שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אנטוניו בנדרס מתגעגע לאלמדובר של פעם

20 שנה אחרי שנטש את פדרו אלמודובר והמציא את עצמו מחדש בהוליווד -שב אנטוניו בנדרס לככב במותחן פסיכולוגי מתעתע של הבמאי הספרדי, "העור בו אני חי". אבל הוא מתגעגע דווקא לסרטים הפרועים והעליזים מראשית דרכם המשותפת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן
זאן ברוקס

לפני 30 שנה ישב שחקן צעיר ועני ושמו אנטוניו בנדרס עם חברים מול התיאטרון הלאומי במדריד, ואז עבר במקום איש מוזר. האיש התהדר בתסרוקת תפוחה גותית, מסורקת לאחור, ונופף בתיק ג'יימס בונד אדום נוצץ שהיה יכול להכיל רק מסמכים בעלי חשיבות לאומית. הוא הזמין לעצמו משקה, השמיע כמה בדיחות ופנה בחדות אל בנדרס: "יש לך פנים רומנטיות מאוד", אמר. "אתה צריך לעשות קולנוע. ביי-ביי!" ואז יצא לדרכו, מנופף בתיק האדום שלו ומפלס לו דרך בהמון ברחוב פרינצ'יפה.

בנדרס הנבוך פנה אל חבריו. "זה פדרו אלמודובר", אמרו לו. "הוא עשה סרט אחד. אבל הוא לא יעשה עוד סרטים".

ביקורת "העור בו אני חי": רוטט בתוך עורו היפהפה

בנדרס ואלמודובר עשו יחד חמישה סרטים. הם היו פרועים מאוד, גסים ומלאי חיים, והסרטים, יבבות מלאות עליצות מן המחתרת, הגיעו לעיני ואוזני כל העולם. הם ביססו את מעמדו של הבמאי כיוצר הקולנועי הספרדי הבולט בדורו, ושימשו גם כמין מקפצה לשחקן, שנטש את החבורה הישנה, נסע בחיפזון לאמריקה והמציא את עצמו מחדש ככוכב הוליוודי. וכל זה בזכות אלמודובר, אומר בנדרס, והכל הודות לאותו מפגש מקרי.

אמצע הקיץ, האוויר לוהט כשאני פוגש את בנדרס במשרד ההפקות של אלמודובר ברחוב צדדי שקט במדריד. בנדרס שותה תה צמחים ומעשן. הוא מדבר אנגלית במבטא ספרדי, מתובלת בהעוויות פנים ותנועת ידיים עזות מבע. בגיל 50 עדיין ניכרים בו שרידי הנער יפה התואר בעל המבט התמים, אף שמצחו התקמט ובשערו שזורה שיבה. וזה בסדר, הוא אומר. לא אכפת לו להזדקן. הגיל מביא אתו אתגרים חדשים, וממילא "כבר נמאס לו מהחרא של המאהב הלטיני".

בהוליווד גילם בנדרס מאהבים לטיניים ואת צ'ה גווארה, את החתול במגפיים ואת זורו המהמם. אבל בסרטו האחרון הוא חוזר לעבוד עם אלמודובר בפעם הראשונה מאז "קשור אותי! אהוב אותי!" משנות ה-90, ומתברר שזה הדבר הטוב ביותר שעשה זה שנים. הסרט, "העור בו אני חי", שיעלה בישראל בחודש הבא, הוא סיפור פרנקנשטיין פסיכו-סקסואלי מטורף, המבוסס בקווים כלליים על רומן צרפתי ("טרנטולה") מאת תיירי ז'ונקה, ובנוי מרבדים של רמזים מטעים וקפיצות בזמן.

הקדימון של הסרט "העור בו אני חי"

בנדרס מגלם את המדען המטורף רוברט לדגארד, מנתח פלסטי שאפתן הנדחה בידי הממסד וזומם לנקום בצעיר חמום-המוח שתקף את בתו. המחצית הראשונה של הסרט היא התגרות ארוכה ומאורגנת היטב בצופה. לדגארד הוא אלמן, אבל מתברר שאולי זה לא נכון. בתו נאנסה, אבל מתברר שאולי זה לא נכון. הקהל הולך על כורחו אחרי העלילה, מגשש באפלה. ואז, בהפתעה מוחלטת, המלכודת נפרשת והעלילה מוסטת לכיוון בלתי צפוי. בבת אחת מתפשט המותחן של אלמודובר מבגדיו, מסיר את עורו ויוצא במחול עם עצמותיו בלבד.

בנדרס התקשה בתחילה להתרגל לסרט. התמונה מרצדת על פני אזורים רבים עד כדי כך שהוא מצא את עצמו רץ כדי לעמוד בקצב. "לפעמים, אני נשבע, חשבתי שאני משחק במחזה של שייקספיר", הוא אומר. "ולפעמים זו אופרת סבון מקסיקאית זולה".

גם דמותו של לדגרארד התבררה כאגוז קשה לפיצוח. בנדרס מגלם אותו כחמקני, קר כפלדה ודרוך - אבל זו לא היתה גישתו הראשונית. "בחזרות לסרט שעשינו בבית של פדרו, חשבתי, ?האיש הזה גדול מהחיים, אני צריך להיות גדול. ארחיב את הכתפיים שלי. אפגין את כישורי המשחק שלי'. ופדרו אמר, ?לא, אנחנו לא הולכים בדרך הזאת, ידידי. התסריט מספר את הסיפור, לא צריך להדגיש אותו. לאט לאט. תעשה את זה מינימליסטי'". בנדרס מושך בכתפיו. "הוא צדק ואני טעיתי. הוא לימד אותי גם הפעם".

נזיפה מאמא

לדברי בנדרס, הסרט אינו בדיוק שיבה הביתה מבחינתו אלא יותר אירוע משמח, עוד צעד נטול דאגות בקריירה שכבר לקחה אותו ממלגה למדריד ולמנהטן ולמאליבו. הוא נולד למשפחה אנדלוסית שמרנית (אימא מורה, אבא איש המשמר האזרחי) והחל להתעניין במשחק אחרי שראה את ההצגה "שיער".

למדריד הוא הגיע בסוף שנות ה-70, נער כפרי שלא ידע מימינו ומשמאלו. שלטון פרנקו עמד לפני סיומו והעיר עברה רנסנס תרבותי. ההתרופפות הפתאומית בצנזורה ממשלתית בת עשרות שנים הסירה את המכסה מעל תת-תרבות משגשגת של להקות גל חדש, יוצרים של סרטים דלי תקציב וציירי קומיקס. הומוסקסואלים יצאו מהארון בקפיצה. השימוש בסמי הזיה פרח. התנועה הזאת נקראה "המובידה של מדריד" - תנועה חברתית-תרבותית שבתחילה נכללו בה רק כמה תמהונים שחגגו את חירותם החדשה בהתרת רסן פרועה.

בנדרס נתקל בהם במקרה. "כשהגעתי למדריד נהגתי ללכת לפארק שבו היו הפגנות. לאנשים שם היו זקנים ארוכים והם היו רציניים ופוליטיים מאוד. היה לי חבר, חואקין, זמר, והוא אמר, ?רוצה לראות משהו מעניין?' - ולקח אותי לפאב ?לה פנטה'. אמרתי ?אלוהים, מה זה?' ראיתי שם אנשים בשיער צבוע וגברים עונדים חרוזים ובחורות בחצאיות מיני. לא היו שם זקנים ולא היו שם סוגיות פוליטיות והכל היה כיף. ידעתי שאני לא שייך לשם, אבל זה היה נהדר".

למה הוא לא היה שייך לשם? "כי לא הייתי כזה. היה לי שיער ארוך ושפם. חשבתי שאני מגניב אבל הייתי מרובע לגמרי. אהבתי את הביטלס ואת הרולינג סטונס, והחבר'ה האלה, הם לא סבלו את הלהקות האלה, הם הלכו בכיוון אחר לגמרי. לטרוף את הקלפים! להרוג את כולם! דף חדש!"

באותה תקופה עזב פדרו אלמודובר את עבודתו במרכזיית טלפונים לאחר 12 שנה כדי להגשים את חלומו לצלם סרטים שערורייתים דלי תקציב במצלמת סופר 8. סרטו הראשון מ-1980, "פפי, לוסי, בום ונערות אחרות מהערימה", הוקרן בתיאטרון אלפאוויל וההכנסות סיפקו לו את המימון לסרט הבא.

ב"מבוך התשוקות" שיחק בנדרס בתפקיד משנה של טרוריסט הומו החוטף נסיכה. "היתה שערורייה גדולה", הוא אומר בעליזות. "אנשים יצאו בסערה מהקולנוע, הטיחו בנו עלבונות. ישבנו בשורות האחרונות ונופפנו בדגל הספרדי. זה היה הזוי לגמרי. בקהל עישנו גראס, מחאו כפיים, הריעו, צעקו בוז. הייתי היחיד שלבש ז'קט ועניבה". הוא מצחקק. "זאת הייתה הקרנת הבכורה הראשונה שלי, התלבשתי חגיגי. הייתי הבחור המעונב בתוך חבורה של מטורפים".

איך כל זה התקבל במלגה? האם הוריו ידעו למה נכנס בנם? הוא מעווה את פניו. "הם לא היו מרוצים בכלל. היו לי ריבים קשים עם אמא שלי, בייחוד עם אמא שלי" - הוא ממשיך ומחקה את חילופי הדברים ביניהם: "החברות שלי לא מדברות אתי בגללך! אתה מסתובב עם פאנקיסטים!" והוא: "הם לא פאנקיסטים, אימא, הם אנשי קולנוע. הם שוברים את החוקים". היא: "שוברים את החוקים? שוברים את החוקים?" בנדרס מניד בראשו. "ואז, כשעשיתי את ?חוק התשוקה', היתה ממש מהומת אלוהים. לא באתי הביתה שנה שלמה".

ב"חוק התשוקה" הוא מגלם את אנטוניו, בחור שפותה ללילה ונהפך לרוצח פסיכוטי. קראתי שבסרט הזה נראתה לראשונה נשיקה בין גברים בקולנוע הספרדי, אני אומר לו. "יכול להיות", הוא אומר. "יכול להיות. וכנראה זו היתה השלישית באירופה". בנדרס פורץ בצחוק ומושיט את היד לקחת סיגריה.

זוג בלתי צפוי

אלמודובר תיאר את בנדרס כמכשיר המושלם לסרטים הבוטים המוקדמים שלו: "הבחור הילדותי שיש לו כריזמה מינית עוצמתית ביותר". אבל השותפות המונוגמית ברובה בין המורה הרוחני למוזה התפרקה באחת לאחר ההצלחה פורצת הדרך של "קשור אותי! אהוב אותי!". בנדרס קיבל הצעה לגלם את התפקיד הראשי בסרט "ממבו קינג", הפקה הוליוודית המבוססת על רומן עטור פרסים מאת אוסקר היחואלוס. הוא היה אמור לצלם סרט נוסף עם אלמודובר, אך הודיע על פרישה ברגע האחרון. הבמאי, הוא מודה, לא היה מרוצה.

כל העניין היה מקרי, הוא מבקש להדגיש. לא היתה לו כוונה מיוחדת לעבור לאמריקה, הדברים פשוט קרו כך. מכל מקום, הוא לא דיבר אנגלית. הוא זוכר שישב עם סוכנים, מפיקים, מלהקים, הינהן בראשו וחייך מבלי להבין מילה. ב"ממבו קינג" הוא למד לומר את הטקסט פונטית - "כמו לשיר שיר".

בנדרס נזכר ומגלגל את עיניו לשמים. "הייתי בפאניקה, זה היה אסון. גמרתי את הסרט וחזרתי לספרד וחשבתי, ?טוב, זהו זה'. אבל אז התקשר אלי ג'ונתן דמי והזמין אותי לאודישן לסרט עם טום הנקס". הוא חזר לאמריקה וגילם את המאהב של הנקס ב"פילדלפיה", ונשאר גם ל"בית הרוחות". הוא שיחק ב"דספרדו" בבימויו של רוברט רודריגז וב"ראיון עם ערפד" לצד טום קרוז ובראד פיט. בדרך זו או אחרת הוא התגלגל לקריירה בהוליווד.

על אתר הצילומים של קומדיה רומנטית בינונית הוא פגש את מלאני גריפית. היא היתה בת לאצולת הוליווד, בתה של טיפי הדרן; ילדה פרועה המתאוששת משובל ארוך של בעיות סמים ואלכוהול. לגריפית היו בן (מהשחקן סטיבן באואר) ובת (מכוכב "מיאמי וייס" דון ג'ונסון). בבת אחת היתה לבנדרס משפחה שלמה.

האם היה חוזר לספרד לולא פגש את גריפית? "סביר להניח", הוא מושך בכתפיו. "אבל פגשתי אותה. היו לה ילדים, ולילדים היו אבות אמריקאים והם היו צריכים לפגוש את האבות שלהם כל 15 יום. אילו היינו לוקחים אותם למדריד היינו צריכים להעלות אותם על מטוס כל שבועיים. זה לא הוגן". בנדרס התגרש מאשתו הראשונה (השחקנית הספרדייה אנה לסה) כדי להתחתן עם גריפית ב-1996. בתם, סטלה, תהיה בת 15 בחודש הבא.

במבט ראשון, בנדרס וגריפית הם זוג בלתי צפוי: הוא הספרדי החושני בעל הרקע האוונגרדי והיא בת לאצולת בוורלי הילס, דמות גדולה מהחיים ומשופצת בניתוחים פלסטיים. בסרט החדש בנדרס מגלם רב-מנתחים פלסטי, המתמחה בגלגול הוריו לזהויות חדשות. האם הדבר עורר בלבו פקפוקים ביחס לחוויותיה של גריפית תחת סכין המנתחים?

"לא, לא, זה לא הטריד אותי בכלל", הוא אומר. "היא כבר היתה אחרי הניתוחים כשהכרתי אותה. ככה הכרתי אותה. אלה הפנים שקיבלתי. אבל זה לא בעייתי במיוחד מבחינה מוסרית בעיני. אנשים חופשיים לעשות מה שמתחשק להם. אם אתה רוצה פרצוף של חמור, תעשה את זה. אני לא הייתי עושה את זה. לא כי אני כל כך טהור, אלא אני לא אוהב את החיוך הציפורי הזה. ארגיש נורא להסתכל בראי ולא לראות את האיש שאני מכיר".

יש לו רגעים טובים ללא ספק, ולו משום שהקריירה שלו מתגלה כשורה של גלגולים ספונטניים לדמויות חדשות. בנדרס היה שחקן תיאטרון רציני בגיל 20, התגלמות המובידה של מדריד בגיל 30, וכוכב קולנוע הוליוודי דובר אנגלית לקראת גיל העמידה.

בימים אלה, הוא מודה, הוא בדרך כלל כבר חושב באנגלית וחולם באנגלית. הוא סבור שהאנגלית אפילו גרמה לו להתנועע בדרך אחרת; השפה הזאת מדברת אותך ולא להפך. "בלוס אנג'לס יש לנו שתי עוזרות מקסיקאיות ואני מדבר אתן ספרדית. המזכירה שלי מדברת ספרדית. עם בתי אני מדבר גם וגם - תלוי בנסיבות. ועם מלאני אני תמיד מדבר אנגלית". הוא מקדיר את פניו. "קראתי יום אחד שאנשים שמדברים כמה שפות פחות צפויים לחלות באלצהיימר, כי הם מפעילים אזורים שונים במוח. אולי אני צריך ללמוד צרפתית".

הוא מעיד על עצמו שביסודו הוא סתגלן. אולי זו התכונה הנהדרת של כל השחקנים: לבדוק את הטמפרטורה, ללמוד את הטקסט ולהתאים לנוף. המעבר לאמריקה לא דרש ממנו מאמץ גדול. "מקום כמו הונגריה או צ'כיה הוא קרוב יותר גיאוגרפית, אבל מבחינה תרבותית הוא רחוק מיליון קילומטרים", הוא אומר. "למה? בגלל הקולנוע. הפעם הראשונה שבאתי לניו יורק בעצם לא היתה הראשונה. מוניות צהובות? ראיתי מוניות צהובות בכל סרט מאז היצ'קוק. גורדי שחקים. נשים יוצאות מהסופרמרקט ובידיהן שקיות נייר. הכרתי את כל הדברים האלה. גם בלוס אנג'לס זה היה אותו דבר. להיות במאליבו ובהוליווד, בכל המקומות האלה שראיתי בקולנוע - זה היה כיף".

הוא לא בטוח לאן תוביל אותו הקריירה מכאן. סביר להניח שיעשה עוד סרטים בספרד, כבמאי, כמפיק או כשחקן. אולי יום אחד הוא וגריפית יעברו למנהטן, כדי להיות קרובים יותר לאירופה, "לחיות בין שני עולמות". מי יודע? "אני תמיד פתוח לבלגנים", הוא אומר.

בעניין החזרה הביתה לעבוד עם אלמודובר - בנדרס מודה שהיה חרד ועצבני. כל כך הרבה דברים השתנו מאז. שני הגברים שמרו כמובן על קשר במשך השנים, אבל אנשים משתנים והחיים נמשכים, ומי מבטיח שהם עדיין ירגישו נוח כמו פעם? בפועל, הוא אומר, לא היתה לו סיבה לדאגה. "כל זמן הצילומים פדרו היה מסתובב אלי ואומר, ?אתה יודע? לא השתנית בכלל!' כאילו 22 השנים האלה לא קרו בכלל". בנדרס מחייך.

ומה בנוגע לאלמודובר? המרכזן המגושם עם תיק המנהלים האדום הספיק גם הוא להותיר את חותמו בעולם. לאחר עריקתו של בנדרס עברה על הבמאי תקופה קצרה של דכדוך, ואז הוא חזר לעבוד ביתר שאת ועשה סרטים בוגרים ועשירים כמו "הכל אודות אמא", "לחזור" ו"דבר אליה", שזכה באוסקר לתסריט. כיום הוא מפורסם ומוערך מאי פעם. בנדרס מהרהר בזה קצת. "מבחינה קולנועית פדרו נעשה פורמליסטי יותר, מינימליסטי יותר. הוא סילק את כל העניינים הבארוקיים שהיו לו קודם. כאדם הוא נשאר פחות או יותר אותו דבר".

הוא מניד בראשו. "אולי היום הוא עמוק ורציני יותר, מתעניין יותר בדברים טרנסצנדנטליים. אמרתי לו כמה פעמים בזמן הצילומים, ?היי, פדרו, אנחנו צריכים לעשות קומדיה! זה טוב לבריאות, בחייך. בוא נצחק כמו בימים הטובים. בוא נרקוד ונשתטה לפני ששנינו נהיה זקנים מדי'".

הפעם, אולי, עשוי המורה הרוחני ללמוד מהמוזה. *


בנדרס מתוך ''העור בו אני חי''. נמאס לו מהחרא של המאהב הלטיני; למטה: פדרו אלמודובר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ