בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילוסוף של הסוף

זהו אחד מספרי הפילוסופיה המשפיעים בעשורים האחרונים, הספר שחזה את הפיגוע במגדלי התאומים, שהפך את דיסנילנד למשל על אמריקה ואת אמריקה למודל של עולם פוסט-מודרני, ולבסוף, זה הספר שזכה לתהילה כשהופיע על מדף הספרים של ניאו, גיבור "המטריקס". אייל דותן על תרגום ראשון ל"סימולקרות וסימולציה" של ז'אן בודריאר, הפילוסוף שניבא כי סופו של המוות קרוב - ומת השנה

3תגובות

סימולקרות וסימולציה ז'אן בודריאר. תירגמה מצרפתית, הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי. סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 176 עמ', 79 שקלים

לו הייתי יכול לבחור מקרה אחד מתוך "סימולקרות וסימולציה" שמצפין בתוכו את רוחו של ז'אן בודריאר, זה היה בוודאי דבריו על דיסנילנד. עיר תענוגות זו, שילדים ומבוגרים עושים בה חיים משוגעים, שמקימה לחיים את עולם האגדות, הקומיקסים וסרטי האנימציה, וטווה סביבם חוויה רב-חושית, מוצגת בספר מפרספקטיבה ביקורתית עד כדי רתיעה. קשה ליישב בין החוויה הספונטנית של מבקר תמים במקום לבין תפיסת העולם חסרת הרחמים של בודריאר. למי שלא מכיר את כתיבתו, טענותיו על המקום ייראו הזויות לגמרי, מנותקות מהמציאות. ועם זאת יש בהן הרבה כוח והרבה תעוזה והבה נודה, לא מעט היגיון.

דיסנילנד, לדברי בודריאר, היא "דגם מושלם לכל סדרי הסימולקרות שהסתבכו זו בזו. (...) דיסנילנד קיימת כדי להסוות את העובדה שהארץ 'הממשית', כל אמריקה 'הממשית', היא דיסנילנד (...) היא מוצגת בתור מדומיין כדי לגרום לנו להאמין שהשאר הוא ממשי, בעוד שלוס אנג'לס כולה ואמריקה המקיפה אותה שוב אינן ממשיות, אלא שייכות לסדר של ההיפר-ממשי ושל הסימולציה (...). עולמה של דיסנילנד מבקש להיות ילדותי כדי לגרום לנו להאמין שהמבוגרים נמצאים במקום אחר, כדי להסתיר את העובדה שהילדותיות האמיתית נמצאת בכל מקום (...) היא פסולת, ההפרשה המרעילה הראשונה של ציביליזציה היפר-ממשית" (עמ' 17-19).

לא ניתן להבין את טענותיו החריפות של בודריאר ביחס לדיסנילנד ללא היכרות עם המושג המרכזי של שיטתו - הסימולקרה. זהו סוג מיוחד במינו של הדמיה, שמתאפיינת בכך שהיא חסרת מקור. אם סימולציה היא הדמיה הקשורה בטבורה למציאות ומבקשת לחקותה, הרי שהסימולקרה מבקשת להינתק מהמציאות וכלל אינה מתייחסת אליה כעוגן או כאופק. מה, אם כן, מדמה הסימולקרה? איזה סוג של חיקוי הוא זה? סימולקרות ממציאות את עצמן מתוך מודלים, קונבנציות, סיפורים ותבניות. הן רואות את ה"מציאות" לכל היותר כפרודיה, חומר גלם, אחד מיני רבים, ותו לא.

הדוגמה המיידית והקלישאית הן תוכניות הריאליטי שהשתלטו על סדר היום הטלוויזיוני, ומייצרות מציאות חדשה לחלוטין. אך כשבודריאר כותב על הסימולקרות ב-1981, הן לא יותר מאשר תופעה זניחה ושולית. כבר אז טען שעליית הסימולקרות לשלטון חוללה סדר עולמי חדש וסמוי;

מהפכה חובקת-כל, והביא דוגמאות מטכנולוגיית השיבוט, חדרי הלוחמה הגרעינית של המעצמות, מגיפות ויראליות כמו שפעת העופות, אתרי בידור המוניים של סימולציות משחקיות דוגמת דיסנילנד או לאס-וגאס, ועוד.

"סימולקרות וסימולציה" מתפרסם בעברית בשנה שבה מת מחברו. בודריאר זכה לתהילתו במערב בשל ספר זה, שלמעשה נהפך לרלבנטי רק בשנים האחרונות כאשר הטכנולוגיה החלה להדביק את קצב נבואותיו ואבחנותיו הפילוסופיות. זהו הספר השלישי של בודריאר שיוצא בתרגום עברי לאחר "אמריקה" (בבל) ו"רוח הטרור" (רסלינג), ואין ספק שהוא החשוב והמרכזי ביניהם.

למרות שבמרוצת השנים זכה הספר למעמד של פולחן ואף לדקות תהילה הוליוודית כשהופיע על המדף של ניאו גיבור המטריקס, "סימולקרות" איננו קל לקריאה. רחוק מזה. בודריאר אמנם מרבה לתת דוגמאות עכשוויות, סולד מכתיבה מופשטת, מעוקרת, מטאפיזית כמו של עמיתיו - וכאן גם נעוץ חלק גדול מקסמו - אך כתיבתו נוטה לאקספרסיוניזם, היא משופעת בדימויים מוגזמים, בהכללות אניגמטיות, בפרדוקסים. השיח שלו נע בין המשגות פילוסופיות לניתוחים תרבותיים; בין התבוננות באירועים מיקרוסקופיים להכללות ענק על המצב הגלובלי. הטון הוא אפוקליפטי, נבואי במופגן, והפרספקטיבה נעה במהירות בין עבר לעתיד ובחזרה. "סימולקרות" דורש קריאה איטית ומתמסרת, ללא ביקורת תחילה. משום כך, מי שמתכוון לעלעל בספר בשטחיות, ספק אם יפיק ממנו משהו פרט לסיסמאות.

ז'אן בודריאר החל את דרכו כמבקר ספרותי. פרסומיו הראשונים כללו מאמרי ביקורת בכתב-העת רב ההשפעה של סארטר "זמנים מודרניים". בשנות הששים עבד עם הנרי לפבר, רולאן בארת ומרשל מקלוהן. כתביו המוקדמים היו בעלי השפעה מארקסיסטית ופרוידיאנית חזקה אך משנות השבעים המאוחרות ואילך פרסם סדרה של כתבים שמיקמו אותו בצד הרדיקלי של שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ועכשווי, שנוי במחלוקת ובעיני רבים אף נלעג. בשמו הרע כעושה צרות מקצועי זכה כאשר פירסם ב-1977 ספר פולמוסי, מתקפה על הסטרוקטורליזם, תחת השם לשכוח את פוקו. מישל פוקו עצמו - אז בשיא תהילתו בקולג' דה-פרנס - לא אהב, בלשון המעטה, את הביקורת וצוטט כמי שהגיב "הבעיה שלי היא לזכור את בודריאר". ולא רק לפוקו היתה בעיה עם בודריאר. למרות שחי ופעל בצרפת כל ימיו שמו התפרסם בעיקר בארצות הברית. על עצמו נהג להתבדח שהוא "גדול ביפאן".

ב"סימולקרות וסימולציה" מפנה בודריאר זרקור לארצות הברית ומעניק לה את המעמד (המפוקפק?) של המדינה הסימולטיבית ביותר. כיוון זה ילך ויגבר גם בהמשך כתיבתו. האופן בו החברה האמריקאית מודעת להתערבותה היסודית של המצלמה במציאות היא עבור צרפתי כבודריאר הסיוט וההיקסמות הגדולים ביותר. עבורו האמריקאים הם חברה שתפיסת המציאות שלה מעורבבת לחלוטין עם הסימולציות שלה, שזורה ומפותלת וספוגה בהן ללא הבחן; החל מהשחקנים העומדים בראשה (רייגן, שוורצנגר), דרך מלחמת המפרץ הווירטואלית, שהתנהלה דרך מצלמות טילי השיוט, עבור בתעשיית הבידור הדומיננטית שלה, נכונותו של כל אחד מאזרחיה לעמוד מאחורי מיקרופון ולדבר הישר לאומה ברהיטות, ולבסוף, בהתרסקות המטוסים על מרכז הסחר העולמי שבוימה לפי כל הכללים של שובר קופות.

בודריאר מנבא כאן גם את הפיכת הטרור המודרני למחזה ראווה, המכוון ומיועד בראש ובראשונה לאמצעי התקשורת ומסביר כיצד ללא המדיה, מאבד הטרור מעוצמתו ומכוח ההרתעה שבו: "ערוצי התקשורת מוליכים את ההוקעה המוסרית של הטרור ושל ניצול הפחד למטרות פוליטיות, אבל בה בעת, בדו משמעות גמורה, הם משדרים את ההיקסמות הגולמית מן המעשה הטרוריסטי, הם עצמם טרוריסטים, בכך שהם עצמם מונעים על ידי היקסמות," הוא כותב בפרק "קריסת המובן במדיה" (עמ' 84). אם לסכם, הרי שבודריאר טוען כי בתואם מופלא ומזעזע כאחד, המדיה נענית לאתגר שמציבים אמצעי הטרור בפניה, ומתפתה לשתף פעולה גם אם באופן מוכחש. פעולות טרור, ממשיות ופוטנציאליות, זוכות לסיקור חוזר ונשנה. אמצעי התקשורת מסתייגים כביכול מהטרור ומוקיעים את מבצעיו, אך בה בעת פורסים בפניהם שטיח אדום בכל הקשור בהשתלטות על זמן השידור ותכניו.

הם מעניקים למחזה הזוועה של הטרור תהודה ובכך מלבים רגשות נקם, ומסייעים לטרור המדינתי להיכנס למשחק סכום אפס עם ארגוני הטרור. בסופו של חשבון זו המדיה, אומר בודריאר, ולא הטרוריסט, שזורעת פחד בקרב האוכלוסיה. מי שמוביל שאהידים במכוניתו איננו שונה מהותית ממי שנותן להם במה תקשורתית, ואף תמים יותר מכתבים מתלהמים ופרשנים מוסרניים. תחת הראייה הזאת, התקשורת היא באמת אובייקטיבית, במובן המר של המלה. היא עוזרת לשני הצדדים לחמם את קהלי היעד שלהם משום שמטרתה להסלים את האירועים במציאות, לעשותם דרמטיים ופתייניים יותר, ידידותיים יותר למדיה. סימולקרות אוהבות הסלמה. למזלם של רוני דניאל, אלון בן-דוד ואהוד יערי, פוטר בודריאר עיתונאים מאשמה. המון הצופים יוצא פטור בלא כלום אף הוא. האחריות נופלת על "השיטה", אותו מונח עמום מדי המשמש הוגים רבים מדורו של בודריאר כדי לתאר את האופן שבו מתוזמר הכל לכדי היגיון אחד ויחיד.

ולסיום, אי אפשר בלי להזכיר שבודריאר היה הפילוסוף הגדול של הסוף. יותר נכון, של סופו של הסוף. הוא דיבר על סוף המיניות, סוף המלחמה, סוף המשמעות, סוף הסובייקט, סוף הפוליטי, סוף הממשי, סוף המוות. שוב, כל אותם דברים שבודריאר מכריז על סופם או היעלמותם, נראים במבט ראשון דווקא שרירים וקיימים. אפשר אולי לדמיין מה הכוונה ב"מותו של הפוליטי" (מספיק להסתכל בשיעורי ההצבעה ההולכים ויורדים במערב), אבל כיצד אפשר לטעון שהמוות הגיע לסופו? בפעם האחרונה שבדקתי, אנשים המשיכו למות פה כמו זבובים.

אלא שלבודריאר יש תפיסה אחרת לגמרי של סוף שהופכת את הכרזותיו לתקפות ולמאירות עיניים. צריך רק ללכת איתו כברת דרך, די ארוכה למעשה, עד שמתחוורת נקודת המבט הייחודית ממנה הוא מדבר. מי שיקרא אותו מתוך התנגדות, מתוך שנאה לכל מה שמריח מפוסטמודרניזם, לא יפיק דבר. אלה גם אלה יכולים להיעזר באחרית הדבר המאלפת של אריאלה אזולאי, שמספקת מבוא מקיף למחשבתו ומשתמשת בה כדי להאיר כמה פינות חשוכות באזורנו.




ז'אן בודריאר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו