שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסוריאליסט הראשון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמה צאל

נדז'האנדרה ברטון. תירגמה מצרפתית: מיכל בן נפתלי. עריכה וייעוץ מדעי: פרופ' אביבה ברק (הומי). הוצאת רסלינג, 208 עמ', 79 שקלים

"מתי יהיו לנו לוגיקנים ישנים, פילוסופים ישנים?" שואל אנדרה ברטון במניפסט שהקדים את כתיבת "נדז'ה" - אולי אחד הטקסטים המתוחים ומלאי הסתירות ביותר שהעלתה תחת ידה התנועה הסוריאליסטית. "נדז'ה", שנחשב לרומן הסוריאליסטי הראשון, המפורסם והחשוב ביותר, נכתב ברצף סדרתי עם המניפסטים של הסוריאליזם מ-1924 ו-1930. הוא כרוך בכתיבה המניפסטית הזאת ביותר ממובן אחד: אם בציטוט מפורש או כחלק ממתווה של עלילה, ואם במעומעם יותר, בהתחככותה של הלשון החיוויית, הווידויית, של ברטון, במשלבים אחרים - חמורים ומנוסחים בקפידה, היונקים מן הכתיבה המניפסטית הזאת בה בעת שהם נענים לאידיאל של כתיבה אוטומטית, הנשמעת "להכתבתו הישירה של הלא-מודע", המבקשת לגעת בנקודות התורפה של המחשבה הרציונלית - השינה והשיגעון.

"נדז'ה" הוא יצור כלאיים, תוצר משונה של משימה משונה מלכתחילה, מה שברטון כינה "מעשה תיעוד סוריאליסטי". הוא נכתב כמעין יומן מתוארך, חמישה חודשים בלבד לאחר התרחשות המאורעות עצמם. בכתיבה השוזרת תצלומים ורישומים, במכלול שהוא מעין קולאז' של התנסות חווייתית-ביוגרפית, מתעד ברטון את סיפור אהבתו לנדז'ה, צעירה תועה שנתקל בה לראשונה משוטטת ברחובות פריס, לבושה בלויים.

ברטון מוקסם מנדז'ה, שבוי בהתנהלותה הגובלת בנס, בהתייצבותה המתמדת על סף השיגעון: "במהלך הארוחה, נדז'ה משתטה לגמרי. שיכור אחד אינו חדל מלהשתרך סביב שולחננו" (עמ' 81); את פגישותיהם של ברטון ונדז'ה ילוו תמיד שיכורים, עניים לבושיי בלויים, דמויות משולי שוליה של החברה הפריסאית, שמנכיחות את הקסום והאפל בדמותה כמו את היקשרותה הרופפת עם המציאות הריאלית סביבה. "אני מעדיף, פעם נוספת, ללכת בחשכה, במקום לחשוב עצמי למישהו שהולך לאור יום" (עמ' 60), הוא כותב.

אך המתח שברטון תר אחריו בין שפיות לשיגעון, בין שיקול דעת לדחף ליבידינלי, קורס; וסיפורה של נדז'ה מסתיים כשהיא נכלאת בבית משוגעים. "יותר ויותר קשה לי לעקוב אחר המונולוג שלה, שהשתיקות הממושכות מתחילות להפכו לחסר פשר" (עמ' 108), כותב ברטון זמן קצר לפני כן, מטרים את המהלך ההרסני שיוביל את נדז'ה אל מחוץ לגבולות העיר - הרחק מן הפאסאז'ים, חלונות הראווה, בתי הקולנוע ובתי הקפה, שבהתרכבותם מקיימים את סביבת ההתנסות הסוריאליסטית הטבעית; סביבה המעוררת אצל האדם פחדים והתפעלות שהשרו עליו בימי קדם שיטוטיו במבוכי היערות הקדומים. נדז'ה, שגילמה בעיני ברטון את הקיום הסוריאליסטי המושלם, ניצבת כעת הרחק מאפשרות לממשו.

רגע כליאתה של נדז'ה בבית משוגעים הוא רגע מכונן בספר, אך פחות בשל מהלך העלילה (במבט לאחור תוצאה זו היתה צפויה) ויותר בשל התמורה שמתחוללת במבעו של ברטון: רגע הדיווח על כליאתה הוא רגע שבו משתנה המרקם הטקסטואלי של "נדז'ה", ונהפך מרישום פרטי, יומני, לטקסט ביקורתי מנוסח בקפידה, לכמו-מניפסט תמציתי על מגבלות הפסיכיאטריה המוסדית, שמנוסח בחריפות ובחומרה.

בביקורת הנוקבת שמעמיד ברטון נגד מוסדות הכליאה של החברה הבורגנית, ואלימותה כלפי מי שהיא מסווגת כמשוגעים, הוא אינו קושר את גורלו בגורלה העגום של נדז'ה אלא דווקא מסמן קו גבול ברור ביניהם. זהו המהלך האמיתי, הדרמה האמיתית, של הטקסט הזה: לא קורותיה של נדז'ה - דמותה נותרת זרה, שגיונית, ובעצם לא ממש מעניינת - אלא מה שמתחולל בדמותו-שלו ובלשונו של ברטון.

בחדות, בדיוק, בתמציתיות ובאפקטיביות יוצאי דופן הוא כותב מבפנים את תחלואיה וחטאיה של החברה הבורגנית, במבע שאין רחוק ממנו מן הכתיבה הסוריאליסטית האוטומטית, החומקת מתכתיבי התבונה והנענית לזרם של תת-מודע, לשון שאליה קרסה, כך נראה, לשונה של נדז'ה - אותו בליל מעורפל, בלתי נהיר, אותו "מונולוג (...) חסר פשר" (עמ' 108), שנהפך לבלתי נסבל בסופו של דבר מבחינתו.

ניתוחים פמיניסטיים של "נדז'ה" כבר עמדו על יחסו הבעייתי של ברטון לדמותה של נדז'ה ולמקומה של הפיגורה הנשית בכתיבה ובהגות הסוריאליסטית בכלל. ולטר בנימין לכד עוד קודם את הבעייתיות בתפיסת האהבה של הסוריאליסט, שבה "הגברת היא הגורם הפחות חשוב" ("הסוריאליזם", עמ' 77). ואכן, לכל אורך הרומן הזה ברטון אינו מסוגל להתמסר באמת למי שמגלמת על פניו את הקיום הסוריאליסטי המושלם. הוא צופה בנדז'ה בריחוק, ולרגעים מבטו מתנכר אליה ממש.ברגע של כנות הוא מודה: "רוחי עכורה. דומה שאני צופה בה יותר מדי, כיצד אנהג אחרת? (...) כה טהורה היא, משוחררת מכל קשר ארצי, ודבקה בחיים במשורה" (עמ' 90). במבט לאחור על כתיבתו של "נדז'ה" נחשף גם מה עומד ביסוד מבט מנכר כזה, ומה שעומד ביסוד חציצת הגבול בינו לבין נדז'ה ולבין קוטב דומיננטי בחוויה הסוריאליסטית, כפי שברטון עצמו הגדיר אותה.

הטקסט שמתורגם כאן לעברית הוא נוסח מאוחר של הטקסט המקורי: מקץ 35 שנה ניגש ברטון המבוגר לקרוא מחדש את "נדז'ה", לערוך בו שינויים מסוימים ולהקדים לו הקדמה. נוכחותו של ברטון המבוגר ב"נדז'ה" מצומצמת, אך משמעותית. הוא מצהיר בפתח הדברים כי "אם בלית ברירה מסתכם הניסיון ללטש מרחוק את ביטויו של מצב רגשי באי-יכולת לשוב ולחוותו בהווה, בדיסוננס ובכישלון (...) מקץ 35 שנה (זה חמור, החלודה), התיקונים הקלילים שהחלטתי להכניס בגרסה השנייה אינם מעידים אלא על דאגה מסוימת לשיפור הלשון" (עמ' 7).

נוכחותו המבוגרת של ברטון לאורך הספר הזה, בהערות השוליים המלוות את "נדז'ה" כמו באסים שקטים, עגומים, היא הכל חוץ מ"קלילה". זוועות מלחמת העולם השנייה הפחיתו בהרבה את השפעת הרעיונות והגישות השערורייתיים ביותר של הסוריאליסטים, יודע ברטון כעת, וקצת קשה לשמוע דברי הלל למרקיז דה-סאד או שבחים על הפעולה חסרת המניע מבלי לחוש איזו צרימה. לכתיבתו הרעננה, הייצרית של ברטון הצעיר מצטרף מבטו המפוכח של ברטון המבוגר, כמה שנים לפני מותו, שיודע אחרי שתי מלחמות עולם מה שלא יכול היה אולי להכיר בו במלוא עוצמתו בעת כתיבת "נדז'ה".

האלימות הטמונה בסוריאליזם - שעיקרה התמרדות פוסט-רומנטית בשגרה הזעיר-בורגנית ("הפעולה הסוריאליסטית הפשוטה ביותר היא לצאת לרחוב עם אקדחים ביד ולירות בהמון", כותב ברטון במניפסט השני של הסוריאליזם) - מחווירה לנוכח האלימות שנחוותה בפועל. מה שמתגלה כיום בקריאה ב"נדז'ה" הוא דווקא הצד המבקש לשמור על הקוטב השפוי והמפוכח שבלעדיו, כפי שנוכח גם ברטון, המפעל הסוריאליסטי קורס. מה שנחשף בעוצמה בקריאה מחודשת ברומן הסוריאליסטי הראשון הוא המתח הגלום ב"הארה החילונית" של הסוריאליסטים; מתח שמחייב את הקוטב החילוני והמפוכח ושבו.

הקולאז' שמרכיב ברטון ב"נדז'ה", קולאז' אישי ומנוכר בעת ובעונה אחת, מבטא, כשהוא נקרא כיום, סרבנות שקטה ליצור אפקט של הלם ותו לא, והתעקשות על חוויה של כתיבה וקריאה תועה, משוטטת ומהורהרת, ובאופן הכרוך בכך גם מחושבת ומפוכחת. שנים רבות לאחר ביקורו המאוחר של ברטון בטקסט הזה עולה ערכו של פיכחון כזה בטור הנדסי ישר; כפי שכבר העירה סוזן סונטאג בחוכמה: "'היופי צריך להיות מזעזע, או שאיננו קיים', הכריז אנדרה ברטון. אידיאל אסתטי זה הוא כינה סוריאליסטי, אך בתרבות המתחדשת בקיצוניות כזו על פי תכתיבי ערכי צריכה, דומה שהדרישה לתמונות מזעזעות, צעקניות, פוקחות עין, אינה אלא ריאליזם בסיסי - כמו גם חוש עסקי" ("להתבונן בסבלם של אחרים", עמ' 25).

נעמה צאל כותבת עבודת דוקטור בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ