בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תושבי ערד מאמינים בעצמם, לא בפוליטיקאים

בירוחם, ערד ואופקים הוחלפו ראשי הערים בפקידים ממונים, ראשי הרשויות של מצפה רמון וקרית גת נמצאים תחת איום בהחלפה. בימים הקרובים יסקרו כתבי "הארץ" מקרוב את המשבר בעיירות הנגב. בפרק הבא: שנתיים אחרי שעמרם מצנע מונה לראש מועצת ירוחם, בעיירה שואלים האם צמחה שם הנהגה אלטרנטיווית?

תגובות

סוף היום, ו"סלון בלה" שבמרכז המסחרי בערד כבר ריק מלקוחות. מעבר לדלפק, מחזירה בלה בלשניקוב חזיות צבעוניות לקופסאות הקרטון הקטנות, ונזכרת בבייגה שוחט ש"היה ראש עיר שהיה אכפת לו, ואחריו באו רק אנשים שבאו לשבת על הכסא".

בלשניקוב חיה עם משפחתה בערד מאז 1977, וכמו רבים מוותיקי העיר היא שחה בערגה על "פעם" לעומת "היום", אבל אז מתנערת: "יש געגוע לערד של פעם, נכון, אבל כמי שגדלה בראשון לציון יש לי גם געגוע לראשון של פעם. היום ישראל של פעם לא קיימת, בכל מקום אנשים יושבים מול הטלוויזיה ורואים את הטלנובלה שלהם. ופה החיים נהדרים. אז יש לנו כמה שיכורים, בסדר, איפה אין? אז מסתובבים פה בדווים במרכז, אז מה? בתל אביב אין ערבים? אבל יש עולים מרוסיה, משכילים, יש לנו תיכון מצוין, ואנשים טובים. אני נורא אוהבת את העיר הזאת, מכירה פה כל אחת. מה רע לנו? אנחנו צריכים מנהיגות".

עד תחילת אוגוסט, המנהיגות היתה ראש העיר, מוטי בריל. אלא שהוא הודח על ידי משרד הפנים, ולמקומו נכנס בתחילת החודש פקיד ממונה מטעם השר - גדעון בר-לב, לשעבר מנכ"ל משרד הפנים. במאזן שבין פעם להיום, זוהי מהלומה נוספת בפני העיר שנולדה לפני 45 שנה עם תג אריסטוקרטי של היהלום שבין ערי הדרום. עכשיו חותמת רשמית מציבה אותה בשורה אחת עם מצפה רמון, אופקים, קרית גת וירוחם. על כולן השלטון המרכזי מנחית - או מאיים להנחית - פקידים ממונים, ובאופן זמני מפקיע את זכות התושבים לבחור.

מוטי בריל נבחר ב-2003. תרומתו העיקרית היתה צמצום הגירעון העירוני. הוא עשה זאת על ידי קיצוץ בשירותי הרווחה והחינוך, ובאמצעות מאבק שפתח נגד משרד הפנים. בריל דרש שהמועצה האזורית תמר, שמקיפה את ערד ונהנית ממסי המפעלים והמלונות שבהם עובדים תושבי העיר, בעיקר בים המלח - תעביר תקציב שנתי לערד. בזכות המאבק הצליח להוסיף לקופת העיר 14 מיליון שקל במשך שנתיים, מתמר וממשרד הפנים.

איש לא האשים את בריל בשחיתות, אבל הוא קנה לעצמו אויבים כהוגן, ובעיקר מועצת עיר בשליטת האופוזיציה, שניסתה ליירט כל מה שיצא תחת ידיו. שוב ושוב הצליחה המועצה הלעומתית לסכל את העברת תקציב 2007, עד ששר הפנים מאיר שטרית נאלץ להתערב, הדיח את בריל ומינה את בר לב. ראש העיר הלך, אך המועצה נותרה על כנה.

לא מתכוונים להצביע

בריל לא מוותר. הוא הגיש עתירה נגד שטרית, שאמורה להתברר בשבוע הבא בבג"ץ. הליך ההדחה לא חוקי, יטען, אבל התושבים כאן - ובהם גם תומכיו - רואים בו היסטוריה. חלקם אדישים. אחרים חושבים שבריל הוא לא הבעיה של ערד, אבל גם לא הפתרון. התושבים כאן מתפלגים כעת בין מיעוט נואש, השומר את מזוודותיו בהישג יד, ובין מי שמאמינים שהעיר המדברית עוד תקום מן החולות. אחד כזה הוא אליעזר בר-שדה, עורך העיתון המקומי "הצבי". "לא נעים לנו שאיבדנו את הדמוקרטיה. זו סטירת לחי. חטפנו סטירה חזקה אבל אנחנו כל כך אוהבים את העיר שאין לנו כוונה לוותר", הוא אומר.

כמה התרחקה ערד מהחלום להקים בנגב "קיבוץ גדול" של חילונים, אשכנזים חדורי ציונות ש"נשבעו לכבוש את השממה ולהדביר את המדבר", כפי שכתב תושב העיר עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". היא הוקמה ב-1962 עם תכנון אדריכלי דקדקני וועדת קליטה שדאגה לפתוח את השער רק ל"מתאימים", בעלי מקצוע, רבים יוצאי קיבוצים.

בשנות ה-80 החלו להיקלט גם אחרים, אבל מה שניתץ את חלום המייסדים היה גל העלייה מברית המועצות, ששטף את העיר בתחילת שנות ה-90. בתוך שנים אחדות הפכה העיירה לעיר שיותר מ-40% מתושביה הם עולים.

במרכז המסחרי לוחות המודעות מדברים רוסית: טיול מאורגן ל"ירושלים הנוצרית", יום כיף בחיפה, דירת שלושה חדרים ב-250 דולר לחודש. גם בבית הקפה, בבוטיק ובחנות הפרחים - הרוסית שולטת. בדוכן הפיס, המוכרת מתלוננת ש"הרבה צעירים שיודעים עברית ידברו רק רוסית. הם כועסים עלי שאני לא מדברת אתם רוסית. הם אומרים: 'אבל את נראית, את בכוונה לא רוצה לדבר'".

הקהילה שהיתה הומוגנית היא כעת עיר מרובת שבטים וקהילות: המייסדים והמצטרפים מערי הדרום, האתיופים והרוסים, ויש גם חסידי גור וחב"ד וגרעין תורני אידיאליסטי שקם סביב ישיבת ההסדר. קבוצה בפני עצמה היא זו של איציק אברג'יל, שמוגדר על ידי המשטרה כראש ארגון פשיעה, המתנייד בעיר עם עשרות מחייליו. חלק מהוותיקים לא עמדו בכל זה, ונטשו. ערך הדירות ירד בשנים האחרונות בחדות, על אף שבאחרונה מסתמנת עלייה קלה.

אבל לא הסדר החברתי החדש הוא הבעיה של ערד. מה שמתגלה כעת הוא חוסר האמון של התושבים בעיר, שמאיים על הכלכלה והפוליטיקה המקומיות. חלק מהנשארים מצמצמים מגע עם השירותים בעיר, קונים בה רק את ההכרחי. משבר האמון הזה פוגע בעסקים המקומיים ומרתיע משקיעים ומעסיקים.

במשאל אינטרנט שערך לאחרונה, מצא "הצבי" כי אילו היו מתקיימות היום בחירות מקומיות, שיעור ההשתתפות היה כ-35%. "מה שקורה עכשיו הוא שאמון הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים נחלש בצורה היסטרית", מודאג בר שדה. לפי ההערכה שלו, שיעור השתתפות כה נמוך ייתן כוח להצבעה הסקטוריאלית. "זה אומר שבמועצת העיר יהיו בערך שבעה עולים חדשים שלא יודעים עברית, ארבעה חרדים ועוד ארבעה מנדטים מרשימות שונות. במצב כזה באמת נגיע לוועדה קרואה בתוך שנה-שנתיים".

יש כאלה שכבר ויתרו על הדמוקרטיה. "למה צריך ראש עיר נבחר?", תוהה אהרון דנציגר, עובד במפעל רותם דשנים, "אולי באמצעות הממונה החדש אפשר להוציא הרבה יותר לטובת העיר. יש דוגמה של עמרם מצנע בירוחם, ראש עיר ממונה ששיפר שם את נושא החינוך והתיירות. יכול להיות שאנחנו לא צריכים איש פוליטי פה".

אבל האמון הדל בפוליטיקה אינו ביטוי לאדישות. בערד קמו עשרות עמותות התנדבותיות שעוסקות בחלוקת מזון ורהיטים יד שנייה לנזקקים, השאלת ציוד רפואי, ארגוני נשים, פעילויות חינוך וספורט, וגם חוגי סיירות שנועדו לקשור את ילדי העיר בסביבה המדברית, בניסיון למנוע את הגירתם לתל אביב בבוא היום. לצד הארגונים האלה מתקיימות פעילויות חברתיות ענפות, כמו למשל הטרנד הנוכחי שסוחף את העיר - משחק הכדורת הצרפתי, פטאנק.

לא אדישים. קהילתיים

ד"ר דני שור, רופא שיניים שהקים עם אשתו סניף של מועדון "ליונס" התומך בפרויקטים שונים בערד, אומר כי באמצעות ההתנדבות הצליחו רבים מדור המייסדים, כמוהו, "להתחבר לקהילה" ולשרוד את השינויים שעברה העיר מאז תחילת שנות ה-90. "המגוון החברתי של ערד היום הוא מציאות קיימת", הוא אומר. "אי אפשר לחזור אחורה. מה שנשאר זה לחזק את הכוחות האנושיים שקיימים בקהילה. אני רוצה להגיע יותר לאנשי קהילה שעדיין האסימון הקהילתי לא זז אצלם". דנציגר, שמתנדב גם כמנהל מחלקת הכדורסל, סבור שפעילויות כאלה יכולות "להחזיר את ערד לפריחתה".

ההתנדבות של תושבים בערד, ותיקים ברובם, מתנהלת כביקום נפרד שנרתע מהפוליטיקה העירונית. בריל חטף אש מהאופוזיציה על קיצוץ שירותי הרווחה והחינוך, אבל לא מהעמותות שממילא נטלו על עצמן את התפקיד. "יש פה המון אנשים טובים באמצע הדרך, אבל הם לא פוליטיקאים ולא יצרו תנועה פוליטית", מצר בר-שדה מ"הצבי". "עכשיו, כשאנחנו מגיעים לעברי פי פחת, אנשים מרגישים שיש להם מה להפסיד. יש כזו תחושה ברחוב. בהשוואה לערים אחרות אנחנו במקום טוב באמצע, אבל מי שחי פה יודע בכנות לאבחן מגמת ירידה. בתוך שנה-שנתיים צריך שיקרה משהו דרמטי", הוסיף.

הוא מספר על קבוצות של תושבים ששוקדות כעת על "חזון" לערד וגם על קידום פרויקטים שונים שלדעתם יפתחו את העיר. אחד מהם הוא הרצון להחזיר לסדר היום הממשלתי את ההצעה להקים את עיר הבה"דים של צה"ל ליד לתל ערד, במקום ברמת הנגב שמעליה מרחפת סכנה מתמדת של אסון אקולוגי. בעיניהם, ערד צריכה לקפוץ כעת על כל הזדמנות שתזרים דם חדש בעורקיה.

אבל לדעת בר-שדה, ההזנחה של הדרום היא רעיונית לא פחות מגשמית. "בשביל תושב מרכז מדינת ישראל, הדרום הוא סרח עודף", הוא אומר, "אם אפשר היה להחזיר אותו בתמורה לעוד עשרה מטרים בחוף שרתון בתל אביב היינו עושים את זה בשמחה. מי צריך את כל המרחבים האלה מלאי האבק? זו בעיה של תודעה, שמתחילה בהשתמטות מהצבא ומגיעה להתעלמות מהדרום. כסף לא יפתור לנו את הבעיה, אלא הנהגה, פוליטיקה. אתה רואה מי יושב בכנסת אז מה אתה מלין על ראש עיר בדרום?".

הצעירים רק רוצים לברוח

בעיני הצעירים בעיר, האסון בפסטיבל ערד מ-1995 הוא קו שבר שטרם התאחה, וגזר עליה שממה תרבותית. ארז סיבוני, בעל פיצרייה בקניון של ערד, מקונן על כוח הקנייה הדל של התושבים, על הקניון, על השיעמום, על הקולנוע היחיד בעיר שנסגר.

"חסרה פה שכבת גיל גדולה, בין 23 ל-30", הוא מסביר. "אנשים פשוט אינם. בחורות? אם אני יוצא, אז זה עם רוסייה או עם איזו בחורה בת 21-22. זה נשמע אולי סבבה, אבל זה לא. בערב אני הולך לשחק כדורגל, עם מי? כולם ילדים בני 16. צריך להביא לפה אוניברסיטה, היי-טק, בילויים, הופעות. אחרת מה נשאר פה? בדווים ורוסים".

כמובן שגם לרוסים משעמם. "לצעירים אין מה לעשות בערד אחרי הלימודים או העבודה", אומרת טניה קוגן, אמא לחייל בן 19. "משישי לשבת הם יושבים על הספסל ברחוב. הם צריכים לרקוד, לזוז, לבלות - ובמקום זה מסתובבים".

"פעם ערד היתה יהלום, היום כלום. אין לאף אחד סיבה להישאר פה, אלא אם כן הוא מחפש ייאוש", אומר שני מולד, שכבר עשה סיבוב בארה"ב וחזר לעיר הולדתו "רק לשנתיים" כדי לנהל את אחד משלושת הברים הפועלים כאן. "חוץ מהמקום הזה, אתה יכול ללכת לכלום של הקניון, או לכלום של המרכז. חוץ מכלום לא תמצא כלום. וזה עצוב, כי ערד ריחפה פעם גבוה מעל מקומות כמו דימונה ואופקים, והיום היא הפכה להיות בדיוק כמותם, אם לא יותר גרוע".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו