טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירידות חדות בשער האהבה

בספרו "אהבה נזילה", שרואה אור השבוע בעברית, מנתח זיגמונט באומן, מחשובי ההוגים של זמננו, את השפעות הקפיטליזם וחברת הצריכה על חיי הזוגיות של האדם המודרני; מה הקשר בין גירושים לאייפוד? למה יש בחברה המערבית יותר רווקים? ואיך משפיעות תוכניות טלוויזיה כמו "האח הגדול" על אובדן הסולידריות? שיחה על אהבה וגאדג'טים, על מוסר ותרבות המונים וגם על קשריו של באומן עם ישראל

תגובות

בספרו "אהבה נזילה", שרואה אור השבוע בעברית (תרגום: עמי שמיר, הוצאת מאגנס), מתאר זיגמונט באומן, מחשובי ההוגים החברתיים של זמננו, סיטואציה מוכרת של פגישה בין זרים; "עיניכם נפגשות בקצות החדר", כותב-פונה באומן לקוראיו, "ובטרם תבינו את המתרחש... התשוקה להתעלס מזנקת משום מקום, ואין היא נזקקת להקשות רבות בדלת כדי להיכנס. באורח לא אופייני אולי בעולמנו המכור לביטחון, אלה הן דלתות שמעטים בהן המנעולים, אם יש בהן מנעולים בכלל".

לשער הזה, הפרוץ לרווחה, של היחסים בין המינים בתקופתנו, מציע באומן ב"אהבה נזילה" צרור מפתחות; הוא מתאר ומנתח בספר את ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שבהם מתרחשות תופעות מודרניות כמו רווקות ממושכת, נישואים בגיל מאוחר, גירושים בגיל מוקדם, הימנעות מהעמדת צאצאים, "חילופי זוגות" וכן מודלים רבים של זוגיות ושל הורות המשנים את אופיה של המשפחתיות בימינו.

"אהבה נזילה", שיצא לאור באנגלית ב-2003, מצטרף לספר נוסף של הסוציולוג הידוע, "מודרניות נזילה", שפורסם בשנת 2000 ותורגם לעברית לפני כחצי שנה (תירגם: בן ציון הרמן, הוצאת מאגנס). באומן, יהודי ממוצא פולני החי בבריטניה, מקשר בשני הספרים בין שבריריותם של הקשרים הרומנטיים והחברתיים כיום לבין השפעותיהם המחלחלות של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, הכלכלה הגלובלית והאתוס האינדיבידואליסטי, ולצדם פירוק מדינת הרווחה, היעלמות הסולידריות החברתית ודלדול המרחב הציבורי. בעיניו, את חוסר הביטחון, חוסר הוודאות וחוסר המחויבות שניכרים בשנים האחרונות בפוליטיקה הבינלאומית אפשר למצוא ביתר שאת גם בחייהם הפרטיים של רבים מבני התקופה. בראיון שנעשה (באנגלית) בתכתובת אלקטרונית, לרגל צאת הספר, ביקשנו ממנו להציג ולהסביר את רעיונותיו בנושאים אלה ובעניינים אחרים.

אתה מתאר את עולמנו כמקום של יחסים מיידיים ושטחיים, מקום שבו מושלת תשוקה במקום אהבה, מקום שבו מושגים כמו זוגיות יציבה והתא המשפחתי המסורתי הולכים ונעלמים. מה משקפות התופעות הללו?

"אכן, יחסי זוגיות מתאפיינים כיום בחוסר יציבות, בארעיות, בתועלתנות, בהימנעות מהתחייבות ארוכת-טווח והם נוטים לשמש לצורך סיפוק מיידי. אנשים רבים יותר ויותר מסיקים שיהיה זה מטופש להמשיך בקשר, אם הם נכשלים בהשגת סיפוק תיכף ומיד, אם הם משיגים פחות סיפוק ממה שציפו ואם נדמה להם שיכולתם להשיג סיפוק עז פוחתת ביחס לעבר.

"במידה הולכת וגוברת, יחסי זוגיות נתפסים כמעין סחורה לצרכנים: שביעות רצון בו-במקום, ואם אינך מרוצה לחלוטין, החזר את המוצר לחנות או החלף אותו במוצר חדש ומשופר! אחרי הכל, אינך נדבק למכונית שלך, למחשב שלך או לאייפוד שלך כאשר מופיעים דגמים טובים יותר, הכוללים חפיצים (גאדג'טים) חדשים. אם כך, במה נבדלת הזוגיות?

"ובכן, בעיני יש בכל זאת הבדל אחד משמעותי מאוד: בצד השני של יחסי זוגיות, שלא כמו בעסקות רכש, יש בני אדם, ושביעות הרצון המצופה מהזוגיות יכולה להיות מושגת רק אם מניחים יציבות, חסינות מפני שינויים, אמינות ונאמנות. בתוך הסביבה הלא-בטוחה וגדושת האי-ודאויות של החברה המודרנית הנזילה, אתה צריך בני זוג וחברים שבהם תוכל לבטוח שיהיו שם בשבילך בזמנים טובים כמו בזמנים רעים, בכל פעם שתזדקק להבנתם ולעזרתם. קשרים כאלה אינם זמינים כמוצרים מוכנים, דוגמת לפטופים בחנויות; הם דורשים הקדשה, דאגה, טיפוח, עבודה קשה ולעתים קרובות גם הקרבה עצמית. אהבה מצריכה התחייבות שלמה ובלתי מותנית. אחרת, יחסי זוגיות מציעים רק אשליה חולפת של איחוד, וכשהאשליה מתנדפת, כפי שאיבחן אריך פרום, בני הזוג מרגישים את הניכור ביניהם בצורה חריפה יותר מבעבר".

על פי הניתוח שלך, האהבה בתקופתנו כבר אינה מקור למימוש חירות ולהשגת ביטחון אלא דווקא מקור לשעבוד. כיצד מתהווה השעבוד הזה בעולם שלכאורה אין בו כמעט הגבלות על מה שמכונה "אהבה חופשית"?

"תרבות הצריכה מתעקשת שיהיה זה נמהר וחסר שיקול דעת להישבע אמונים לנצח למשהו או למישהו, מפני שבעולמנו הנוכחי עוד ועוד אפשרויות נוצצות צצות חדשות לבקרים. וכך, רוח הבלהות של האמביוולנטיות מהלכת על פני כל הקשרים, אף שאמביוולנטיות היא מצב נוירוטי ומערער שלווה. כאשר מוסיפים לכל 'קשר אהבה' מוצלח סעיפים כמו 'עד להודעה חדשה' או 'כל עוד תימשך שביעות הרצון', וכאשר תובעים ומצפים שיהיה קל לצאת מקשר כזה בדיוק כפי שהיה קל להיכנס אליו, זהו מעין ביטוח מפני קשרים ומחויבויות, שעלולים להגביל את ההכרעות החופשיות בעתיד. אבל חיים בהתאם לכללים הללו משאירים את הצורך בביטחון בלתי-מסופק ומביאים לפחד מבדידות שאי-אפשר לשרשו, ולחיפוש אחר אהבה בתנאים שנעשים יותר ויותר חסרי-ודאות. ואין שום פתרון ברור למבוכה הזאת".

לא רק האהבה נהפכת לסחורה. גם אלה שנתפסים כפירותיה, הילדים, משמשים על פי רוב כ"מושאים של צריכה רגשית", כפי שאתה כותב. ואף על פי כן, אתה מדגיש שיש חשיבות לבחירה להביא ילדים ולהיות הורה.

"החלטה להביא ילדים לעולם משמעה להתריס נגד אסטרטגיות הרדיפה אחר האושר הרווחות כיום. החלטה כזאת מצריכה בסופו של דבר כניסה להתחייבות בלתי מותנית ואינסופית, בלי אפשרות ל'שבירת החוזה'; זו אחריות שאינה ניתנת לביטול ולא משנה מה יקרה, אחריות לחובות ולמחויבויות שאי אפשר לנבא או אפילו לדמיין. זו הסיבה שהחלטה כזאת, שכרוכה בעלויות כספיות מופרזות, ושבאה על חשבון כל כך הרבה פיתויים אחרים, מנוגדת לכל מה שנתפס כמתכון ל'חיים טובים' בחברת הצרכנות המודרנית הנזילה".

זה כחמישה עשורים באומן הוא חוקר ותיאורטיקאי, שנודעת לו השפעה רבה לא רק באוהלה של הסוציולוגיה, אלא גם בתחומים כמו פילוסופיה, היסטוריה, לימודי תרבות, חקר השואה וביקורת הכלכלה הגלובלית. באומן, שיחגוג ב-19 בנובמבר את יום הולדתו ה-82, הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטאות לידס וורשה, והוא ממשיך לפרסם ולהשתתף בכנסים אקדמיים גם כיום. הוא כתב יותר מ-40 ספרים, שכמחציתם חוברו ופורסמו לאחר צאתו לגמלאות ב-1990. מאז 1971 הוא חי בלידס עם רעייתו זה 59 שנה, הסופרת יאנינה באומן (שאחד מספריה, "חורף בבוקר", המביא את זיכרונותיה מגטו ורשה, תורגם לעברית).

הוא נולד בפוזנן שבפולין להורים יהודים שלא היו שומרי מצוות. עם פלישת הגרמנים למולדתו ב-1939, והוא בן 14, נמלט עם משפחתו לבריה"מ, ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה חזר כלוחם בארמיה הפולנית שלחמה בחסות הצבא האדום; אחרי המלחמה שירת כמה שנים כקצין בצבא הפולני, אך הודח ב-1953 מפני שאביו בירר אפשרות להגר לישראל.

הוא המשיך בלימודי סוציולוגיה באוניברסיטה של ורשה, שם גם לימד ובמהרה קנה לו שם כסוציולוג בעל עמדות מרקסיסטיות ביקורתיות (שניים מספריו באותה תקופה, "סוציולוגיה של יחסי אנוש" ו"סוציולוגיה של יום-יום", תורגמו מפולנית לעברית בתחילת שנות ה-60).

בתחילת 1968 השתתף באומן בניסיונות לליברליזציה של פולין בעקבות "האביב של פראג", אך על ורשה השחר לא עלה: ראשי המשטר הקומוניסטי הדיחו את באומן מכהונתו כמרצה וכראש המחלקה לסוציולוגיה, בטענה שהיה מנהיגם הרוחני של הסטודנטים המתקוממים, ובדומה לאלפי יהודים בחוגי האינטליגנציה הפולנית סבל גם הוא מרדיפה אנטישמית. בעקבות אחותו ואביו, שהיגרו לפניהם, באו באומן, אשתו ושלוש בנותיהם לישראל, והוא לימד באוניברסיטאות של תל אביב וחיפה עד שעזב לבריטניה כעבור כשלוש שנים (ראו בהמשך). בתם הבכורה של בני הזוג, פרופ' אנה ספרד, נשארה בישראל והיא עוסקת בתחום החינוך למתמטיקה ומלמדת באוניברסיטת חיפה; התאומות, שנולדו אחריה וחיות בבריטניה, הן הציירת לידיה באומן והאדריכלית אירנה באומן.

הגותו המאוחרת של באומן מוגדרת לעתים קרובות כפוסט-מודרנית, אף כי הוא עצמו, בעיקר בשנים האחרונות, מסתייג מכך; הוא רואה בהתרחשויות בנות-זמננו היבט נוסף של אותה תופעה היסטורית - המודרניות - אך סבור כי זוהי "מודרניות המשוחררת מהתודעה הכוזבת שלה לגבי עצמה", או "מודרניות מינוס האשליות שלה". כפי שמסבירים הסוציולוגים יהודה שנהב (בהקדמה שחיבר למהדורה העברית של "מודרניות נזילה") ואורי רם (בהקדמה לספר אחר של באומן, "גלובליזציה: ההיבט האנושי", שיצא בעברית ב-2002), בבסיס תפיסתו של באומן מונחת ההבחנה בין המודרניות המוקדמת, שאותה הוא מכנה "מודרניות מוצקה", לבין המודרניות המאוחרת, ה"נזילה".

במונחים כלכליים, זהו המעבר מחברה קפיטליסטית המבוססת בעיקרה על ייצור, לחברה שהדינמיקה המרכזית שלה היא צריכה; ובמונחים פוליטיים, זהו המעבר ממצב שבו החברה היא היחידה הבסיסית של הסדר הפוליטי, למצב שבו היחיד ממלא תפקיד זה, תוך דחיקת אינטרסים חברתיים משותפים ושינויים משמעותיים במוקדי הכוח והשליטה בעקבות תהליכי הניאו-ליברליזם והגלובליזציה.

לתפיסתך, המודרניות הופכת את האינדיבידואליות למהות האדם; הוא נדרש ליצור בעצמו את זהותו ואישיותו לא מפני שזה ייעודו, אלא מפני שזה גורלו. אבל אם בעבר, ב"מודרניות המוצקה", היתה המטרה לחזק את האינדיבידואליות ולהגן עליה לנוכח הסיכונים שהעמידה הספירה הפוליטית, ב"מודרניות הנזילה", אתה קורא לטפח דווקא את המרחב הציבורי. מהי הבעייתיות שאתה מוצא ברוח האינדיבידואליסטית?

"אמנם כן, אנו אינדיבידואלים 'דה-יורה', מכוח גזירה; היותנו בעלי בחירה חופשית אינה ניתנת לבחירה חופשית. אבל הפיכה לאינדיבידואל 'דה-פקטו' אינה משימה קלה למימוש, בעיקר לאנשים רבים יותר ויותר החסרים את המשאבים שמצריך כל ניסיון רציני לביסוס עצמאות אישית; אבל גם אותם מעטים באופן יחסי שמשופעים במשאבים כאלה נדרשים להתמודד עם משימה מרתיעה ומאבק קשה. על רקע זה, אין פלא שכיום מתבלטים דווקא פתרונות אינדיבידואליים לבעיות שנוצרו באופן חברתי.

"האנתרופולוג קליפורד גירץ הצביע על כך שהרעיון של האינדיבידואל כשלם המכיל את עצמו, נושא את עצמו ומניע את עצמו כבעל זהות נפרדת ומיוצרת באופן עצמאי - הרעיון הזה הוא המצאה מיוחדת של התרבות שלנו שאי אפשר למצוא כמוה בשום מקום אחר. הדאגה האובססיבית שלנו לייצור ולשעתוק של 'הזהות העצמית', שנולדה יחד עם העידן המודרני, היא עצמה תוצר חברתי. היא משקפת את המצב הקיומי שבו המקום במדרג החברתי כבר אינו נתון ומובטח מאז הלידה ואילך, אלא נזקק ללא הרף לפיתוח ולאישור מחדש.

"בזמנים המודרניים הנזילים שלנו, גם 'זהות' נראית כפתוחה לשינויים: אתה יכול להיות מישהו אחר מאשר מי שאתה, אתה יכול לנטוש את זהותך ולעצב לך אחת חדשה, אתה יכול להחזיק ולהציג בציבור כמה זהויות במקביל. הרעיונות הפופולריים בימינו הם 'להתחיל מחדש' ו'להיוולד מחדש'; ומשום כך, אין שום קו סיום למאמצים ל'בנייה עצמית', ורק מקום קטן מושאר לסולידריות עם בני אדם אחרים".

כיצד התהליך הזה, שבו המרחב הציבורי והפוליטי נרמס תחת גלגלי האינדיבידואליזם המופרז, בא לידי ביטוי בתקשורת ההמונים?

"אפשר לבחון, לדוגמה, את תוכניות הטוק-שואו הטלוויזיוניות - שהן התחליפים בני זמננו ל'אגורה' (כיכר השוק ביוון העתיקה), ושבהן צריך להיות מיוצר באופן יומיומי התרגום הדו-כיווני, שמצד אחד יהפוך דאגות פרטיות לסוגיות ציבוריות ומצד אחר יהפוך עניינים ציבוריים לשאלות של זכויות וחובות פרטיות.

"באופן בלתי צפוי, ובניגוד לחששות ולתחזיות של כמה מהמוחות הגדולים של המאה הקודמת, דווקא הבעיות הפרטיות פלשו לתוכניות הללו וכבשו אותן, ולא כוחה הכל-יכול של המדינה. התרגום של הפרטי לציבורי אינו נאסר או מדוכא בידי השלטון המדיני, אלא הוא דעך ונעלם תחת כוחה העצום של ההפרטה, שנותנת מרגוע אינדיבידואלי לכמות הולכת וגוברת של בעיות ומשימות שלפנים נחשבו לציבוריות, ולכן גם הצריכו סולידריות.

"בתוכנית 'האח הגדול', וכך גם בעוד אינספור תוכניות 'ריאליטי' ומשדרים תחרותיים, ההנחה המוקדמת היא שלאף אחד מבין המשתתפים במשחק ההישרדות לא מובטח כי ישרוד; שהרשות להישאר במשחק היא רק המתקה זמנית של העונש, שנאמנות לקבוצה תקפה רק עד לסיבוב הבא של צמצום מספר המשתתפים. על כך שמישהו יגורש מהקבוצה אין כל ויכוח, השאלה היא רק מי הוא יהיה. לכן לא עולה השאלה איך לבטל את ההדרה, שהרי משימה כזאת תצריך כוחות משותפים וסולידריות.

"במקום זאת, כל אחד מנסה לדחוף את איום הסילוק ממנו אל האחרים, משימה שמעודדת דאגה עצמית וחתירה תחת כל סולידריות. ב'האח הגדול' מישהו חייב להיות מגורש בכל תוכנית מפני שכך נקבע בחוקים של ה'מציאות', כפי שהיא נראית בטלוויזיה: ההדרה היא טבע הדברים, היבט בלתי ניתן להפרדה של החיים בעולם, מעין חוק טבע".

ב-2008 עתיד להירשם תקדים היסטורי: לפי תחזית האו"ם בשנה הקרובה, לראשונה, תחיה רוב אוכלוסיית העולם בערים (51%, שהם כ-3.3 מיליארד בני אדם, מתוכם כמיליארד הגרים בשכונות עוני), ועד שנת 2050 צפוי שיעור התושבים העירוניים להאמיר ל-75%. ואולם במדינות מסוימות נוסקת האורבניות לשחקים כבר עכשיו: 82% מהאמריקאים חיים בערים וכמוהם 85% מהברזילאים, 90% מהבריטים - וגם 92% מהישראלים. ב"מודרניות נזילה" וב"אהבה נזילה", העירוניות מוצגת כזירה העיקרית שאליה מתנקזים רוב הקונפליקטים החברתיים העכשוויים.

"התוצאה בעלת ההשלכות העתידיות הרבות ביותר של האורבניזציה חסרת התקדים של כדור הארץ היא העלאתה של אמנות 'החיים עם זרים' לדרגת האמנות החשובה ביותר שהאנושות נדרשת לפתח וללמוד כדי לשרוד", אומר באומן. "זהו אתגר חדש לחלוטין: בגל הראשון של האורבניות, בתחילת העידן המודרני, התקווה היתה שהדו-קיום של צורות שונות של חיים יהיה זמני ושהמצטרפים החדשים לערים ייטמעו בתוך התרבות הדומיננטית. אבל כעת אנו מודעים לכך שהצורך לחיות עם זרים לא ייעלם בעתיד הנראה לעין.

"חיים בחברתם של זרים מעוררים שני רגשות סותרים - מיקסופיליה ומיקסופוביה. הקירבה לזרים מסקרנת ומפתה בשל ההבטחות הגלומות בה לניסיונות חדשים, להפתעות ולהרפתקאות נעימות, אבל לקירבה הזאת גם מטפטף פחד, שכן זרים, מעצם היותם זרים, הם מסתורין וקשה לחזות את כוונותיהם וצעדיהם. מיקסופוביה יוצרת דחף להיפרד, להסתתר בקהילות סגורות ומוגנות שאליהן רק 'אנשים כמונו' מורשים להיכנס, לבנות חומות גבוהות סביב הבתים ולשכור שומרים חמושים; או במקרה של אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם השקעות כאלה - להבריח את הזרים הלא-קרואים ולהפוך את האזור למתחם 'סגור' באמצעות מהומות, אלימות ופריקת עולו של החוק.

"ההגירה ההמונית, שתוצאתה היא אורבניזציה מואצת, אינה נגרמת בגלל תנאים מקומיים אלא בשל תמורות גלובליות. במקרה הזה, כמו בהרבה מקרים אחרים, הערים משמשות כאתרי הפסולת של בעיות שנוצרו באופן גלובלי, אך יש הגבלות רבות מאוד על יכולתם של פרנסי הערים ותושביהן לסייע בפתרון הבעיות הללו. ובכל זאת, ערים גם משמשות כיום כמעבדות וכבתי ספר שבהם האמנות החדשה של חיים עם זרים מפותחת ונבדקת במבחנים מעשיים. כך שבטווח הארוך, מה שאנו משיגים כעת בערים, במפגש פנים אל פנים עם זרים, עשוי להפוך לגורם מכריע בפתירתן של בעיות ברמה הגלובלית - היכן שזרים מופיעים כיישויות מופשטות ואחידות בהקשרה של 'מלחמת הציביליזציות'".

שנאת הזרים הגוברת נקשרת בשנים האחרונות לבלי הפרד בהקצנה דתית. לדעת באומן, לא רק קיצוני האיסלאם, גם מנהיגי דתות אחרות מצמצמים את העולם לראייה מניכאיסטית ואפוקליפטית: "זו מגמה כלל עולמית שבמסגרתה הפוליטיקה, האי-צדק החברתי ומאבקי זהות והכרה - כל אלה נהפכים לשאלות דתיות. הפיכת הפוליטיקה לדתית היא האיום המפחיד מכל על הישרדות האנושות. להשקפתי, מה שמטריד באמת הוא הניצול של הקיצוניות הדתית בפוליטיקה הגלובלית בידי הכוחות האחראיים ל(אי-)סדר העולמי.

"ארצות הברית מתכוונת להזרים למזרח התיכון בעשור הקרוב כלי נשק חדשים ומשופרים בעלות של 26 מיליארד יורו, שכמעט כולם יופנו למשטרים קיצוניים המתבססים על כתבי הדת המוסלמית ומכחישים את החירויות הדמוקרטיות. עם הפיכתו למחסן הנשק הגדול ביותר בכדור הארץ, המזרח התיכון נעשה לחבית אבק שריפה עצומה שבמוקדם או במאוחר מוכרחה להתפוצץ. מאז שהסי-איי-אי החריב את ממשלתו של מוחמד מוסאדק שנבחרה באופן דמוקרטי באיראן, דרך המימון הנדיב שהעניק לנבטים הקיצוניים של מה שהוא היום אל-קאעדה ועד השחרור האחרון של הגורמים הקיצוניים בעיראק שנשמרו תחת פיקוחו של סדאם חוסיין, אלה הם כוחות דמוקרטיים שבשם האינטרסים האנוכיים שלהם מזינים ומטפחים את צמיחת הפונדמנטליזם".

אחד מספריו החשובים של באומן הוא "מודרניות והשואה" (1989), שבו הוא יוצא נגד תפיסות המפרשות את השואה כנסיגה מהמודרניות לעבר ברבריות חייתית או טירוף, ומראה כי פרויקט ההשמדה של יהדות אירופה לא היה אלא ניצול ושכלול של המנגנונים והרעיונות שפיתחה הרציונליות המודרנית.

בהמשיכו את עבודותיהם של פילוסופים וחוקרים כמו תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, ראול הילברג וחנה ארנדט, טוען באומן כי המדע, הביורוקרטיה, הכלכלה והטכנולוגיה, על התכליתיות והיעילות שלהם ועל עיוורונם המוסרי, היו שותפים לסלילת הדרך לתאי הגזים: "הציביליזציה המודרנית לא היוותה תנאי מספיק לשואה; אך היא היתה מעל לכל ספק תנאי הכרחי לקיומה. בלעדיה אי אפשר היה לחשוב על השואה" (פרק מתוך "מודרניות והשואה", תרגום: מירי קרסין, "תיאוריה וביקורת", גיליון 9, 1996).

חיבור מעניין נוסף של באומן הנקשר בשואה הוא המסה "כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה", שפורסמה בכתב העת "מטעם" (תרגום: רות מייזלס, גיליון 8, 2006) ומבקרת את אופני השימוש הציוני בזיכרון השואה. לאבחנתו, ההיגיון המנחה את ישראל, שלפיו היהודים מצויים במצב תמידי של "שואה-בדרך", מביא למגמות הסתגרות והתבדלות ומכשיל את ניסיונות הפיוס עם העולם.

המגמות הללו הן שגרמו לבאומן לעזוב את ישראל לפני 36 שנה, אף שהוצע לו מינוי קבוע כמרצה. עם הגיעו לישראל בעקבות רדיפתו בפולין, הוא למד עברית במהירות ולקראת תחילת הרצאותיו באוניברסיטת תל אביב התראיין (בעברית שוטפת) לשולמית הראבן בעמודי "תרבות וספרות" של "הארץ" (3.1.1969). הוא הביע תקווה שבישראל יוכל לתרום לפיתוח אקדמי, לשילוב עולים חדשים ולקידום סטודנטים ממוצא מזרחי. לשאלתה של הראבן מדוע הוא נמנע מביקורת, השיב: "אינני מרגיש שיש לי זכות למתוח ביקורת על דברים שאין לי בהם תרומה אישית משלי. עוד לא ייבשתי אף פיסת בצה בארץ הזאת".

אבל באומן לא הספיק לייבש כאן הרבה בצות וכשהוא נשאל היום על הנסיבות שבהן עזב את ישראל, הוא כותב: "ב-1968 משפחתי ואני נמלטנו מלאומנות משתוללת בפולין. בדומה ליהודים רבים בכל כך הרבה תקופות ומקומות לפנינו, היינו קורבנות של רגשות שבטיים ושל לאומנות. כשנהפכים לקורבן, ישנן שתי דרכי תגובה אפשריות: האחת היא נקמה - להגיב ל'לאומנות שלהם' בעזרת 'הלאומנות שלי'; עין תחת עין, שבט נגד שבט. תגובה אחרת היא הכרה ברוע של הלאומנות והחלטה להקדיש את החיים למאבק בלאומנות על כל סוגיה וגווניה.

"אני בחרתי באפשרות השנייה. אני סבור שהפגיעה הנגרמת על ידי לאומנות אחת אינה יכולה להירפא הודות לפגיעות שגורמת לאומנות אחרת, ושהתוצאה היחידה של התנהגות מעין זו היא שרשרת הולכת ומסלימה של אלימות, שנאה ותפיחת ממדי הרוע. יהודים יכולים להיות בטוחים רק בעולם המשוחרר מלאומנות, כולל הלאומנות היהודית. מי עוד אם לא אנחנו, היהודים, למדנו בעל פה את הלקח ההיסטורי הזה ונעשינו לדרשני האמת האצורה בו?

"זמן מה לפני עזיבת ישראל פירסמתי ב'הארץ' מאמר שכותרתו 'על ישראל להתכונן לשלום' (7.8.1970). ניסיתי לחזות בו את התוצאות שיהיו לכיבוש אדמתו של מישהו אחר - ולהפעלת הכפייה שתתחייב באופן בלתי-נמנע מאותו כיבוש - על המארג המוסרי של הכובש. אני מצטער לומר שמה שהתרחש לאמיתו של דבר מאז הוא אפילו פחות שובה-לב ממה שחזיתי באותו מאמר. יכול להיות מעניין, אך גם מדכא, להוציא כיום כרך שני של 'שיח לוחמים' - 40 שנה אחרי פרסומו של הכרך הראשון, שבעזרתו למדתי עברית בזמנו. הדבר המדאיג ביותר הוא ההסתגלות של החברה הישראלית למצב של מלחמה תמידית. ישראלים רבים נעשו מפוחדים מהשלום; הם אינם יודעים כיצד יוכלו לחיות בלי אויב הממתין למתקפה ובלי הצורך שלהם לתקוף ראשונים. ישראלים צעירים אף פעם לא זכו להכיר עולם ללא רובים מתחת למיטות".

נכדך, עורך הדין הישראלי מיכאל ספרד, הוא פעיל למען זכויות האדם של הפלסטינים, ובעבר נידון למאסר בכלא צבאי בגלל סירוב לשירות מילואים בחברון. כיצד אתה רואה את פעולותיו וכיצד אתה מעריך את ניסיונות ההתנגדות להמשך הכיבוש, במיוחד בימים האלה, כשהקריאה שלך, "על ישראל להתכונן לשלום", נשמעת רלבנטית עד להכאיב?

"היחסים הישראליים-ערביים מעוצבים כבר שנים רבות על ידי עימות בין גישות לאומנות קיצוניות, חסרות מצפון וששות לקרב, שמנסות להתחרות זו בזו במפגני אכזריות. זוהי 'מלחמת התשה', שכאשר בוחנים אותה במבט מעמיק נראית יותר כמו שיתוף פעולה בין יריבים, שכל אחד מהם מוסיף לאונו ולהגיונו של משנהו. לשרשרת הפלגנית הזאת אין סוף טבעי, אפשר רק לקטוע אותה. אבל כיצד? המצפון המוסרי וההחלטה הנחושה של אנשים כמו מיכאל ספרד הם אחת התשובות לשאלת על-החיים-ועל-המוות הזאת, או לפחות חלק מהתשובה.

"לפני כשנה באתי לפראג כדי להשתתף בחגיגת יום הולדתו ה-70 של וצלב האוול, אחד האינטלקטואלים הפעילים והמשפיעים של המאה שחלפה. כיצד הצליח האוול להותיר רושם כה עז על עיצוב עולמנו? לגישתו של האוול, תקווה אינה ניתנת לניבוי ולחיזוי. למעשה, תקווה משאירה מקום קטן, אם בכלל, לסטטיסטיקות, לחישובים קפדניים ולדעת הרוב העכשווית. לחם חוקה של התקווה הוא התפרשותה מעבר למה שקיים היום ומחר, ואפילו מעבר לבחירות הבאות. להאוול, שהביא כמעט במו ידיו להפלת אחד המשטרים המרושעים ביותר במחנה הקומוניסטי-סובייטי, לא היו מפציצים, נושאות מטוסים או 'טילים חכמים' - כל אותם כלי נשק שמכריעים את דרכה של ההיסטוריה, כפי שאומרים לנו שוב ושוב. היו לו רק שלושה כלי נשק: תקווה, אומץ לב ונחישות. אלה כלים פרימיטיביים, נטולי שכלולים היי-טקיים, אבל הם הכלים הכי שכיחים וארציים שיש: לכולנו יש אותם, לפחות מאז עידן האבן. אילו רק היינו משתמשים בהם יותר.

"מיכאל ספרד משתמש בשלושת האמצעים הללו יותר מאשר רובנו, כולל אני עצמי. הוא עושה את מה שאני הייתי צריך לעשות, ואולי הייתי עושה אילו רק היו לי מרץ, נחישות ורצון כפי שיש לו. כל עוד יש בינינו אנשים כמוהו וכמו שותפיו למאבק, נוכל לשאוב עידוד מהצהרת האמונה שפרנץ קפקא, סופר שאינו מפורסם דווקא בשל השקפותיו האופטימיות, נשא בסיפור 'סניגורים' (תרגום: אברהם כרמל): 'אם לא תמצא דבר כאן במסדרונות, פתח את הדלתות, אם לא תמצא דבר מאחורי הדלתות האלה, הרי יש עוד קומות, אם לא תמצא דבר למעלה, אל דאגה, עלה בזינוק גרמי מדרגות נוספים. כל עוד אינך מפסיק לעלות, יימצאו עוד מדרגות, תחת רגליך העולות הן צומחות ועולות'".



זיגמונט ויאנינה באומן. פראג, 2006


"יחסי זוגיות נתפסים כיום כמעין סחורה לצרכנים: שביעות רצון בו-במקום, ואם אינך מרוצה לחלוטין, החזר את המוצר לחנות או החלף אותו במוצר חדש ומשופר. אחרי הכל, אינך נדבק למכונית שלך, למחשב שלך או לאייפוד שלך כאשר מופיעים דגמים חדשים"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות