בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אפשר לקרוא על רפובליקת ויימאר בלא הנחה מוקדמת על סופה?

ההיסטוריון בעז נוימן עיצב בספרו קליידוסקופ מרתק של חוויות המודרניות והחברה ההמונית בתקופת רפובליקת ויימאר. סטיבן אשהיים סבור כי לגישה זו, המעדיפה צורה על פני תוכן, יש מחיר

תגובות

להיות ברפובליקת ויימאר

בעז נוימן. ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, 397 עמ', 94 שקלים

בעז נוימן מביא רוח מרעננת לנוף ההיסטוריוגרפי הישראלי. בפרץ של פרסומים, ראיונות וביקורות ספרים, הוא מכריז על הופעתו של דור היסטוריונים ישראלים של גרמניה, שסדר יומו והדגשיו שונים באופן מתגרה מזה של דור ההיסטוריונים הקודם. לטענתו, ההיסטוריונים הצעירים מעוניינים פחות בהיבטים הקטסטרופיים והבעייתיים של העבר הגרמני, מתמקדים פחות בשואה ובהיסטוריה של היהודים הגרמנים ומסתייגים מפרשנויות "מפיקות לקחים", התנצלותיות וביקורתיות גם יחד, להיסטוריה הגרמנית. הם עוסקים פחות בתמונה הפרשנית ההיסטורית הרחבה - בגורמים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים המקיפים והמעצבים - ונוטים להתרכז בחוויות היום-יום ובתרבות ההופעה והצריכה.

ואמנם, ספרו האחרון - והמגרה - של נוימן, "להיות ברפובליקת ויימאר", כופר במפורש בנרטיב קונבנציונלי ובפרשנות כרונולוגית. במקומם וכדרך להימנע מן המגמתיות הטלאולוגית של גישות אלה הוא נוקט מה שהוא מכנה "גישה פנומנולוגית", קרי ניתוח דברים ואנשים כפי שהם מופיעים, מציגים ומבטאים את עצמם. לשיטתו של נוימן, אסטרטגיה כזאת מאפשרת לכתוב על רפובליקת ויימאר בלא הנחה מוקדמת לגבי סופה, ללא סיווג עניינים כטרום-פשיסטיים, ובלי להטיל על ניתוח זה מוסר השכל מסנגר או מקטרג.

לשם כך, נוימן עיצב קליידוסקופ מרתק המציג את פשר הקיום ברפובליקת ויימאר. ביצירתיות רבה הוא צבר מגוון רחב של נתונים ממקורות רבים ומזוויות שונות, לעתים בלתי צפויות. בספרו נכללים פרקים על צמיחתה של תרבות הפרסום וחשיבותה המרכזית, החווייתית, של הפעילות שנלוותה לתעמולה המונית ברפובליקה; קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים ופרוטזות; פסיכואנליזה, ספורט ואופנה; צווארון לבן ונוכלים; רדיו וקולנוע. הוא מגיש לקוראי העברית היבטים של החוויה המתהווה והיומיומית של המודרניות ההמונית ברפובליקת ויימאר, שלא היו נגישים להם עד כה (אף שאפשר למצוא כמה מנתונים אלה בפרסומים בגרמנית ובאנגלית).

כשם ששיטת הספר היא פנומנולוגית, כך גם חוויית הקריאה בו. כמו בסרט הנע במהירות, היבטים באים לידי ביטוי וכפי שנעשו על מנת להופיע. כל הפרקים מאורגנים בקדחתנות סביב תזה זו. נוימן חושף את שפע הצורות המצויות בכל ערוץ פרסום ותעמולה המונית בוויימאר: סטאטי ונייד, חזותי וקולי, כתוב ומדובר; בעיתונים, ברדיו, בקולנוע, בחנויות הכלבו, אפילו במים; על גבי אוטובוסים, מטוסים ובלונים, על גוף האדם וגם בחלומות. בדומה למצבנו היום, להיות בוויימאר משמעו להיות מוקפים בתרבות פרסום ותעמולה המונית על ידי עיטוף, מארז והצגה, כשבני האדם מנותקים לגמרי ממהותם הכביכול-אמיתית.

באורח דומה לעיסוקו בתרבות הפרסום, נוימן מעניק לקוסמטיקה, ובמיוחד לפרוטזות, מקום מרכזי בחוויית של התקופה הוויימארית. ההתפתחויות והשימושים בתחומים אלה הואצו כתוצאה מהפציעות הקשות של חיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה. ברור שהתופעות הללו עיצבו הופעה, הסתירו יותר מאשר חשפו, וכך יצרו את הדמות הרצויה. נוימן מדגיש שטיפולים אסתטיים חיצוניים ושיקומיים עיצבו במידה רבה את תודעתם הנפשית של המטופלים. ברפובליקת ויימאר לפי נוימן - בהתאם להדגשתו את השטחיות ואת ההופעה - תפקיד המנתחים הפלסטיים נהפך להיות כמעט מכונן: העיצוב מחדש של הקליפה המעוותת של החיילים "הופך חיים", פשוטו כמשמעו. נוימן מדגים שלא רק פצועי המלחמה, אלא גם קבוצות אחרות באוכלוסייה (במיוחד נשים ויהודים) פנו יותר ויותר לשיטות אלה לצורך שיפור חזותם הבלתי מספקת ובניסיון למצוא הופעה יפה ונורמטיבית. לא פלא לגלות שרבים מהחלוצים והמבצעים של הניתוחים הפלסטיים שם היו יהודים. לפי נוימן, הדחף לשינוי איפיין את המרכז ואת השוליים של החברה הוויימארית כאחד. כך, גם טרנסווסטיטים, שחזותם ותחושתם עמדו בסתירה פנימית, מיהרו לעבור ניתוחים לשינוי מין.

זאת ועוד: "להיות ברפובליקת ויימאר" פירושו היה לעבור, או לפחות להכיר, פסיכואנליזה. צמיחתה המהירה, אם כי המאוחרת, קשורה גם היא בחוויית המלחמה. לא כל אחד ישתכנע מטענתו של נוימן, שלפיה ברגע שהפסיכואנליזה מצליחה לפענח את הלא-מודע של המטופל, ההבחנות בין פנים וחוץ, גוף ונפש ומודע ולא-מודע - כל אלה נהפכות לבלתי רלבנטיות. אפשר למקם את הפסיכואנליזה במגוון רחב של הקשרים וברור שאף פירוש אחד לא יספק. ובכל זאת, קשה שלא לחוש שהדיסציפלינה האנטי-פוזיטיביסטית הרדיקלית הזאת נראית מאולצת במסגרתו הפנומנולוגית וההופעתית של נוימן.

פרקים אחרים בספר הולמים הרבה יותר את התזה הכללית שלו, ובהם לא רק נושאים מוכרים בתולדות החברה הוויימארית כמו ספורט, אופנה, רדיו וקולנוע, אלא גם מעמד הצווארון הלבן והנוכלים: נוימן מראה כי בעת מצוקה כלכלית קיצונית, אמנות ההונאה והחזות הכוזבת של מכובדות לכאורה ושגשוג היו לחזון נפרץ והגיעו לשיאים חדשים של תחכום. תזה זו מאפשרת לו ליצור מארג עשיר ולהעניק פרספקטיבה על החוויה הוויימארית שהיא בוודאי חדשה ומאירת עיניים בשביל רוב הקוראים הישראלים.

עם זאת, הדגשים והבחירות שלו (ואין לקרוא לזה "נרטיב", משום שנוימן דוחה במפורש את הרעיון של נרטיב היסטורי מסורתי) ייתכן שהם בעייתיים יותר מאשר מאירים. בראש ובראשונה, המוקד ששם נוימן על פנומנולוגיה, כיסוי, חיצוניות והופעה מפחית במידה רבה את מה שאנו מבינים במושג ההתנסות בכלל ובחוויה של היות בוויימאר בפרט. בנחישותו לדחוק לשוליים את הממדים הפוליטיים והכלכליים-חברתיים, נוימן מציג תרגיל של תסמוניות ללא סיבתיות, שטחיות (בכל המובנים של מונח זה) על חשבון הקשר ופנימיות.

בשביל מי שחי באותם ימים, להיות ברפובליקת ויימאר היה גם לחיות בחברה נפיצה ומקוטבת באופן פוליטי, ספוגה בקונפליקטים חברתיים ומעמדיים, נגועה במצוקה ובמשבר כלכלי (וכל זה בנוסף על היצירתיות התרבותית והאינטלקטואלית יוצאת הדופן של אותה תקופה, שאף היא ודאי קשורה לכל אלה). ברצונו להזיז את המסגרת ולהימנע מנפילה אל תוך המלכודת הטלאולוגית, מוחק נוימן ממדים מעצבים אלה של חיי היומיום ומשרטט תמונה חלקית, לוקה בחסר, ולעתים אף סתומה. בספרו אין כמעט אזכור או ניתוח של אלימות, עוני ורעב ברפובליקת ויימאר. וכשיש כזה, הוא מופיע אך ורק בקשר לדגש על הופעה ועל הדרכים שבהם ניסו אנשים להסתיר את עוניים ולכסות על מצוקתם. כל זאת, במקום לנסות לתאר את טיב החוויות האלה עצמן ואת השלכותיהן; המקורות והעדויות לצורך כך מצויים בשפע. המושג "היות" - בין שמדובר במובן ההיידגריאני ובין שבמובן אחר - אינו יכול להצטמצם לביטויים החיצוניים והמכסים בלבד.

התופעות שעליהן מצביע נוימן היו ממשיות ומשמעותיות ברפובליקת ויימאר, וטוב עשה שהסב את תשומת הלב להן. אלא שתופעות אלה נוכחות באותה המידה בעולמנו המודרני, אפילו הפוסט-מודרני: כולנו צרכני פרסום ותעמולה, ספורט ואופנה, רדיו וקולנוע וכיוצא באלה. למעשה, נוימן מציג תיאור של פנומנולוגיית המודרניות ההמונית בכלל, ולא היסטוריה שהיתה ייחודית לוויימאר או שאיפיינה רק את הזמן ההיסטורי המסוים של הרפובליקה. ואמנם, נוימן אינו טוען שתופעות אלה מקורן בהכרח ברפובליקה או שהן ייחודיות לה והוא מודה (במאמר ביקורת שפירסם ב"הארץ, ספרים", 11.4.2007, וכן בראיון עמו במוסף זה, 2.5.2007) שקריאתו אינה משקפת את ראייתם של אזרחי הרפובליקה בלבד אלא במובנים רבים הוא משליך על ברלין אז את תפיסתו לגבי "חגיגת חברת הצריכה" התל-אביבית כיום. באותה מידה השלכה זו מסבירה מדוע, כפי שהוא מנסח זאת, בעבור דור הצעירים הישראלים הנוכחי ברלין היא המקום ה"נכון" להיות בו היום.

הדטרמיניזם הטכנולוגי של נוימן והאופן הנחרץ שבו הוא מעדיף לבחון את ההופעה מובילים להיסטוריה שבה צורה עדיפה על תוכן. אין די בטענתו שדגש ייחודי זה מוצדק, משום שהתקופה עצמה העריכה מושגים כמו הופעה וראווה. בהיעדר הקשר חברתי, פוליטי, כלכלי, תרבותי ואינטלקטואלי, הקשר שיבחן תוכן וקונפליקטים פנימיים, הרי שההיסטוריה מצטמקת, ובמקרה של גרמניה - קריאה כזאת מנטרלת את המרכיבים הכואבים, הבעייתיים והמעניינים של היסטוריה טעונה זו.

אמנם לגיטימי - ואף הכרחי - למפעל ההיסטורי לערער על פרספקטיבות ופירושים קודמים ולהעריכם מחדש; זהו החמצן המנשים והממריץ של המקצוע, ויש לקדם בברכה את הצטרפותו המגרה והביקורתית של נוימן לחברה הווכחנית הזאת. אך סוגיית העיקר והטפל נותרת בעינה. נוימן בוודאי צודק בגישתו שעלינו לקרוא את ההיסטוריה לא מבחינת הסוף הידוע אלא מנקודת מבטם של החיים בתקופה הנחקרת עצמה. אך קביעה זו מייצגת רק מחצית ממטלתו של ההיסטוריון, שכן ההיסטוריה אינה מקבץ מעשיות אקראי ויש לאזן תיאור היסטורי עם קוהרנטיות נרטיבית, עם שיפוט ורגישות אתית; ההיסטוריון אינו משוחרר ממתן פרשנות צורנית ותוכנית לעבר, ובכך גם מתן אפשרויות הבנה והערכה מקיפות יותר. בספרו, נוימן פוטר עצמו מכך. סבורני שהרלבנטיות והעניין בתולדות גרמניה הוויימארית ימשיכו להתמקד מבחינתו של הקורא הישראלי בסוגיות הפוליטיות, המוסריות והאינטלקטואליות שהרפובליקה התמודדה עמן, ואשר מהדהדות באופנים רבים בסדר יומנו השונה כל כך במזרח התיכון.

סטיבן אשהיים מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. ספרו "מורשת ניטשה בגרמניה 1890-1990" יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד



תרגילי גימנסטיקה בבית הספר הגבוה להתעמלות, 1928



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו