בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היכן שאני נמצא / אני מה שחסר

"נראה שהעולם מציע יותר ממה שהשירה יכולה להעביר למלים", אומר המשורר האמריקאי מארק סטרנד. ובכל זאת, "אני כל הזמן עובד על שיר, החכה שלי כל הזמן בחוץ, מחכה לתפוס את הפרפר הבא או לדוג את הדג הבא", הוא אומר עם פרסום ספר ובו מבחר מיצירתו בתרגום לעברית

תגובות

"תמיד מפתיע אותי שאנשים יכולים להתרגש ממחשבות של אנשים אחרים", אומר מארק סטרנד. "אני לא יודע מה מאפשר את המכאניזם הזה, אני לא פסיכולוג, וגם לא פילוסוף". נכון: סטרנד הוא משורר. לא פשוט לראיין משורר מסוגו; הדברים נזילים, חמקמקים. אבל השיחה אתו נשמעת כמו שירה - אולי כמו השירה שלו עצמו.

סטרנד, בן 73, זוכה פרס פוליצר לשנת 1988, נולד באי פרינס אדוארד בקנדה. אביו היה סוכן נוסע ואמו אמנית. את ילדותו בילה בערים שונות ברחבי ארצות הברית. בצעירותו רצה להיות צייר, וגם למד ציור, אבל לבסוף נעשה משורר. עד היום פירסם 11 ספרי שירה וזכה בפרסים ספרותיים רבים. הוא גם כתב מאמרים, סיפורים קצרים, ספרי אמנות וספרי ילדים, פירסם תרגומים ואנתולוגיות. כיום הוא מלמד ספרות באוניברסיטת קולומביה וחי בניו יורק. הוא גרוש פעמיים, אב לשני ילדים בוגרים - "יש לי בת שכותבת ספרי בישול ובן מלצר - האוכל הוא נושא מרכזי אצלנו", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו שבניו יורק.

מי שהביא את שירתו של סטרנד לקוראי העברית הוא הסופר עוזי וייל, שמתרגם את שיריו כבר יותר מ-15 שנים. כעת רואה אור הספר "שירים" ובו מבחר מיצירתו של סטרנד לאורך השנים (בהוצאת ידיעות ספרים). בספר מקובצים שירים מכמה ספרים, כולל האחרון שפירסם, "אדם וגמל", וכמה קטעי פרוזה.

"במידה מסוימת", כותב וייל בהקדמה לספר, "מארק סטרנד הוא משורר הדברים הבלתי נראים. משורר האינפורמציה המקיפה אותנו, זו שאיננה מסוגלת להיכנס לתודעתנו מחמת גסותו של הכלי הזה, שנקרא תודעה אנושית".

השירים של סטרנד דומים להזיה או לחלום. לא ברור איפה הם מתרחשים ומתי, אבל הם נטועים עמוק בתוך טבעם האמיתי של הדברים. הוא כותב הרבה על המוות - על מותו שלו - על אובדן, על פרידה, על רגעים נדירים של קיום צרוף. הוא משחק עם יש ואין, עם נוכחות והעדר. באחד משיריו הוא כותב על אדם שאביו מת אבל חוזר ומתגלה אליו דרך כל מיני יצורים, תחילה דרך זבוב טורדני ולבסוף דרך האהובה שלו.

ובשיר "המנהרה": "יש אדם שעומד/ מול ביתי/ כבר ימים. אני מציץ בו/ מן החלון/ בחדר האורחים בלילה,/ לא מצליח לישון,/ אני מכוון את הפנס שלי/ ומאיר את הדשא./ הוא תמיד שם".

סטרנד ניחן ביכולת לתרגם את חוויות חייו למלים. מה מאפשר לו לעשות את זה? "אני באמת לא יודע", הוא מהסס, "אולי זו העובדה שאני חושב בצורה ורבלית. אני משתעשע בשפה כל הזמן, וכשאני כותב אני מנסה להיות הכי ברור ומדויק שאפשר. יש כל כך הרבה כתיבה גרועה בעולם, ולכן בעיני משורר מחויב מוסרית לכתוב הכי טוב שאפשר."

אם אדם מבין שיר

"אם אדם מבין שיר,/ יהיו לו צרות", הוא כותב ב"המדריך החדש לשירה". "אם אדם חי עם שיר,/ הוא ימות בודד.// אם אדם חי עם שני שירים,/ הוא יבגוד באחד מהם//... אם אדם מרשה לשירו להסתובב עירום,/ הוא יפחד מהמוות.// אם אדם מפחד מן המוות,/ שיריו יצילו אותו.// אם אדם אינו מפחד מן המוות,/ שיריו אולי יצילו אותו ואולי לא.// אם אדם מסיים שיר,/ הוא ירחץ בגלים הריקים של תשוקתו ונייר לבן ינשק אותו".

איך התחלת לכתוב שירים?

"כתבתי קצת כשהייתי בתיכון, אבל אלה היו שירים טיפוסים של נער מתבגר, שמרגיש מבודד ומנוכר, שחושב שהעולם נורא והוא היחיד שמסוגל להיות כן. חומר של מתבגרים. ואז הפסקתי כי הבנתי שזה מה שזה, חסר ערך לחלוטין. אז התחלתי לצייר, חשבתי להיות צייר, וגיליתי שאנשים שם בחוץ הרבה יותר מוכשרים ממני, אז חזרתי לשירה.

"תמיד קראתי שירה, וזו באמת הסיבה שנעשיתי משורר. תמיד אספתי לידי ספרים של ואלאס סטיוונס או רוברט פרוסט, ומאוחר יותר את פבלו נרודה ופרננדו פסואה. התחלתי לנסות לכתוב שוב שירה, זה הלך לאט בהתחלה, אבל השתפר עם הזמן. בעצם, גם להגיד שהשתפרתי זו טעות, כי בכל פעם שאני יושב לכתוב שיר חדש זה כאילו לא למדתי כלום משירי הקודמים. כל שיר הוא באמת התחלה חדשה. יש אולי דמיון בין השירים שלי, אבל כשאני כותב אותם יש לי הרגשה, שמה שאני כותב באותו רגע שונה ממה שכתבתי קודם.

"וכך השירה נעשית דרך חשיבה. במעבה מוחי אני כל הזמן עובד על שיר, בוחר משפטים, החכה שלי כל הזמן בחוץ, מחכה לתפוס את הפרפר הבא או לדוג את הדג הבא - מה שזה לא יהיה".

אז להיות משורר זה מצב תודעה.

"כן, ויותר מזה - זה תנאי קיומי".

מה מבטיחה השירה? האם אפשר לחיות יותר דרכה?

"היא מציעה את האפשרות לחיות את חייך בדרך שיש בה אולי קצת יותר משמעות. אני יודע שכתיבת שירה העשירה את החיים שלי, אני שם לב יותר למה שמתרחש סביבי ולמה שמתרחש בתוכי. האם זה לחיות יותר או לא - אני לא בטוח. נראה שהעולם מציע יותר ממה שהשירה יכולה להעביר למלים. במובן זה, חוויית החיים יכולה להיות עשירה יותר מהשירה. אתה עלול להפוך די עני אם אתה כל הזמן מחפש משהו לומר, במקום לחוות את הדברים בלי מניע נסתר".

בהרבה משיריך אתה כותב על המוות, וגם על מותך שלך.

"ובכן, המוות מחייב אותך לחשוב עליו. אנחנו חווים אותו בשלב שכבר מאוחר מדי בשבילנו ללמוד עליו משהו או לדבר עליו. המוות מציע אין-ספור אפשרויות לדמיון, זה אחד מהדברים האבסולוטיים בחיים, והוא תובע מאתנו לחשוב עליו ועל החיים. אבל אני לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. אני יודע שזה יקרה לי, אני מקווה שזה לא יקרה מחר או מחרתיים. אני יכול בקלות לדמיין איך העולם מסתדר מצוין בלעדי. כשאמות, האבידה מבחינת העולם לא תהיה כל כך גדולה, אבל בשבילי זה יהיה לאבד את העולם".

סטרנד חי לבדו, "אבל יש לי הרבה חברים", הוא אומר. בילדותו נדד עם משפחתו מעיר לעיר. "גדלתי במקומות שונים", הוא מספר. "התחלנו בקנדה, שם נולדתי, ואחר כך חייתי ביוטה, אייווה, קונטיקט, ניו יורק, פילדלפיה, קליוולנד. זו אולי הסיבה שאין מקום ספציפי שאני כותב עליו בשירים, אני אוסף מכל מיני מקומות שהייתי בהם כדי ליצור איזה נוף פנימי משל עצמי".

בשירו "לשמור על הדברים שלמים" הוא כותב: "בשדה/ אני העדרו/ של שדה./ ככה זה תמיד./ היכן שאני נמצא/ אני מה שחסר". אפשר לזהות בשירים שלו מעין הוויה של זן בודהיזם. "כן, הרבה אנשים אומרים לי את זה", הוא אומר. "אני לא מחשיב את עצמי דתי בכלל, אבל לא אכפת לי להיחשב זן בודהיסט".

אתה משחק עם נוכחות והעדר, עם קיום ואי-קיום, עם אחדות ניגודים. כך אתה גם חווה את חייך?

"נראה שכן, אם זה ממשיך לעלות מהשירים שלי. אבל חיי היום-יום שלי והחיים שנמשכים אל תוך שירי הם לא אותם חיים. אני חי חיים שבהם אני שותה קפה בתור ארוחת בוקר, ואוכל צהריים ומבקר חברים, וזה לא מה שקורה בשירי. החיים בשירי הם לגמרי במישור אחר".

נוסף לפרסים ספרותיים כמו גוגנהיים ומקארתור, זכה סטרנד בפרס פוליצר לשירה. "הרגשתי בר מזל, אבל זה תמיד תלוי במי יושב בחבר השופטים - אם יש שופטים שלא אוהבים את העבודה שלך, אתה לא זוכה בפרס. זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו. זה תמיד בא בהפתעה. נהניתי מזה למשך עשר דקות".

עשר דקות? האם פרס בסדר הגודל הזה הוא לא אות לכך שאתה בדרך הנכונה?

"אבל כל כך הרבה משוררים גרועים זכו בפרס פוליצר. יש כל כך הרבה כותבים גרועים שזוכים בכל מיני פרסים, כך שלהיות גאה בעצמך על שזכית בפרס זה סוג של אשליה עצמית. אני לא חושב שפרסים נותנים תוקף לעבודה שלך. למעשה, אני בטוח שהם לא. אני חושב על כל הסופרים הגדולים שאף פעם לא זכו בנובל".

סטרנד החל לפרסם את שיריו בשנות ה-60. הוא מודע לשינוי במעמדה של השירה מאז ועד היום. "אני חושב שהשירה בשנות ה-60 וה-70 באמריקה היתה הרבה יותר פופולרית, כי כתבו הרבה נגד המלחמה בווייטנאם והיה לנו קהל ענקי שרצה לשמוע אותנו. היום, את יודעת, אף אחד לא מקשיב. אנשים כותבים שירים נגד המלחמה בעיראק ואף אחד לא שם לב. דברים השתנו. אני חושב שההבדל הגדול הוא שבשנות ה-60 וה-70 היתה התגייסות. המלחמה הכתה את המעמד הבינוני. היום אין יותר התגייסות נגד המלחמה, אולי רק בקרב העניים. ובנוסף לכך, המלחמות נעשו הרבה יותר מופשטות משהיו".

ועדיין אתה ממשיך לכתוב.

"מה עוד אני יכול לעשות? אני קורא, אני כותב, ואם לא אעשה את שני הדברים האלה, אני לא יודע מה אעשה. אני גם הולך לחדר כושר".

מתרגם שיריך לעברית כותב שאתה יודע איזה סוד, "משהו מוחלט וברור, שאי אפשר לבטאו כלל במלים". אתה מרגיש שאתה יודע סוד?

"אני חושב שכן, אבל אני לא יודע את הסודות האלה עד שאני יושב לכתוב".

עולם סטרנד

לפני יותר מ-15 שנה חזר הסופר עוזי וייל מלונדון עם אנתולוגיית שירה אמריקאית, שנקראה "Strange Poems of Strange Times". היו שם גם שירים של מארק סטרנד, והוא הוקסם מהם.

"מה שהתרחש אצלי כשקראתי את השירים האלה, זה מה שמתרחש אצל כל מי שקורא אותם - נוצר איזה מבט עדין ומורכב וחד ובהיר על העולם", אומר וייל. "פתאום אתה מתחיל להרגיש דברים, אתה מרים את העיניים מהדף והעולם סביבך נהיה עולם סטרנד, שהוא רב ממדי וקסום, ויש לו הרבה למעלה והרבה למטה, עצב מצד אחד וחוט מנחם של אין-סוף מצד שני, וסטרנד מחזיק את המתח הזה בלי בעיה, הוא עומד ישר".

תחילה תירגם ויייל מן השירים למדור "השער האחורי" במקומון התל-אביבי "העיר" ואחר כך החליט להוציא אוסף מקיף. הוא עבד על הספר במשך שמונה שנים ואף תירגם מחדש לא מעט שירים שכבר תירגם בעבר, "כי השירים של סטרנד מאוד נתונים לפרשנות, נורא עדינים ולבנים. אתה יכול לראות בהם איזה צבע שאתה רוצה, ובתור מתרגם דרושה פה מידה של זהירות והתכוונות".

וייל, בן 43, הוציא עד היום שני קובצי סיפורים ("ביום שבו ירו בראש הממשלה" ו"אושר"), רומן אחד ("לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים"), ספר ילדים ("מקס הילד הלוחם") וגם ספר שירים מתורגמים של ריימונד קארבר.

"לתרגם את סטרנד היה הפוך מלתרגם את קארבר", הוא אומר. "קארבר נורא אישי, כשכואב לו הוא אומר בדיוק איפה כואב ולו ומי דרך עליו. וסטרנד, אם כואב לו משהו, הוא כותב על עניין הכאב שעובר מעל הראש של כולם. הוא לא יכתוב על האיש שעבר ברחוב ודרך עליו, אלא על איך דורכים עלינו כל הזמן ואנחנו לא שמים לב".

סטרנד, לדעת וייל, הוא ייחודי גם בנוף השירה האמריקאית. "זה קול שאין דומה לו. סצינת השירה בארצות הברית מופלאה ויש בה הכל, ממשוררי פאנק ועד משוררים שעדיין כותבים במשקל ובחרוז. וכמובן כל הדור שהושפע מדור שנות ה-60 וה-70. סטרנד אולי שייך מבחינה כרונולוגית לדור של שנות ה-60, להרולד שימל ואלן גינזברג, אבל לא שייך אליהם משום בחינה אחרת. הוא מקרה פרטי".



מארק סטרנד: "יש כל כך הרבה כתיבה גרועה בעולם, ולכן משורר מחויב מוסרית לכתוב הכי טוב שאפשר"


עוזי וייל, מתרגם הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו