בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשה לך רב

תגובות

חכמים, כרכים א + ב בנימין לאו. הוצאת בית מורשה, ספריית אלינר, הסוכנות היהודית וידיעות ספרים. 304 עמ' ו-383 עמ', 98 שקלים (לכל כרך)

אילו רב היה נחוץ לי, הייתי עושה לי את בנימין לאו לרב. זמן רב אני עוקב אחריו, וכבר נוכחתי לדעת שעם רבנים כמוהו היו דת ומדינה מסוגלות לדור בכפיפה אחת בלי לבזות זו את זו, ואין מחריד. בשבועות האחרונים שמתי לב גם לעמדתו בסוגיות של גיור ושמיטה כפי שנודעו ברבים, ובאתי למסקנה שיש רבנים בירושלים, אף אם אין משכנם ב"היכל שלמה", שמעשיהם הטובים אינם פחותים מחוכמתם ועל כן חוכמתם מתקיימת. לאו הוא מאותם רבנים חדשים המחוברים לארץ ופותחים צוהר רחב ליושביה, ואין הם רואים חובה לעצמם להיות קיצוניים בדין ולהתעלם מצורכיהן של הבריות המבקשות דעת תורה. אפשר איפוא לעשות רב שהוא גם חבר שמתחשב ברעהו כמוהו.

לאו הוא רב בית הכנסת הרמב"ן בדרום ירושלים וראש בית המדרש בבית מורשה, בוגר ישיבת הר ציון וישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, והוא גם איש אקדמיה, דוקטור בלימודי היסטוריה של עם ישראל ותלמוד. עכשיו מפרסם לאו ספר חשוב ומרתק בשני כרכים ובכ-700 עמודים, "חכמים" (הוצאת בית מורשה בירושלים, ספריית אלינר, הסוכנות היהודית, ידיעות ספרים, סדרת אגדתא). הכרך הראשון בספרו מוקדש לימי בית שני, מאנשי כנסת הגדולה ועד לחורבן הבית, והכרך השני מוקדש לימי יבנה - מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ועד לנפילת ביתר והירידה מהארץ לאחר מרד בר כוכבא.

מצויד בכלים ישנים וחדשים, כלי מסורת וכלי מחקר, הוציא לאו מתחת ידו חיבור השומר עושר לקורא. זהו שילוב מאוד מדוד ומיומן בין תולדות חכמים לתולדות הימים, בין תורה להיסטוריה. "תהליך לימודי זה של רצוא ושוב הניב לא מחקר היסטורי אף לא מחקר תלמודי אלא שיעורים תלמודיים טעוני רקע היסטורי", כותב לאו במבוא, ברוח דבריו של הראי"ה קוק: "צריכים אנו לייסד במרכז היישוב החדש ישיבה גדולה, שתהיה מתנהגת בכל אורחות הכבוד והחיים היותר משוכללים (...) ותכלול בקרבה גם את כל המובן של חוכמת ישראל בדורנו גם כן". למה התרוששו דורות אחרונים מרבנים בעלי שיעור קומה, שאם אינם מקדימים את הזמן הם לפחות עוקבים אחריו, ממששים את הדופק שלו, ואינם נראים כיצורים מנוכרים מחוץ לכדור הארץ?

אמנם לאו כותב על הימים ההם, ובעצם הוא מלכסן מבט אל הזמן הזה. לפעמים, במהלך הקריאה, מתחזק הרושם ששני הכרכים לא היו נכתבים כלל אלמלא רצה המחבר לגלות את דעתו ברבים אשר לקנאות ולקנאים ולפגיעתם הרעה. לאו, בסגנונו המאופק והלמדני גם הוא סבור שהמרד הגדול ברומי (כרך א') ועוד יותר ממנו מרד בר כוכבא (כרך ב') לא היו אלא מקח טעות נורא, גם אם הוא נרתע מלחשוף את מלוא דעתו. וכך הוא מניח לקנאות האמונית ליהנות מהספק הקל, ומספק לה אליבי משולש: ראשית, הוא תולה את קולר האשם בחורבן גם בכוהני הדת מטעם שהם נטולי אלוהים. שנית, הוא מאשים את ההנהגה המדינית בבריחה מאחריות, בשחיתות ובהסתגרות מתנשאת. ושלישית, הוא מצרף לקנאים האידיאליסטים גורמים שליליים, אלימים ואף פליליים, שקילקלו את שורת ההתנגדות העממית. אלמלא נתערבבו גורמים מפוקפקים כנוער הגבעות בתוך אנשי הקודש, ואגב כך עירערו את זכות המאבק, היתה תוצאת המרד אחרת; אשרי המאמין.

מה חבל שלאו אינו עושה עוד צעד אמיץ קדימה אל עבר המסקנה שהקנאות כשלעצמה, מנוערת מקיצוני הקיצונים שנטפלו אליה, היא עצמה שורש פורה פורענות. היא שמפתחת מציאות של כל דאלים גבר, והיא שמעוורת פיקחים מלראות את המצב הביטחוני והמדיני לאשורו ואת יחסי הכוחות כפי שהם באמת. למרד הגדול לא היה סיכוי מלכתחילה, וקנאות ממותנת לא היתה מצילה אותו, אם בכלל יש קנאות כזאת. אך גם בלי הסתייגות מפורשת אין ספק ביחס למיקומו של לאו: כתלמיד חכם הוא יוצק מים על ידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומתרחק מיוצקי השמן כמפני האש.

אם המרד הגדול היה ליקוי מאורות, הרי מרד בר כוכבא היה טירוף עשתונות גמור. לו נזדמן רבן בנימין בן נפתלי לאותה ישיבה של בית הדין בלוד, היה מצטרף לדעת חכמים שאין מוסרים את הנפש על כל דבר; היה חובר לר' ישמעאל הדורש "וחי בהם", ולא היה דורש כר' עקיבא - "אפילו נוטל את נפשך". ר' עקיבא שמחייב ליהרג על מצווה קלה, שאלמלא כן נימצא מחללים שם שמים, הוא האחראי העיקרי לגדולה שבפורענות, לכבד שבאסונות - לגלות שנות אלפיים. בלי המטרייה ההלכתית שלו היה בר כוזיבא עצמו נשרף באור הירח, המכה ראשים חמומים.

במרד הזה נהרגו כ-580 אלף יהודים - אנשים, נשים וטף, ו-950 כפרים חרבו; הנותרים בחיים נמכרו לעבדות. יהודה הפכה שממה ודרכיה אבלות. ועל השמד הנורא הזה שורר אורי צבי גרינברג - "אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר". גם את אורי צבי היה הירח מכה לעתים בסהרוריות. אך לא רק משיחיסט כמוהו ראה בבר כוכבא את מלך המשיח. התנועה הציונית כולה קשרה בשעתה את המרד דאז במאבק לשחרור לאומי דהיום. וכך נהגנו לשיר בבתי הספר ובתנועות הנוער את השיר הנואל של לוין קיפניס - "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו". צמרמורת עוברת בכל גופי, בדיעבד. על "אמת תורת בר כוכבא" אומר לאו דברים מפורשים: "צריך להודות שרהב ושקר תורתו", וכך הוא מגלה מניה וביה את דעתו על הכוכבים שמכזבים עד עצם היום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו