בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במנצ'סטר ייסדתי את מדינת היהודים

לפי ספרו החדש של ההיסטוריון האנגלי מרטין גילברט, "צ'רצ'יל והיהודים", לראש הממשלה האגדי של בריטניה היה תפקיד מרכזי לא פחות בהקמת מדינת ישראל מזה שהיה ללורד בלפור או למלך ג'ורג' השישי. אז למה הם מונצחים בכל פינה ברחבי הארץ והוא מזוהה דווקא עם "הספר הלבן"? במלאת 90 שנה להצהרת בלפור

תגובות

Churchill and the Jews £ 20 ,.Martin Gilbert. Simon and Schuster, 384 pp

הלורד בלפור ומלכו, המלך ג'ורג' הששי, מונצחים בגאון בכל רחבי הארץ; לבלפור מיוחסת במלואה ההצהרה ההיסטורית, במכתבו לברון רוטשילד מ-2 בנובמבר 1917, בדבר ההכרה בצורך בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הצהרה שאותה מציינת בימים אלה ממשלת ישראל (בין היתר על פי הצעתי) במלאת לה 90 שנה. ספרו החדש של ההיסטוריון הנודע סר מרטין גילברט, "צ'רצ'יל והיהודים", חושף כי גם וינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי האגדי שהוביל את עמו ואת בנות הברית לניצחון על הנאצים, היה ממניחי היסודות של מדינת היהודים. בספר המרתק מתגלה צ'רצ'יל כאוהד מובהק של החזון הציוני וידיד מושבע של העם היהודי מתחילת חייו הציבוריים ועד ליום מותו. אבל להבדיל מבלפור או מנשיא ארה"ב הארי טרומן, צ'רצ'יל לא זכה להכרה כזאת בישראל.

גילברט פירסם כבר ביוגרפיה רבת-כרכים על צ'רצ'יל, וכן עשרות ספרי היסטוריה שעסקו בין היתר בישראל ובעם היהודי. לאור זאת, אך טבעי ששתי אהבותיו הגדולות יתמזגו לסיפור אחד.

מן הספר עולה שאת יחסו המיוחד ליהודים - יחס חריג באנגליה של שלהי המאה ה-19 - ספג צ'רצ'יל הצעיר מאביו רנדולף, שעמד בקשרים אישיים ועסקיים עם כמה מן הבולטים ביהודי בריטניה באותה תקופה, ובמיוחד עם מייסד השושלת הבריטית לבית רוטשילד, נתנאל רוטשילד. אלה הכירו בערכו של האב וברבות השנים אימצו את הבן וינסטון וסייעו לו בתקופות של דחק ומחסור, כאשר נפלט לתקופת-מה מן הפוליטיקה.

נקודת המפנה הגורלית היתה בחירתו של צ'רצ'יל לפרלמנט ב-1904, במחוז הבחירה מנצ'סטר צפון-מערב, שבו כשליש מהמצביעים היו יהודים. צ'רצ'יל בן ה-27 ורעייתו קלמנטיין הציצו אל חיי הקהילה היהודית ונפגעו: הם גילו קהילה מלוכדת ומאורגנת, שדואגת לחלשים, לנזקקים לחולים ולזקנים. ואכן, מאז ולכל אורך הקריירה שלו הקפיד צ'רצ'יל לבטא הערכה עצומה לחיי הקהילה והחברה היהודית. "היהודים", אמר פעם, "הם קהילה בת-מזל כי יש להם רוח קהילתית ("corporate spirit"), זו הרוח של אמונתם".

צ'רצ'יל נחשף אז לחרדות הקיומיות של היהודים, לאנטישמיות, לפוגרומים (לרבות לפוגרום בקישינב) ולבריחתם המסיבית למערב של יהודים מרוסיה, מולדובה ואוקראינה. המנהיג הצעיר הושפע במיוחד מחלומם של היהודים לשוב למולדתם ההיסטורית, שריתק והקסים אותו. הוא כבש את לבבות מצביעיו היהודים כשמנע במאבק פרלמנטרי עיקש את הגבלת כניסתם של פליטים יהודים לבריטניה, וכשכבר ב-1908 רמז בכתביו על הצורך בפתרון טריטוריאלי למצוקות היהודים, כולל בפלשתינה, וקבע שלשם כך יש לגבש תוכנית מקיפה ומפורטת.

והנה בתוך פחות מחצי דור, ב -1922, הפכו הנסיבות ההיסטוריות את צ'רצ'יל לשר המושבות האחראי על יישום המנדט הבריטי על א"י ועל יישום הצהרת בלפור. על פי ספרו של גילברט, צ'רצ'יל היה המיישם האמיתי הראשון של החזון הציוני כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור. עד כדי כך שהלורד ג'יימס דה רוטשילד כתב לו כעבור עשרות שנים, לאחר הקמת מדינת ישראל: "אתה הנחת אז את יסודותיה של המדינה היהודית (...) ללא הראייה הנבואית שלך לא היתה כיום מדינת ישראל".

ולא בכדי כתב; כבר ב-1921 קבע צ'רצ'יל כי "האידיאל הציוני הוא אידיאל גדול מאוד ואני מודה שזהו אידיאל שרכש את אהדתי הגדולה". מאז בלט בעמדתו העקבית והמנומקת בעד הציונות. כבר בביקורו הראשון בפלשתינה, יחד עם הנציב העליון הראשון הרברט סמואל ועם תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), הבהיר את יחסו לנציגי שני העמים. בקרב היהודים הותיר רושם עצום ותקווה גדולה, ובקרב הערבים אכזבה קשה. הוא ראה בעמדה הערבית השוללת עליית יהודים עמדה גזענית, והבהיר כי בעיניו היהודים מביאים לאדמת המריבה שגשוג, צמיחה, כלכלה מניבה, קידמה והתפתחות, שממנה נהנים גם תושבי הארץ הערבים.

לאחר ביקורו ב-1922 התיר צ'רצ'יל ב"ספר הלבן" עליית יהודים לא"י כפי יכולותיה, דבר שאיפשר ב-14 השנים שלאחר מכן את עלייתם של 300 אלף יהודים, ביצר את היישוב היהודי בא"י והכין את התשתית למדינה שבדרך. הוא הבהיר שעליית היהודים נובעת מזכותם ההיסטורית ולאו דווקא מסבלם, וקבע כבר אז כי כאשר היהודים יפתחו מוסדות ממשל ראויים, הם יקימו גם מדינה עצמאית.

לכל אורך דרכו הפוליטית חזר על עמדה זו שוב ושוב, אף שלעתים היא לא היתה פופולרית בקרב הציבור הבריטי. לא פלא שבינואר 1949, לאחר היתקלות של חיל האוויר הישראלי עם מטוסים בריטיים באזור הנגב, תבע צ'רצ'יל, אז ראש האופוזיציה בבריטניה, להכיר לאלתר במדינת ישראל והביע את אמונו בחוסנה ובעתידה של המדינה.

*

ליחסו המיוחד של צ'רצ'יל לעם היהודי ולתנועה הציונית היו מניעים נוספים מעבר לאלה שציינתי. ראשית, צ'רצ'יל מצטייר מן הספר כמתנגד חריף לגזענות; עמדה זו היתה הבסיס לסלידתו המיידית מאדולף היטלר ולסירובו לכל מגע עמו. לאורך השנים היה קשור ליהודים וחלקם אף סייעו בידיו בתחומים אישיים; כאשר נאמרה לידו אמירה בעלת גוון אנטישמי הוא תמיד התנער ממנה לאלתר. הוא גם הקיף עצמו בידידים וביועצים יהודים, לרבות ניצולי שואה וילידי מזרח-אירופה בעלי המבטא הזר. דווקא בן האצולה הזה לא ייחס לכך כל חשיבות.

שנית, צ'רצ'יל היה מודע לסבלם של היהודים לאורך הדורות, ובכל נאומיו שב והזכיר זאת. משהגיעו הידיעות הראשונות על שואת יהודי אירופה, ולאחר מכן, הקדיש לכך תשומת לב מרבית, שלא כמו יחסו של הממשל האמריקאי. לאחר המלחמה ציין בכל נאומיו עד כמה לא ידעו הוא ומנהיגי העולם החופשי את גודל האסון. כראש ממשלת חירום הוא השקיע מאמצים רבים בהתרת עלייתם של אלפי ניצולים במהלך המלחמה לארץ ישראל, למרות התנגדות עיקשת של פקידי המושבות שעשו כל שביכולתם כדי לטרפד את הנחיותיו. הוא התכתב עם הנשיא האמריקאי רוזוולט על השואה, ודאג אישית לפרסם ברחבי תבל את הגילויים על מחנות ההשמדה שהתגלו לראשונה בתמונות המודיעין שהגיעו לידיו מתוקף תפקידו.

שלישית, ניכרה בצ'רצ'יל השפעתו של חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. השניים הכירו לראשונה בתחילת המאה במחוז הבחירה של צ'רצ'יל, מנצ'סטר. לאחר מכן התהדקו קשריהם כאשר צ'רצ'יל, כשר הימייה במלחמת העולם הראשונה, נזקק לאספקה בהולה של אצטון ששימש חומר הנפץ העיקרי לתותחי הצי הבריטי. הכימאי הצעיר ויצמן הציע פתרון שפיתח, והשר הנמרץ וההחלטי נתן לו אור ירוק לתהליך הייצור אשר נמשך כשנתיים ותרם תרומה מכרעת לניצחון הבריטי. צ'רצ'יל, כמחליפו בתפקיד שר הימייה, ארתור בלפור, נשבו בקסם אישיותו של ויצמן ובחלומו להקים בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. על "הכרת הטוב" הזאת כלפי ויצמן חזר צ'רצ'יל שוב ושוב לאורך השנים, וברבות הזמן נעשו השניים לידידים של ממש וצ'רצ'יל נהג להיוועץ בו בעניינים שונים.

בנובמבר 1942, בעיצומם של ימי העלטה של מלחמת העולם השנייה, לא שכח צ'רצ'יל לשלוח לוויצמן מברק עידוד ממקום שהותו בוושינגטון, באחד המפגשים הגורליים של מנהיגי בנות הברית, וזאת דווקא לציון 25 שנה להצהרת בלפור, תוך הדגשה כי "ימים טובים יותר עוד יגיעו לעמך הסובל ולמטרה הנעלה שעליה אתה נלחם באומץ כה רב". לימים, לא חדל להזכיר המנהיג, שהוביל את העולם החופשי במלחמה נגד הנאציזם, דווקא את נפילת בנו של ויצמן כטייס בחיל האוויר של הוד מלכותו.

ולבסוף, בולטת גם זיקתו העמוקה של צ'רצ'יל לתנ"ך. הוא חוזר לא אחת על זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, שממנה גורש לפני אלפי שנים. הוא מזכיר מאורעות ודמויות מן התנ"ך, וברור שהערצתו לעם היהודי יונקת מ"ספר הספרים" ומהקודים המוסריים הכלולים בו. ביקוריו בארץ הותירו עליו רושם עמוק ביותר ותיאוריו את פריחת היישוב היהודי, החקלאי והעירוני, מלווים במוטיבים נבואיים-תנ"כיים ממש. לא מפליא איפה שכאשר פגש את דוד בן-גוריון, במאי 1961, העניק לאורחו את מאמרו על משה רבנו ומנהיגותו, שאותו פירסם שנים רבות לפני כן.

*

לאחר קריאת ספרו של גילברט אי אפשר שלא לשאול: אם האיש הזה היה כה ידידותי, אוהד, מעריץ ותומך של המפעל הלאומי היהודי, כיצד לא נתפס ככזה בתודעתנו הקולקטיבית? ומדוע לא זכה להנצחה ולכבוד הראויים בספרי ההיסטוריה של א"י והציונות?

ייתכן שלמרות מעשיו ועמדותיו, צ'רצ'יל נתפס ביישוב כנציגו של הממסד הבריטי שהתנגד לעלייה בלתי מוגבלת של יהודים; במיוחד לאחר פרסום "הספר הלבן" של מקדונלד ב-1939, אשר הגביל את העלייה לא"י למכסה מצומצמת ולחמש שנים בלבד. צ'רצ'יל, למרות הסתייגותו הקשה ממדיניות זו, לא הצליח לגבש רוב בממשלתו לביטול רוע הגזירה. המנהיג שנתפס ככל-יכול מצא את עצמו בנושא בבדידות מזהרת בממשלתו-שלו, ובו-בזמן נתפס כאחראי לכך בעיני היישוב היהודי והממסד הציוני. הכרזתו של בן-גוריון על התייצבות לצד בריטניה כאילו אין "ספר לבן" ועל מאבק ב"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה, יצרה את היחס האמביוולנטי גם כלפי צ'רצ'יל, שנמשך גם לאחר קום המדינה.

יתרה מזו, מכיוון שבין מנהיגי התנועה הציונית היה צ'רצ'יל מקורב בעיקר לחיים ויצמן, נוצר ריחוק בינו לבין מרכז הכובד הציוני שהלך והתרכז בידיו של בן-גוריון. הארחון אמנם ראה עצמו כמעריץ של צ'רצ'יל (ואף כתב לו על כך), אך נפגש עמו לראשונה רק ב-1961, כשצ'רצ'יל כבר היה בא בימים ומנהיג בגמלאות. ייתכן שהמתח המובנה ביחסי ויצמן-ובן-גוריון נתן את אותותיו גם ביחסו של הממסד הציוני כלפיו. משהלך צ'רצ'יל לעולמו היתה מדינת ישראל עסוקה באתגרים אחרים, ובוגרי תנועות המרי הלכו ותפסו את מקומם בהנהגה הישראלית. המופקדים על חינוכו של הדור הצעיר התעלמו מחלקו של צ'רצ'יל בבניין הציונות, בעוד שעמיתו בלפור נתפס כמזוהה לגמרי עם הציונות ואף נהפך לאחד מסמליה.

ואולי ההסבר מצוי בגילוי הבא מתוך הספר: ב-4 בנובמבר 1944 הוזמן חיים ויצמן לסעוד עם ראש הממשלה צ'רצ'יל במעון הנופש שלו בצ'קרס, כדי לדון בעתידה של סוגיית ארץ-ישראל. בפגישה גורלית זו דנו השניים באריכות בפתרונות אפשריים להקמת בית לאומי ליהודים. מבחינה מעשית, הבהיר המארח לוויצמן, לא יקרה דבר עד להשלמת הניצחון על גרמניה; הוא התחייב להתייעץ עמו בנוגע לכל רעיון והתפתחות ובאופן זה לשתפו למעשה בתהליך. במהלך הארוחה גילה צ'רצ'יל לאורחו כי חבר הקבינט, הלורד אלברט מוין, ידידו הקרוב היושב בקהיר ומי שנתפס בעיני היישוב כמתנגד העיקרי להקמת מדינה יהודית בפלשתינה לאחר המלחמה, שינה את דעתו באופן משמעותי וכעת מאמץ את הקו של צ'רצ'יל. לכן הציע לוויצמן שיארגן לו בדחיפות מטוס לקהיר למפגש בירור עם מוין, וויצמן נענה ליוזמה ברצון.

ואולם עוד בטרם המריא ובטרם חלפו 24 שעות מן הפגישה נרצח הלורד מוין בידי חברי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי. אך צ'רצ'יל, למרות ההלם על אובדן ידידו הקרוב, דחה את ההצעה להפסיק את עליית היהודים, ושאל את יועציו - שאלה ששבה ועולה עד היום בנסיבות אחרות: "האם איננו בכך משחקים לידי הקיצונים"? ולאחר מכן הוסיף: "אולי הזעזוע מן המעשה ישכנע את היהודים להקשיב לדבריו המתונים של ד"ר ויצמן".

קל לשער עד כמה יכלה ההיסטוריה לשנות כיוון אלמלא הטרגדיה וההחמצה ההיסטורית המגולמת בסיפור הזה. דבר אחד ברור, כפי שעולה ממחקרו של גילברט, והוא שלא הכרנו תודה ראויה לווינסטון צ'רצ'יל ולתרומתו לתקומת עם ישראל. בחלוף 90 שנה מהצהרת בלפור, ובפתחה של שנת הששים למדינת ישראל, ראוי שתימצא הדרך להכיר טובה לאחד מגדולי מנהיגי-תבל גם על פועלו זה.

יצחק (בוז'י) הרצוג מכהן כשר הרווחה והשירותים החברתיים, והשר המופקד על ענייני התפוצות



איור: מיכל בוננו


תצלום ארכיון: אי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו