בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא חוזה או הוזה, דווקא איש מעשה

תגובות

רוח שטות נכנסה באשתי והיא החליטה על "שיפוץ קטן" בביתנו, כהגדרתה. "הבית מוזנח", אמרה, "ומוכרחים לשוות לו צורה של מגורים לבני אדם". עכשיו, לקראת סיום העבודות, מתחילים החפצים - והספרים - לשוב למקומם. זוהי גם הזדמנות להיפטר מכמה וכמה ספרים הממלאים את הבית עד להתפקע, למרות שמיון ספרים וניפוים תמיד כרוכים במידה עצומה של נקיפות מצפון.

מיותר לומר שאין לנו כוונה, חלילה, להשליך את הספרים אל פח האשפה של ההיסטוריה המשפחתית. אספנו את הנידונים לגירוש מהארון, ליטפנו ליטוף אחרון והנחנו בעדינות בארגזים נוחים שהוכנו לתכליתם בעוד מועד. זה לא היה קל. נמצאו לא מעט ספרים שעד לרגע האחרון ממש לא היה ברור מה יעלה בגורלם. מהוותיקים יותר, שהזדקנו יחד אתנו, הרגשנו צורך לבקש סליחה. צירפנו בקשת מחילה מאותם ספרים שהגיעו אלינו בלוויית הקדשה אישית חמה. אשתי, ביצירתיות האופיינית לה, המציאה שיטה משלה לטיפול בספרים המוקדשים האלה, ופרטים יימסרו למעוניינים באופן דיסקרטי; עשינו מאמץ לשמור על כבודם, באמונה. טילפנו לאחד המתנ"סים בעיר, והבענו את נכונותנו להפקיד את הספרים בספרייה השכונתית. אין לנו ספק שיימצאו להם דורשים, יען כי מלאו הארגזים - תריסר - גם ברבי מכר. לא בגדנו; מצאנו לספרינו בית חדש, בית טוב. וכל פרידה כואבת היא אולי פגישה במקום אחר.

לקראת יום הכיפורים הגיע אלי ספר חדש מאת פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, שאותו אשמור אותו לעצמי, כדי להסתייע שוב ושוב בניתוחיו ובתובנותיו. לכאורה כתב אבינרי עוד ביוגרפיה על הרצל. זכה הרצל ונכתבו עליו עד כה לא מעט ביוגרפיות ראויות לשמן ולשמו, וייזכרו לטובה ספריהם של פנחס בלומנטל ("אין זו אגדה"), של אלכס ביין ושל עמוס אילון בעיקר. ואילו ספרו של אבינרי, בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" (עורך: אביעזר רביצקי), הוא "ביוגרפיה אינטלקטואלית", המתחקה על שורשי רעיונותיו של הרצל והגותו. לא פרטי חייו הם העיקר אלא לבטיו, חיפושי הדרך שלו, הישגיו, טעויותיו, תהיותיו - איך הצליח אדם צעיר, רק בן 35, ללא מנגנון וללא כוח פוליטי, "לצקת תוכן ארגוני וממסדי ברעיון של שיבת ציון, ולהפוך אותו לגורם נוכח על במת הפוליטיקה הבינלאומית" - וכל זאת בתוך פחות מתשע שנים.

כל תשעת הפרקים מעניינים, ומעניין במיוחד הפרק השלישי שמתאר את שהותו של הרצל בפאריס כשליחו של ה"נויה פרייה פרסה", עיתון וינאי בעל מוניטין שבעליו ועורכיו היו יהודים. עד היום ידענו שפרשת דרייפוס היא שטמנה בהרצל את זרע הציונות; שהטקס הפומבי, המשפיל, של תלישת הדרגות מכתפי הקפטן הותיר את העיתונאי מזועזע, כואב וכועס ופתאום סר התבלול מהעין, ומבעד לשנאת היהודי, דרייפוס, ראה הרצל את מצב היהודים באירופה בכללותו.

והנה בא אבינרי ומחליף את התמונה: בתחילת הפרשה גם הרצל עצמו נוטה להאמין באשמת דרייפוס: "עתה ברור כי הסרן דרייפוס מכר סודות של הגנת הארץ לגרמנים", מדווח השליח לעיתונו בנימה מינורית משהו, ואף בלי להזכיר את יהדותו של הנאשם. בדיווח נוסף הוא מביא, ללא הסתייגות, את דברי שר המלחמה הצרפתי, גנרל מרסייה, כי "אשמתו של הסרן דרייפוס מוכחת". אפילו בכתבה על טקס תלישת הכפתורים, סימני הדרגה ושבירת החרב אין הד ברור לקריאה "מוות ליהודים" המופיעה בספרי הלימוד שלנו. הרצל שמע את ההמון, שראה את הטקס מבעד לסורגי השער, קורא "מוות לבוגד", אם כי נשמעה גם הקריאה "JUDAS (יהודה איש קריות) בוגד". זה מה ששמע, וזה היה דיווחו המקורי לפני שהוא עצמו ואחרים אתו שיכתבו את ההיסטוריה, ו"מוות ליהודים" רכשה לעצמה את מעמדה הקאנוני. ב-30 בדצמבר 1894, יום אחד לפני דחיית הערעור על פסק הדין, מפרסם הרצל ב"נוייה פרייה פרסה" רשימה ארוכה ומפורטת המסכמת את מאורעות אותה שנה בצרפת: משפט דרייפוס אינו נזכר בה כלל.

הרצל עזב את פריס כבר בקיץ 1895. פרשת דרייפוס תסתיים רק כעשר שנים מאוחר יותר, ב-1906, וכשנתיים לאחר מותו. כשהרצל חוזר לווינה, משפט דרייפוס הוא עדיין משפט רגיל, שטרם נהפך ל"פרשה" המתנגנת בצלילים אנטישמיים צורמים. את ה"אני מאשים" שלו כתב אמיל זולא בינואר 1898, כחצי שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כשמעייני הרצל כבר נתונים כולם לראשית צמיחת תנועתו.

לכן לא פרשת דרייפוס, כאירוע בפני עצמו, העירה ועוררה את הרצל ללכת בדרכי הציון האבלות כשהוא מנסה לסלול אותן מחדש לאחר אלפיים שנות הזנחה, ומשנוכח סופית לדעת שכל הדרכים מובילות לארץ ישראל, לא לארגנטינה ולא לאל-עריש, גם לא לאוגנדה, ואין תוחלת בקיצורי דרך. את מפת הדרכים הזאת הוא אימץ לאחר תעיות וטעויות שכמעט הגו אותו מן המסילה וכמעט דחקו אותו לשולי ההיסטוריה היהודית.

לא חוויה אישית מסוימת ניערה איפוא את הרצל משגרת היומיום של עיתונאי מצליח וסופר ומחזאי בינוני. ניתוח מקיף וחודרני של אירופה - מערבה, מזרחה ומרכזה - בסוף המאה ה-19 הוא שמניעו לפעולה בהולה. אפשר שעמדו לו חושיו כעיתונאי מיומן ולכן הצליח להבחין במה שאחרים לא הבחינו, ואולי לא רצו.

להלכה, לא היו ימים טובים ליהודים כשלהי המאה ההיא. מחציתה השנייה היתה מהטובות שידעו היהודים מעולם: השלום חזר לאירופה, הדיפלומטיה המתוחכמת והמיושבת נתנה את הטון, הכלכלה שיגשגה, המהפכה וכיבושי נפוליאון הפיצו את בשורת שוויון הזכויות, איחוד גרמניה השווה את מעמדם המשפטי של היהודים לכלל האזרחים, ובאימפריה האוסטרו-הונגרית נשבו רוחות של סובלנות שחדרו בהדרגה גם לרוסיה ולפולין הקונגרסאית. פרנץ-יוזף זכה לכינוי הקיר"ה (הקיסר ירום הודו), וסטפן צווייג כתב ב"העולם של אתמול" שכל מה שנתהווה בווינה בתחום הספרות, התרבות, האמנות והחברה נוצר בידי יהודים, והוא ביטא מחשבתם של רבים, יהודים ולא-יהודים.

הרצל לא היה שותף לאופטימיות הגואה. דווקא בימים בהירים אלה הוא הרחיק ראות, השגיח בעננים הכבדים הנקבצים באופק וזיהה זרמים תת קרקעיים הרסניים של אנטישמיות המחשבת להתפרץ. אמנם האימפריה האוסטרו-הונגרית חוגגת את עידן הליברליות שלה, אלא שימיה ספורים וכשתקרוס ושבריה יתפזרו לכל עבר, ימצאו היהודים את עצמם במוקד הרעש, בלב המפולת, בעין הסערה; זה היה הניתוח המפוכח של הרצל, שהתהלך אז כטרוף דאגה בין חתנים. לא נותר הרבה זמן, הפורענות בפתח, ומתחייבת פעולה מדינית בינלאומית בטרם פורענות כדי להכשיר בעוד מועד "מקלט לילה", כהגדרת מקס נורדאו, והלילה ממשמש ובא.

הרצל של אבינרי הוא פחות חוזה, בוודאי פחות הוזה והוא יותר איש המעשה, דווקא הוא. לא אדם התלוש מהמציאות אלא מי שמחובר אליה, יודע לפענח אותה, ומתעקש לשנות את אפיק הזרימה שלה - לא להיגרף בזרם ולא להיטרף. אבינרי בחר בהרצל לכתוב עליו. והרצל, אני משער, היה בוחר באבינרי כדי שיכתוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו