בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני עגנון ועמיחי - ספר התקציב

11 שנים עברו מאז הציעה "קרן יד הנדיב" להקים בשביל מדינת ישראל ספרייה לאומית אמיתית. כעת אמורה מליאת הכנסת לאשר סוף סוף את החוק שיסדיר את הפעלתה. הסאגה המשפטית-פוליטית שליוותה את הפרשה כמעט גרמה לישראל להחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת לעשות משהו לשימור תרבותה

תגובות

בעוד שבועות אחדים אמורה מליאת הכנסת להביא לקצה סאגה משפטית ופוליטית, שנמשכת כבר 11 שנים, ושכמעט גרמה למדינת ישראל לאבד הזדמנות יוצאת דופן לשמר משהו מתרבותה. "חוק הספרייה הלאומית", שצפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית, יסיים פרק ארוך בעלילה שבה מעורבים תרומת ענק, הצעת חוק אחת, מאבקי כוח בין הכנסת לממשלה ואוצרות תרבות עבריים ויהודיים. הפרק הבא עתיד להסתיים בתחילת העשור הבא, כשתושלם בנייתו של בניין מפואר בגבעת רם בירושלים, בין בית המשפט העליון לקמפוס האוניברסיטה העברית. יהיה זה משכנה של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל.

קשה להאמין, אבל כמעט 60 שנה לאחר הקמתה לישראל אין ספרייה לאומית. אמנם רבים מכנים את "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", הספרייה הגדולה שבקמפוס גבעת רם, בשם "הספרייה הלאומית" - אך למעשה היא מעולם לא זכתה להכרה רשמית מצד המדינה.

ב-1953 הסתפקו המחוקקים בהוראה לכל הוצאה לאור בישראל להעביר לבית הספרים שני עותקים מכל פרסום, אך לא הגדירו מפורשות מהו התפקיד ה"לאומי" שלו. בית הספרים שייך לאוניברסיטה העברית - ולא לגוף ממשלתי - והוא מעולם לא חויב בחוק לרכוש ארכיונים ועיזבונות של אישים או מוסדות, או לנסות להשיג פריטים יהודיים חשובים, עתיקים או חדשים, שמוצעים למכירה בחו"ל.

האוניברסיטה, שמעבירה לספרייה את תקציבה, מעדיפה שבית הספרים ישמש כספרייה אוניברסיטאית לפני שימלא את תפקידו הלאומי. תקציב האוניברסיטה גם אינו מאפשר לבית הספרים לרכוש פריטים חשובים. המשורר חיים גורי ומשפחתו של ש"י עגנון אמנם העבירו את עיזבונותיהם לבית הספרים, אך יורשיו של המשורר יהודה עמיחי העדיפו להעביר את עיזבונו לאוניברסיטת ייל בארה"ב, שהציעה להם סכום שבית הספרים לא יכול היה להתקרב אליו. אוצר תרבותי ראשון במעלה עזב את ישראל.

"נכנסתי לתפקידי ב-1997", סיפר בשבוע שעבר ל"הארץ" נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם מגידור, "ומיד הבנתי שאחזקת בית הספרים היא משימה שגדולה על האוניברסיטה. בית הספרים הוא נכס תרבותי, אבל הוא גם נטל תקציבי שאנחנו לא מסוגלים לשאת בו לבדנו". בשנה האחרונה דווח ב"הארץ" כמה פעמים על תנאי התחזוקה הקשים בבית הספרים: מי גשמים שדולפים על הספרים וזחלי חיפושיות שהתמקמו בין דפיהם.

100 מיליון דולר ודי

לכן, כשקרן "יד הנדיב" של משפחת רוטשילד הציעה ב-1996 לממן הקמה של ספרייה לאומית "אמיתית", שתתבסס כמובן על בית הספרים, האוניברסיטה קיבלה את ההצעה בהתלהבות.

תולדות בית הספרים שזורות באלה של האוניברסיטה - אך הספרייה ותיקה יותר. היא נולדה כבר ב-1892 כספרייה ציבורית, הראשונה ששירתה את הציבור היהודי בארץ ישראל. את הספרייה הקים ארגון "בני-ברית" ברחוב שנקרא כיום על שמו, בין שכונת מאה שערים למגרש הרוסים. כעבור עשר שנים עברה הספרייה לרחוב החבשים. כבר אז סבלה הספרייה מקשיי תפקוד ומימון כרוניים. המושיעתה היתה האוניברסיטה העברית. ב-1920, במסגרת ההכנות להקמת האוניברסיטה, הוחלט שספרייתה המרכזית תישען על זו של בני ברית. כשהיא נחנכה כעבור חמש שנים על הר הצופים, עברה לשם גם הספרייה הקטנה, שנהפכה ל"בית-ספרים לאומי ואוניברסיטאי". מאז נדדה האוניברסיטה ממקום למקום - ועמה הספרייה.

ב-1948, כשהר הצופים נותק מירושלים, הועברו רוב הספרים (שמנו אז יותר ממיליון) לספרייה במנזר טרה סנטה, במרכז ירושלים, שם התמקמו רוב מחלקות האוניברסיטה. ספרים אחרים פוזרו במחסנים בעיר. ב-1960 הם שבו והתאחדו בבניין הגדול והמפואר שהוקם לבית הספרים בקמפוס החדש בגבעת רם.

בית הספרים הפך ללב הקמפוס שוקק החיים, חלק בלתי נפרד לא רק מהחיים האקדמיים, אלא גם - בעיקר בזכות הקפטריה האגדתית ששכנה בקומה התחתונה שלו - מחיי החברה של הסטודנטים והמרצים. אלא שבשנות ה-70 שבו הפקולטות למשפטים, מדעי החברה ולמדעי הרוח להר הצופים, ובית הספרים נותר בקמפוס נטוש למחצה.

הוא איבד את מעמדו כספרייה האוניברסיטאית המרכזית לטובת הספריות בהר הצופים, אך לא הצליח לבנות מעמד חלופי בתור ספרייה לאומית ראויה לשמה. מספר המבקרים בו פחת בהתמדה. בעשור האחרון, כשעובדיו הוותיקים פרשו לגמלאות, האוניברסיטה לא הזדרזה להעסיק אחרים במקומם. תקציבי הרכישה הידלדלו, שעות הפעילות הצטמצמו.

בבניין שהזדקן, כמעט בן 50, נוצרו בעיות תחזוקה, הוא כבר אינו מתאים לצרכיו של בית-הספרים, שמחזיק יותר מחמישה מיליון ספרים. מחסני הבניין אינם מסוגלים לקלוט את כולם, ורבים מהם מאוחסנים, שוב, במחסנים המפוזרים ברחבי העיר.

מי שנחלץ לעזרת מדינת ישראל היתה קרן "יד הנדיב". הקרן רצתה להשלים את הקמתו של משולש בניינים בגבעת רם: לאחר שמימנה בשנות ה-60 את הקמת הכנסת, וכרבע מאה לאחר מכן את הקמת בניין בית המשפט העליון, היא הציעה ב-1996 להקים מבנה נוסף - הספרייה הלאומית.

נציגי הקרן דיברו אז על כוונה להקציב לבנייה סכום עתק, שלפי כמה אנשים שהיו מעורבים במגעים עמם, עשוי להגיע ל-100 מיליון דולר. לא היה אפשר לקבל אישור מראשי הקרן לנתון הזה. יד הנדיב נמנעת ממגע עם כלי התקשורת וראשיה לא השיבו לבקשה להתראיין לכתבה הזאת.

הקרן הציעה לממן את בניית הספרייה לפי אותו עיקרון שהנחה אותה במימון משכניהן של הרשויות המחוקקת והשופטת: היא תממן את הקמת המבנה ותצייד אותו בכל הריהוט והציוד הדרושים להפעלת ספרייה שתהיה מהמתקדמות בעולם, אך עם הפעלתה, תסיים את חלקה בפרויקט. אז יצטרכו המדינה והאוניברסיטה לדאוג למשאבים הדרושים לשם אחזקת הבניין המפואר ותפעול הספרייה המתקדמת.

אלא שהפעם, בניגוד לשני המקרים הקודמים, יד הנדיב התנתה את מתן התרומה בעוד תנאי אחד. מכיוון שהספרייה הלאומית קמה על בסיס בית הספרים, שפועל כבר באוניברסיטה, הקרן דרשה שהכנסת תחוקק חוק שיסדיר את חלוקת הסמכויות והחובות - בניהול ובמימון - בין הממשלה לאוניברסיטה. למרות האי-נעימות שבתכתיב, שני הגופים הבינו שלא יוכלו לדחותו. האוניברסיטה רצתה להשתחרר מעול הספרייה, והממשלה לא יכלה להרשות לעצמה לדחות על הסף תרומת עתק שמקורה במשפחת רוטשילד.

היענותן העקרונית היתה אות הפתיחה לתהליך ארוך ומתיש, 11 שנים של משא ומתן בין האוניברסיטה, הממשלה, הקרן והכנסת, על אופן הפעלת הספרייה. התהליך עומד כנראה להסתיים בחודש הקרוב, והחוק אמור להיכנס לתוקף ב-1 בינואר.

ועדה, ועוד ועדה

בדצמבר 1996 הקימו משרד חינוך, האוניברסיטה העברית ויד הנדיב ועדה בינלאומית, שתמליץ כיצד להפוך את בית הספרים לספרייה לאומית. הוועדה, שעם חבריה נמנו הספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי, המנהל בדימוס של "הדויטשה ביבליוטק" הגרמנית ומנהל ספריית אוקספורד, הציעה להקים רשות ממלכתית, במתכונת דומה לזו המפעילה את "יד ושם".

"הספרייה הלאומית היא משאב לאומי. האחריות העיקרית למימונה מוטלת על הממשלה", כתבו חברי הוועדה. על בסיס התפישה הזאת הם המליצו שהממשלה תקצה כ-75% מהתקציב השנתי של הספרייה, ואילו האוניברסיטה תהיה אחראית ל-25% ממנו. הדו"ח הוגש ביוני 1998. האוניברסיטה אימצה אותו בשמחה, אך הממשלה התעלמה ממנו. משרד האוצר לא רצה בהקמת רשות ממלכתית, ובוודאי שלא הסכים לממן 75% מתקציבה. הטיפול בעניין הוקפא.

ארבע שנים המתינה האוניברסיטה לתגובת הממשלה עד שהחליטה, בעצה אחת עם יד הנדיב, להקים ועדה ציבורית חדשה. האוניברסיטה לא רצתה לאבד את התרומה, הקרן לא ויתרה על דרישתה לחוקק את החוק, ולשני הגורמים היה ברור שבלי הממשלה כלום לא יזוז. הוועדה החדשה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק זמיר, התבקשה לתת המלצות שונות מאלו של קודמתה, כאלו שיאפשרו לרתום את הממשלה לפרויקט.

ועדת זמיר, שפירסמה את המלצותיה בפברואר 2004, אכן סיפקה את הסחורה. במקום רשות ממלכתית היא הציעה להקים את הספרייה כ"חברה לתועלת הציבור", מתכונת המפחיתה מאחריות הממשלה. היא גם המליצה שהמדינה תחזיק במחצית מניותיה של החברה - במקום 75% בהצעה הקודמת. המחצית השנייה תתחלק בין האוניברסיטה לבין גופים ציבוריים, כמו הסוכנות היהודית, שייקבעו בהסכמה בין המדינה לאוניברסיטה.

הוועדה הסבירה שבחלוקת התקציב החדשה, המדינה לא תצטרך להגדיל את הסכומים שהיא מעבירה לספרייה כבר היום. היא אמדה את התקציב השנתי של הספרייה ב-70 מיליון שקל, וציינה שהמועצה להשכלה גבוהה, שממומנת מתקציב המדינה, מתקצבת אותה היום בסכום שנתי של 35 מיליון.

אם ראשי האוניברסיטה ויד הנדיב ציפו שהממשלה תאמץ את המלצות זמיר ותהפוך אותן להצעת חוק ממשלתית - הם שוב התאכזבו. הממשלה שוב הקפיאה את הטיפול בעניין, וקרן הנדיב כבר החלה לאותת לאוניברסיטה שהיא תחזור בה מכוונתה לתרום לספרייה. אחרי כמעט שנתיים נוספות, האוניברסיטה החליטה לעקוף את הממשלה ולפנות ישירות לכנסת. חברי הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי ויצחק הרצוג מהעבודה, שלא כיהן אז בממשלה, ניסחו הצעת חוק פרטית ברוח עקרונות דו"ח זמיר, החתימו עליה יותר מ-50 חברי כנסת והעלו אותה בסוף 2005 בקריאה טרומית.

עשר שנים לאחר הצעת התרומה של הקרן, הרשתה הקואליציה לחבריה לתמוך בהצעת החוק הפרטית, אך הודיעה שמשרד המשפטים מכין הצעת חוק ממשלתית בעניין הספרייה, ולכן תתנגד להמשך הליכי החקיקה של הצעת החוק הפרטית. מליאת הכנסת העבירה את ההצעה של אלדד והרצוג לוועדת החינוך.

יו"ר ועדת החינוך, ח"כ מיכאל מלכיאור, המתין בסבלנות, כמעט שנה וחצי, להצעת החוק הממשלתית. "חיכיתי וחיכיתי, עד שהבנתי שאם לא נתחיל לדון בהצעה הפרטית, שום דבר לא יקרה", הוא משחזר את החלטתו מתחילת 2007; "רק אחרי שהודעתי שאנחנו מתחילים לדון בהצעה הפרטית במגמה להביא אותה לאישור במליאה, הממשלה שינתה את יחסה לעניין ומשרדי הממשלה התחילו לשתף פעולה".

מלכיאור מתכוון בעיקר למשרדי החינוך והמשפטים - האוצר עדיין נותר במריו. נציגיו טענו בוועדה שהמשרד אינו מסכים שחוק הספרייה הלאומית יטיל עליו מחויבויות כספיות ספציפיות כלשהן. החוק היחיד שבאמצעותו מטילים התחייבויות כאלה על האוצר, טענו, הוא חוק התקציב.

הסכם במקום חוק

ח"כ מלכיאור בחר לעקוף את הבעיה - וכנראה הצליח. הוועדה השלימה את ניסוח כל סעיפי החוק שלא היו קשורים לתקציב: מהגנה על הספרייה מפני עיקולים, דרך מניעת מינויים פוליטיים בה, ועד הגדרת יעדי הספרייה כך שיכירו לצד התרבות היהודית גם באיסלאם. כשהחוק הושלם ונותרה רק הסוגיה התקציבית, מלכיאור איים להביא את הצעת החוק לאישור מליאת הכנסת ולהציג את הממשלה כמי שמתנכרת לנכסים התרבותיים של מדינת ישראל. הלחץ על הממשלה גבר.

המוצא נמצא לפני קצת יותר מחצי שנה, בשיחה אישית בין פרופ' מגידור לשר האוצר אז, אברהם הירשזון. בפגישה סוכם - בהתאם לדרישת האוצר - להסיר מהחוק את סוגיית המימון. במקום זאת, המימון יוסדר באמצעות הסכם בין הממשלה לאוניברסיטה, שייחתם במקביל להשלמת החקיקה. ההסכם, שעליו יחתמו בשבועות הקרובים ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר האוצר רוני בר-און ומגידור, קובע שתקציב הספרייה הלאומית יהיה 90 מיליון שקל. המדינה תישא באחריות למחצית הסכום הזה: 30 מיליון שקלים מהמועצה להשכלה גבוהה, ועוד 15 מיליון ישירות מקופת האוצר.

מיד לאחר חתימת ההסכם ואישור החוק בכנסת תתחיל יד הנדיב לממן את הליכי התכנון של הספרייה החדשה, שמיקומה המדויק טרם נקבע. באוניברסיטה מעריכים שבנייתו תסתיים עד 2012 ומשוכנעים שהשינוי שיחול במעמד הספרייה יאפשר לה למלא טוב יותר את התפקידים הלאומיים. "העובדה שנהפוך לגוף עצמאי ושלא נהיה כפופים לאוניברסיטה", מסביר מנהל הספרייה, שמואל הר-נוי, "יאפשר לנו גם לפנות לתורמים באופן עצמאי וגם לפתח מקורות הכנסה עצמאיים. עד היום, חיינו מתקציב האוניברסיטה והיינו כפופים לסדר העדיפויות שלה. עכשיו נהיה עצמאיים ונוכל לפעול בלי שום קשר לכך".



מנהל בית הספרים, הר נוי. "בעתיד נוכל לפנות לתורמים ולפתח מקורות הכנסה משלנו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו