שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הנפילה מגן עדן

הרומן החדש של סלמאן רושדי מתאר מצב אידילי שבו דת, השתייכות אתנית ולאום אינם חוצצים בין אנשים ובין עמים, ומראה כיצד הפרדת הזהויות הנוקשה מרעילה לבבות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר ברעם

שאלימר הליצן

סלמאן רושדי. תירגם מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת זמורה-ביתן, 446 עמ', 88 שקלים

בתמונה הראשונה של "פסוקי השטן" מאת סלמאן רושדי (כתר, 1989) נופלים שניים ממטוס: האחד שחקן הקולנוע האגדי של הודו, ג'יבריל פארישטה, והאחר צעיר משונה בשם סלאדין צ'אמצ'ה. השניים מייצגים שני קטבים בעמדתו של ההודי כלפי האדון: סלאדין הוא בנה החורג של האימפריה הבריטית, זה שביקש נואשות לחקות את גינוניה ותמיד נותר מתדפק בשעריה כאחרון הקבצנים. לעומתו ג'יבריל, נישא על כיסא בין אולפני קולנוע המהדהדים את גדולתו, כוכב גאה שלכאורה איננו זקוק לחסדי המערב. בדקות שהם מרחפים באוויר - הזיות, צעקות, תחרות שירה ומתים שהופיעו פתאום מתערבלים להם יחדיו. למעשה באוויר, באותו מקום שאינו קשור לשום טריטוריה, מנעד זהויותיהם - האתנית, הדתית הלאומית - מאבד ממשמעותו. כל אותם מקומות שסימנו אותם, שבהם היו בעלי בית או מהגרים, מלכים או "קבצנים של לגיטימציה", נותרים מטושטשים הרחק מאחור.

הסצנה הראשונה של הרומן ניצבת במקום לא-מסומן, איפשהו למעלה, במחוז שבו אין מדינות-לאום, מנגנונים דכאניים או שפה נכונה. באוויר החופשי, בין העננים, יכול אדם להשתחרר מכל אותם מנגנונים שמצביעים עליו ומכתיבים את זהותו. לא במקרה שר ג'יבריל - וזה למעשה המשפט הראשון ברומן - "להיוולד שנית (...) מות לך תחילה. לה-לה-לה". ואכן השניים נוחתים (דווקא באנגליה) אך כאנשים קצת אחרים (לסלאדין צומח זנב וג'יבריל הופך לכלי קיבול של חלומות). מלאכת טשטוש הניגודים, הערבול המתמיד של פוליטיקת הזהויות ומנגנוני הכוח המוכרים לקורא באמצעות תנופת הדמיון - זהו אחד ההישגים המופלאים בספריו הגדולים של רושדי: "פסוקי השטן" ו"ילדי חצות". והרי רושדי הוא סוכן של הפוליטיקה וההיסטוריה של המשולש הודו-פקיסטן-האימפריה הבריטית, ושב לשם ברוב ספריו.

"איך לספר לך מהי מחלה?" כותב רושדי, ובאותו אופן, איך לספר את עלילת "שאלימר הליצן?" זהו אותו קרנבל מסחרר של דמויות ואירועים היסטוריים, חוצה יבשות, מנתץ זהויות, מתנועע בתזזיתיות בין אירועי ראווה עולמים לטקסים קטנים בקשמיר, בין תרבות גבוהה ל"בוורלי הילס 90210", בין אירועי דמים בין הינדואים למוסלמים בקשמיר, המשטרה להמון הזועם בלוס אנג'לס, הנאצים והמחתרת בצרפת.

דומה שבספר קיימים שני אירועים מחוללים: הפרטי והפוליטי. האירוע "הקטן" הוא התאהבותם של נער ונערה. שאלימר הליצן ובוניאי הם ילדיהם של שני מנהיגי הכפר פשיגם, פיארלל קאול ועבדוללה נומאן, האחד הינדואי והאחר מוסלמי. הידידות הקרובה בין האבות והתאהבותם של הילדים מסמנות את העולם האידילי של פעם, שבו הדת לא חצצה בין אנשים, מקום שאליו נכספים: "גן עדן בתוך גן עדן". האירוע הפוליטי המחולל (בדומה ל"ילדי חצות") הוא כמובן יצירתה של פקיסטן בשנת 1947. "פקיסטן עצמה היתה שמועה, מלת תעתועים". ערב רב של שמועות, "תוצר של המסתורין שעטף הכול", עפות באוויר וננעצות בגוף האנשים כחצים קטנים. מאשימים את המהראג'ה שהוא מזגזג כבר חודשים ואינו יכול להחליט אם להיות חלק מהודו או פקיסטן, שההמון הפקיסטני טובח בהינדואים ובסיקים, שהצבא ההודי מתקרב, שחייבים להימלט לבומביי או לגואה או לניו-יורק וללונדון.

הכפר פשיגם, לעומת זאת, נותר עדיין מקום שבו האופוזיציות הינדואי-מוסלמי אינן מארגנות את הקשרים בין בני האדם. "כולנו בערבובייה פה בפשיגם" מסביר אביה של בוניאי. אותה אסטרטגיה של ערבוב זהויות האהובה כל-כך על רושדי נרקמת היטב באירוע החתונה של שאלימר הליצן ובוניאי. איזו חתונה תיערך? על-פי איזו מסורת? לבסוף נקבע שהכלה תלבש את בגדיה המסורתיים והחתן את בגדיו, ושהמזון יורכב ממנות שיישענו על שתי המסורות, ושיום אחד של חתונה ייערך על פי המסורת המוסלמית והאחר על-פי המסורת ההינדואית. החתונה מסמלת את האפשרות הגלומה במעבר הקליל בין הזהויות, ביכולת למזג, בהעדפת הגם-וגם על או-זה-או-זה. זהו למעשה הרגע האחרון בזמן שבו שתי הזהויות יכולות עדיין להתערבל להן יחדיו, מכיוון שברגע שבו הן ייפרדו לנצח וכל צד יתעטף בצדקתו - אז תופיע הקטסטרופה.

ואם הקטסטרופה הפוליטית נוצרת מן החלוקה לזהויות דתיות ולאומיות נוקשות, הרי שאת הקטסטרופה הפרטית בפשיגם מחולל נציג האימפריה החדשה, ארה"ב, זו שהחליפה את האימפריה הבריטית. מקסימיליאן אופולס, השגריר האמריקאי הנערץ, מתאהב בבוניאי הצעירה בשעה שהיא רוקדת לפניו. למרבה הצער בוניאי אמנם רקדנית מופלאה ונערה יפה להפליא, אך היא גם אשתו החדשה של שאלימר הליצן. בוניאי נסחפת אחר השגריר באמונה שהוא יעניק לה את ההזדמנויות שלהן לא תזכה בכפר הקטן. היא מתאווה לבלוע את העולם, להיות אשה של ערים גדולות, לרקוד לאורן המסנוור של מכונות הזוהר המערביות. נטישת הבעל היא לפיכך גם מאורע סמלי בספר, בעל עוצמה מיסטית, נבואית (המאפיין אירועים רבים בספריו של רושדי): האיחוד בין המוסלמים להינדואים נכשל - בעזרתו האדיבה של נציג האימפריה המערבית, השודד נערה צעירה מבלי להבין את החוקים והמסורות הנהוגים במקום - ובאופן המחפיר ביותר, בבגידה שפלה, פומבית, מרעילת נפש. ובדיוק כמו שנפשו של שאלימר הליצן מורעלת, גם קשמיר הקסומה ומלאת ההוד, המצויה בקו התפר בין הודו לפקיסטן, גם היא מורעלת.

את הרומן הזה ניתן לחלק לשניים: בחלק הראשון הדמויות ניצבות במרכז הבמה. האירועים מתנהלים בתוך אותה ערבובייה כאוטית שיוצר רושדי בהיסטוריה, אולם עיקר עוצמתו של החלק הזה הוא בעלילות הגיבורים, בתנועה המתעתעת שבין האירועים החיצונים לכיסופי הדמויות שצועדות ומתנודדות (ועוד רגע נופלות) על חבל ההיסטוריה כלוליין בקרקס. לעומת זאת, בחלקו השני של הספר נדחקות הדמויות לשולי ההיסטוריה. האירועים ההיסטוריים ניצבים בקדמת הבמה ותפקיד הגיבורים הוא לשרת את הסיפור ההיסטורי - והתפקיד הזה חונק אותם. הקטע המדגים את הרעיון הזה, החלש ביותר בספר, הוא סיפורו של השגריר האמריקאי במלחמת העולם השנייה.

רושדי מגולל סיפור מעניין, רב אירועים - השגריר נע בין מקומות, פוגש נאצים ולוחמי מחתרת, מתאהב בלוחמת אמיצה ונטולת מיניות, מושפל קלות בידי דה גול - אולם זהו קטע נטול מעוף ועוצמה. אפשר ממש לחוש איך הסופר שינן את כל הפרטים הפיקנטיים שעשויים להעניק מלאות לסיפור ההיסטורי, אך הוא אינו מצליח לבנות עולם. חסרה כאן אותה תנופה קלילה, משועשעת, בוערת מדמיון, המאפיינת את רושדי. נראה שהוא נכשל כאן במאמץ לעשות למלחמת העולם השנייה את "מעשה רושדי" - אותה בלילה מופלאה של היסטוריה, פוליטיקה, תנופה הומוריסטית, אירועים פנטסטיים ופריעה מתמדת של חוקי המרחב, הזמן, החיים והמוות.

כדוגמה לבלילה זו אפשר להרהר בסיפור עלייתו לגדולה של הנביא מוחמד (המכונה ברשעות גם מהונד ואיש העסקים) ב"פסוקי השטן", או בסיפורם של הודו ופקיסטן "בילדי חצות", או קשמיר בחלקים הראשונים של "שאלימר הליצן". בחלקו השני של הספר קשמיר היא בבירור הגיבורה הראשית, ולכן גם כשהעלילה חוזרת לשם היא משתעבדת לכרוניקה של אירועי הדמים, לדקדקנות היסטורית, לדמויות מעניינות פחות של מפקדי צבא או מנהיגי ארגוני-התנגדות, לעתים אפילו לקטעים פובליציסטיים: "בקשמיר היו שש מאות אלף חיילים הודים, אבל איש לא מנע את הפוגרום בפנדיטים, מדוע? (...) חודשים רבים לא סיפקה הממשלה מחסה או סעד או אפילו רשמה את שמותיהם, מדוע?"

לא מזמן ראה אור בעברית ספרו של מיא קואטו, "ארץ סהרורית", המתאר את מלחמת האזרחים במוזמביק. גם כאן הגיבורה הראשית היא הארץ הנקרעת לגזרים: המלחמה מערערת את העולם מן היסוד, בני האדם חווים טלטלה עזה וכל הארץ כולה רועדת. הכאוס הפוליטי והמלחמה הם כדיבוק הרוטט בכל דבר בעולם: השמים והים, ההרים והשדות. אולם בניגוד לקואטו, רושדי לא באמת מצליח "לפרק" את קשמיר. הוא בעיקר רושם אותה בנאמנות, בזעם, מתוך הפצע שנפער בעולמו, אך ברישום הזה הדמויות המרכזיות שלו - שאלימר, בוניאי, השגריר מקס - מאבדות מממשותן. אמנם פוקדים אותן אירועים, אפילו הגיוניים על-פי חוקי הרומן, אולם נעדרת מהם עוצמה והם נהפכים לצלליות של הדיווח ההיסטורי. והרי רושדי הוא קודם כל אמן של דמויות. בחלקים המופלאים בספריו, הדמויות הן שיוצרות את הבאג המעוות את ההיסטוריה, הן אלה שמערבלות אותה מחדש וחושפת את קפליה הסמויים מן העין.

חלקו האחרון של הרומן עוסק בקאשמירה, בתם הצעירה של השגריר ובוניאי, שלעתים דולקת אחרי הוריה הכפולים ולעתים נמלטת מהם. ארבעת הוריה הם: אמה הביולוגית (בוניאי), אמה החורגת, אביה הביולוגי (מקס), ושאלימר, רוצחו של אביה (הביולוגי), שהוא גם אביה החורג. קצת מפותל? זה רושדי. בחלק האחרון הכרוניקה ההיסטורית מגורשת לטובת אותו נשף תחפושות מרהיב שאיפיין את החלק הראשון. פלישתה של קאשמירה אל עולמם האבוד של "ארבעת הוריה" בקשמיר - השיטוט מכמיר הלב באותם מחוזות שבהם אהבו ובגדו ורצחו - משמשת אמתלה לגולל את הסיפור מחדש באמצעות מבט זר, ילדותי לפרקים, שבו נמהלים יחדיו מערב ומזרח. אולם בתיאור קשר המכתבים והכישוף שבין קאשמירה לשאלימר הליצן, רוצחו של אביה, נכשל רושדי שוב. אולי מכיוון שבשלב הזה שאלימר הליצן נעשה לדמות פשוטה מדי. דומה שאישיותו של גיבור הרומן אבדה אי-שם בקשמיר ועתה כבר אי אפשר לשקם את הנזק שנגרם למורכבותה.

סיומו המותח של הרומן, שמזכיר בעיקר סרט מתח הוליוודי, מותיר תחושה משונה: לפרקים רואים בו את רושדי המרהיב ביותר ולפרקים כפיל חיוור שלו, המדשדש במחוזות של פשטנות ודקלום. ועדיין "שאלימר הליצן" הוא רומן מרשים, ובשורתו הגדולה היא שסלמאן רושדי עדיין כאן. הרומן הזה - בניגוד לספרו הקודם, "האדמה מתחת לרגליה" - בהחלט עונה על שתי השאלות שהלמו בי כאשר סיימתי (בצער רב) לקרוא את "פסוקי השטן": איך לעזאזל אפשר לכתוב דבר כזה, ואיך אפשר לכתוב אחרי דבר כזה?

ניר ברעם הוא עורך ספרי עיון בהוצאת עם עובד. ספרו "מחזיר החלומות" ראה אור בהוצאת כתר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ