואין. "וגם אז לא עשיתי כלום. אני מייסר את עצמי על הדבר הזה, אבל אז לא הבנתי את חומרת העניין. ויוסי היה בן אדם מאוד כריזמטי ומשכנע. 'אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה'. אתה יודע מה זה נרקומן?" שואל ברעוז רטורית. "נרקומן זה השקרן הכי טוב עלי אדמות. הוא ימכור לא רק את אשתו אלא גם את אמא שלו כדי להשיג את הסם".

"כשנסענו לניו יורק יוסי חשב 'יש לי אחלה מוסיקה, וחלק ממנה באנגלית, אז בטח ילך לי'", אומרת דה בר. "אבל ניו יורק היא קשה, צריך לדעת איפה להתחיל. ולא היה לנו מושג מה לעשות. לא היתה תוכנית. ועופר (הררי), החבר הכי טוב של יוסי, לא היה אתו בפעם הראשונה מאז שהוא התחיל עם המוסיקה. לא היה לו מתופף. אפילו בברים הוא לא יכול היה להופיע".

הוא יכול היה למצוא מתופף בניו יורק.

"זה נכון. אני לא יודעת למה הוא לא עשה את זה. הוא היה בודד, תקוע, מדוכא, והוא עשה סמים. אני למדתי בבקרים ועבדתי בערבים. הייתי חוזרת הביתה ב-12 בלילה. לא ידעתי בדיוק מה יוסי עשה כל היום".

לא ידעת שהוא עושה הרבה סמים? לא רצית לדעת?

"ידעתי שהוא משתמש, לא ידעתי עד כמה. ולא היתה לי אנרגיה לטפל גם בזה. הייתי בת 23, הייתי צריכה להרוויח מספיק כסף בשביל שכר דירה בניו יורק, שהיה 900 דולר ולא 25 כמו בכרכור".

מסירות נפש

אלפנט הקליט כמה שירים בניו יורק, שהיו אפלים וכבדים יותר מהשירים של "להקה רטורית", ובסופי שבוע מכר חולצות בשווקים. "הוא דווקא מכר לא רע", אומרת אחייניתו רויטל, "בגלל שהיה בו משהו שמשך אליו אנשים. אתה יודע מה זה מגנט? יוסי היה מגנט. הוא ידע לדבר עם כל אחד". אבל את הכסף שהוא הרוויח הוא הוציא על הסמים.

כשדה בר גילתה יום אחד שאלפנט מכר תכשיטים שלה כדי לקנות סמים, היא זרקה אותו מהבית. הוא טס לישראל, ואחרי שישה שבועות חזר לניו יורק והודיע לדה בר שהוא נקי. "אבל זה היה שקר", היא אומרת. "הוא לא היה נקי. הוא הזריק וחטף זיהום בלב, שמקבלים ממחט מזוהמת או מהרואין מלוכלך. החבר שהיה אתו מת מזה, ויוסי הגיע למצב שהוא לא יכול היה לעמוד אלא רק לזחול לשירותים. אמרתי לו 'אני חושבת שכדאי ללכת לבית חולים', ושם אמרו שאם היינו מחכים עוד יום אחד הוא היה מת. הוא שכב בבית החולים שישה שבועות, קיבל אנטיביוטיקה באינפוזיה, ויצא משם נקי. ואז הוא אמר 'בואי נלך מפה, בואי אתי בחזרה לארץ'. כרגיל האמנתי לו, אבל כבר בערב הראשון אחרי שחזרנו לארץ הייתי צריכה לנסוע אתו לאיזו שכונה ערבית לקנות מנה. הייתי הרוסה מזה. Come On, Are You Kidding Me? זה מה שאתה עושה ביום שאנחנו חוזרים? זה היה טירוף. רציתי לחזור לאמריקה, אבל כבר לא היה לי כוח".

מבחינה אמנותית, השנים שאחרי החזרה לארץ היו טובות (וכשההתרחשות המוסיקלית היתה טובה ופורייה, אומרים דה בר ובני משפחתו של אלפנט, צריכת הסמים שלו נרגעה). אלפנט יצר קשר עם אהוד בנאי, שאותו הכיר עוד מימי כרכור, הצטרף ל"פליטים" ונהפך למנהל המוסיקלי של הלהקה, שהשתפשפה בהופעות הרבות של "מאמי" ונכנסה להקליט את אלבום בכורה של בנאי.

ורד קלפטר, בת זוגו של סמטנה באותה תקופה, ראתה אז את אלפנט בפעם הראשונה. "הייתי די בהלם", היא אומרת. "חשבתי לעצמי, 'מאיפה נחת עלינו היצור הזה? מאיזה חלל הוא הגיע לארץ ישראל?'. קודם כל, איך שהוא נראה. מדהים. עם החוצות המשובצות שלו, והטבעות, והחגורות, והמכנסיים השחורים, והתספורת שלו. (הגיטריסט) עמוס הדני קרא לזה 'תספורת 200 ואט'", צוחקת קלפטר. "חוץ מזה, כשראיתי אותו עובד באולפן נפלתי. לא ראיתי כזה דבר. הוא שלט בעניינים בצורה פנומנלית".

כשהדברים לא נשמעו כמו שהוא רצה, כשהנגנים לא ביצעו את ההוראות שלו, הוא הגיב כדרכו בצורה קיצונית. "לפעמים הוא ממש בכה", אומר סמטנה. "הרגשת שזה בנשמתו. הוא היה מתעקש על הדברים הכי קטנים. היה מעבר תופים אחד ב'ממשיך לנסוע' שז'אק לא הצליח ללמוד. לא משנה כמה יוסי הסביר לו, הוא לא הצליח לנגן את זה. אבל יוסי התעקש, וזה לקח יומיים שלמים, ובסוף ז'אק ניגן את המעבר כמו שיוסי רצה.

"היתה בו אש, מסירות נפש למוסיקה", ממשיך סמטנה. "כשלמדתי בגרמניה, אצל קונטרבסיסט שניגן בפילהמונית של ברלין, המורה שלי אמר לי 'אתה צריך לחיות את המוסיקה. אתה חייב לנגן את היצירה כאילו שאתה כותב אותה הרגע. להיות כאן ועכשיו עם המוסיקה'. אבל את הדבר הזה בדיוק שמעתי קודם אצל הפאנקיסט הזה שבקושי גמר בית ספר".

כשדה בר נזכרת בתסרוקת הפאנקיסטית של אלפנט, היא מתגלגלת מצחוק. "יוסי עבד קשה מאוד על ה'fuck you attitude' שלו", היא אומרת. "כשהיינו יוצאים אני הייתי צריכה לשבת ולחכות לו שעה עד שהוא יגמור להתארגן. כמה שזה נראה זרוק ו-fuck you, I don't give a shit, זה לקח לו שעתיים וחצי לארגן את התסרוקת. הכל היה חייב להיות מושלם בדרך לא מושלמת, מדויק אבל בדרך שנראתה אגבית. גם בלוק וגם במוסיקה. מורכב ופשוט באותו זמן. זה היה חלק מהגאונות של יוסי".

אל תתעסקו אתי

מאחר שאלפנט היה מוסיקאי כל כך דומיננטי, נוטים לשכוח את הטקסטים שהוא כתב, ולא בצדק. "הוא היה כותב טסטים מעולה. כתיבת רוקנרול כזאת", אומר סמטנה, ובאמת יש מעט שורות יותר רוקנרוליות בעברית מאשר "אני בשבילה חייתי, בשבילה אני מת" ("איך כש...") או "כן זה אני זורם לאט בתוך העור, רוצה לצרוח ואולי זה יעזור" ("באים אותך לקחת").

יש גם מעט מאוד יוצרים שהמוות נכח בכתיבה שלהם כמו שהוא הציץ מכל פינה בשירים של אלפנט. "יכול להיות שזה בגלל מחלת הלב שלו", אומת דה בר. "אנחנו לא דיברנו על מוות הרבה, אבל אין ספק שהיתה אווירה כזאת בהתנהגות שלו וגם שירים שלו. 'אין לי הרבה זמן אז נראה מה אני יכול לעשות בזמן שנשאר לי'. אני חושבת שחלק מהקטע של הסמים היה Self Medicating. הסמים עזרו לו לא להרגיש את הכאבים של הלב".

אבא שלו סבל מאותה מחלה. הוא בטח השתגע כשאלפנט סירב לקחת תרופות.

"נכון, אבל ככל שהוא היה מלחיץ יותר, יוסי היה דוחף אותו הצדה. 'אני לא הולך לרופא ואתה לא יכול להכריח אותי'. פעם אחת הוא קבע ליוסי תור לצינתור, אבל לא סיפר ליוסי שזה מה שעומד לקרות. כשיוסי גילה את זה, הוא קם והלך".

ומה היתה העמדה שלך בנוגע לטיפול רפואי?

"הייתי בת 23, ,24, 25, מה אתה מבין בגיל הזה? אתה חושב שאתה יכול לעשות הכל. היום, במבט לאחור, אני יכולה לומר שאולי יכולתי לעשות יותר לעשות יותר כדי שהוא ייקח תרופות או יפסיק עם הסמים, למרות שתמיד ניסיתי לגרום לו להפסיק. כשזה קרה לא הצלחתי. אם אח שלו, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, לא הצליח לגרום לו להפסיק, אז שאני אצליח? יוסי שידר 'אל תתעסקו אתי', ובאמת לא התעסקו אתו".

אף ש"אהוד בנאי והפליטים" נחשב היום לאחד האלבומים הישראליים הטובים ביותר, בזמן אמת הוא נחל כישלון מסחרי. אבל מוסיקאים בעלי אוזן רגישה יכלו להבין שמסתובב בביצה המקומית גיטריסט-מפיק שיש לו טאץ' יחיד במינו, ואלפנט נהפך למפיק מבוקש ועבד בין השאר עם ורד קלפטר, ליליה ו"החברים של נטאשה" על "שינויים בהרגלי הצריחה".

"יוסי נהנה מהעבודות האלה, אבל הדבר שבאמת עניין אותו היה להצליח כמוסיקאי עצמאי, וזה היה לו קשה", אומרת דה בר. "הוא לא ידע לדפוק על דלתות. כמו שקרה כמה שנים קודם עם 'רטורית', הוא חיכה שאנשי חברות התקליטים יבואו אליו. הוא רצה שהם יגידו 'ואו, אתה כל כך מוכשר'. אבל זה לא קרה". אלבום הסולו הראשון שלו יצא בסופו של דבר כשנה אחרי מותו, פרי עמלם של המפיק יואב שדמה ושורה ארוכה של מוסיקאים חברים, שהשלימו את הקלטות הדמו שאלפנט השאיר אחריו.

דה בר נפרדה מאלפנט בסוף 1989, והוא הכיר את נעמי גולדנר, שילדה את בתם המשותפת יסמין שלושה חודשים לפני מותו. גולדנר, שמארגנת ביחד עם יואב קוטנר את ההופעה בבארבי ב-22 בחודש, העדיפה לא להתראיין לכתבה הזאת.

"אם הוא היה בחיים, הוא היה חוגג יום הולדת 52 לפני כמה ימים", אומרת דה בר, ואחרי שתיקה קצרה מוסיפה: "יוסי בן 52? זה לא נראה לי הגיוני. לא, זה לא היה עובד. לא יוסי. כל אחד אחר, אבל לא יוסי". *



יוסי אלפנט, סוף שנות ה-80. מבעד לזיפים


עדנה דה בר / תצלום: מתוך הסרט ''חייב לזוז''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו