בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול הנשים החסרות

ספרה של מרגלית שילה על הנשים בעליות הראשונות מצטרף לגל גובר והולך של מחקרים על מקומן ומעורבותן של נשים בהיסטוריה הישראלית והיהודית

תגובות

אתגר המגדר נשים בעליות הראשונות מרגלית שילה. ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 300 עמ', 84 שקלים

ספרה של ברניקה קרול, "לשחרר את ההיסטוריה של הנשים" (1975), הוא אחד המחקרים הראשונים שאישרו לנו כי לנשים יש היסטוריה משלהן, גם אם זו הודחקה, הושכחה וממילא נמחקה מהזיכרון הציבורי. והנה זה עשור ויותר שאישור זה צובר תאוצה גם אצלנו, על ידי עשרות פרסומים שרק הולכים ורבים, בשחררם עוד ועוד מידע על מקומן ומעורבותן של הנשים בהיסטוריה הישראלית והיהודית. רק בשנה האחרונה ראו אור ספרי מחקר (כמו "קול עלמה עבריה, כתבי משכילות", "גאולה בכבלים, תנועת הפועלות"); רומנים שנשאבו מעלילותיהן של נשים היסטוריות (כמו "אדום עתיק"); וביוגרפיות ויומנים של כותבות עלומות (כמו "חיי פועלת בארץ, אוטוביוגרפיה", "זריחה בים התיכון, אמריקאית בגדוד העבודה").

קובץ מאמריה של מרגלית שילה, שיצא זה עתה לאור, מצטרף לשפעה זו של גילוי ושחרור, והפעם אנו נחשפים אל ההיסטוריה של האשה בראשית ההתיישבות כאן. שילה עוסקת בנושא זה כ-20 שנה, ובספרה היא קיבצה את פרסומיה המוקדמים והמאוחרים, וחילקה אותם כרונולוגית לשלוש חטיבות תקופתיות: "צמיחתה של חברה חדשה - העלייה הראשונה (1882-1903)", "העשור המעצב של העלייה השנייה (1904-1914)" ו"בין שתי תקופות - ראשית השלטון הבריטי (1918-1920)".

צירופם של מאמרים בודדים לכדי פסיפס של ספר אמור להעניק ערך מוסף משלו, וזאת לא רק כיוון שמתארגנת כאן תמונה היסטורית שלמה יותר, אלא מכיוון שהקירבה - וממילא האינטראקציה בין המאמרים - מייצרת שיח נוסף, המפרה בתובנותיו יותר מסך מרכיביו. מנגד, קירבה זו עשויה להבליט, וביתר חדות, את הדיונים החסרים דווקא. במלים אחרות, אם חקר הסיפור הציוני התחיל את בירוריו בייצוגיו של היהודי האירופי כהגמון בלעדי לגיבושה של הלאומיות הארץ ישראלית, כך גם כאן לגבי ייצוגיה של היהודייה האירופית. שילה אינה עוסקת, למשל, בפריפריה העדתית של קהילת הנשים בעליות הראשונות, אלא בייצוגים המרכזיים והמובילים שלה - כמו האיכרה, הפועלת, האזרחית המשכילה וכדומה. עם זאת, פונה שילה לברר תופעות חברתיות שוליות שבזמנן הכל התנערו מלדווח עליהן, כמו 500 הפרוצות (אם לא יותר) שמצאו את פרנסתן עם הצפתה של ירושלים בחיילי צבא הוד מלכותו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

מי הן נשים אלה? האם כולן היו בנות ירושלים, או שמא באו גם ממקומות אחרים? האם רק המצב הכלכלי הוא שדחק בהן למכור את גופן, או שמא הפרנסה הקלה או הבידור ברמה ה"אנגלו-סקסית" הוא שפיתה (כמו שנרמז לגבי תלמידות בית הספר של הגב' לנדוי)? למותר לציין, כי פירורי המידע הנרמזים מותירים דיון שעיקרו אינו עוסק בקהל הפרוצות, כמו בניסיונם של הוועדים המוניציפליים בירושלים להכחיש את גילוין של אלה. לא כן אגודות הנשים המקומיות, וביניהן נשים פילנתרופיות בעלות אמצעים, המציעות פתרונות קונסטרוקטיביים יותר לכלל הירושלמיות (כמו עיסוק בחקלאות), ויש לשער שגם הפרוצות נכללו ביניהן. על כל פנים, אינפורמציה מאלפת זו זרועה אמנם השערות יותר מאשר תשובות, אבל עצם העלאת תופעה קשה זו - לא עוד הדחקתה תחת השטיח ההיסטורי - חשובה בפני עצמה.

אם לחזור לסיפור הנשי המרכזי, כסיפור תולדותיה של היהודייה האירופית במאבקיה ובגלגוליה בארץ הזאת, הרי הוא מרתק ומחדש לא פחות. בפרק שעניינו העלייה הראשונה אנו למדים שחרף הדימוי השמרני והפטריארכלי שהיה לחברת האיכרים במושבות, מצטיירת ראשיתה של התחייה הלאומית כאן גם כתחייה נשית. גם במושבות האורתודוקסיות, כמו פתח תקוה, מזכרת בתיה וזכרון יעקב, חלה ליברליזציה יחסית בחייה של הנערה הארץ ישראלית, הן בהיחשפה ללימודים אלמנטריים במסגרת בתי ספר פורמליים והן ביחסיה המשוחררים והפתוחים יותר ביחסי גבר-אשה, בעוד שמוסד השידוך היהודי הולך ומתמוסס, והרומנטיקה הכפרית הארץ ישראלית היא המשמשת דבק טוב לזיווגם של צעירות וצעירים.

יתרה מזו, גם אם האשה בעלייה הראשונה מודרת מכל שותפות שווה, היא אינה שוקטת על השמרים, יוזמת אלטרנטיבות במקומות שהגבר אינו רואה בה תחרות, ומנסה בכל דרך להטביע את חותמה על היום-יום היישובי: כך בהקמת אגודות נשים לפעילות סוציאלית התנדבותית; כך בפריצה אל הכתיבה העיתונאית (חמדה בן יהודה), הממוארית (איטה ילין) והספרותית (נחמה פוחצ'בסקי); וכך בחדירה אל עמדות ניהול והוראה בבתי הספר היסודיים וגני הילדים. חבל רק ששילה לא הרחיבה כאן ב"פרשת המורות" שמצאו עצמן חוסות תחת פיקוחה של פקידות הברון. שערורייה זו, שגם היא הודחקה כל השנים, חשפה את הצעירות כטרף קל לפקידים אלה, כאשר נשלחו על פי הוראותיו של הברון רוטשילד ללמוד בפאריס, ואילו הפקידים שליוו אותן ניצלו אותן והטרידו אותן מינית.

הפרקים הבאים מפגישים אותנו עם ייצוגי הנשים בנות העלייה השנייה: כמו האשה "הפועלת", שזכתה בשנים האחרונות לעיון מקיף, לרבות הניסיונות להקים בתי ספר חקלאיים לנשים (וביניהם "חוות כנרת" שדובר בה רבות בעקבות הרומן של שולמית לפיד, "גיא אוני"). מנגד, המידע אודות "אשת השומר" ו"האזרחית" לא נחקר דיו. הפרק על "אשת השומר" מרגש ומקומם כאחד, כאשר נפרשים לפנינו תולדותיה ההירואיות של קהילת נשים קטנה, שעם כל הפוטנציאל שלה לשאת בנטל השמירה (יחד עם בני זוגן השומרים), היא נדחית על ידם. כך נודדות נשים אלה אחרי בעליהן, כצועניות הנושאות את ביתן וילדיהן, שותפות לסבל ולמאמץ, אך מושפלות בתוארן "אשת שומר" (ולעולם לא "שומרת").

ייצוג נשי נוסף, שהמחקר לא חידד מספיק את ייחודו, ושילה תורמת כאן להרחבתו, היא האשה "האזרחית". הדיון ההיסטורי הדומיננטי בחקר העליות הראשונות הקדיש עצמו במשך שנים אך ורק לאוכלוסיה הפועלית, הציונית הסוציאליסטית, שכוננה את ארץ ישראל העובדת, ואת המנהיגות המרכזית לעתיד לבוא. למותר לציין, כי גוש פועלי זה, בעשייתו האפקטיבית ובתיעודו המסיבי, כמו האפיל על מקומו של הגוש האזרחי, שחלקים ממנו תרמו לא פחות לקידום חברה אזרחית מודרנית בארץ ישראל. איפול זה חל גם על פעילותה מרחיקת הלכת של האשה האזרחית (במושבות ובערים), עד כדי השכחתה או אפילו מחיקתה.

שהרי מי שלחמו את מלחמתן של הנשים לשוויון זכויות, ובין היתר לזכות האלמנטרית לבחור ולהיבחר, לא היו הפועלות. אלה, מוטות על ידי האוטופיה הסוציאליסטית של ביטול המעמדות במהרה בימינו, התנערו משיתוף פעולה לוחמני עכשווי עם הנשים האזרחיות. יוצא איפוא שדווקא הנשים האזרחיות הן שהשכילו לתרגם את הצהרת בלפור להתארגנות ראשונית לקראת חוקה שוויונית לגבר ולאשה, בהקימן את הכלי הבסיסי למאבקן: "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל" (1919). ואכן, עיון זה על אודות האזרחיות בשנות העשרה והעשרים, תרומתן המקצועית (לחינוך, לסעד ורווחה, לרפואה, למוסיקה וכדומה), וכן מאבקן העקשני והבודד במנהיגות הגברית ובחוגים הנשיים שעמדו מנגד, הוא אחד מהמחקרים המובילים של שילה בקובץ.

רשימה זו מבקשת להפנות את תשומת הלב גם לעבודת הנבירה העצומה שנתבעת כאן, שהרי החיפוש אחרי דוקומנטציה של נשים הוא גישוש עיוור אחר דלתות שישנן או לא. במלים אחרות, חיפוש אחר חומרים נשיים, שרק בעשורים האחרונים החלו להיחשף, מוצא עצמו מוגבל בהפניה למקורות, נתלה בכל קצה חוט של מראי מקום ויודע מראש שתיעוד תולדותיה של האשה בארץ הזאת (תולדות שנתפסו תמיד כשוליות ובלתי חשובות), הוא דל. כדי להתחיל לחטט ולחפש עדויות על נשים יש לפנות, באין ברירה, אל הסיפור הגברי ואל גודש התעודות, הפרוטוקולים, הדיווחים, הכתבות והצילומים, המספר אותו; שהרי ייתכן שרק שם ניתן יהיה למצוא, בדרך אגב, גם מידע על נשים, אם כי מידע זה מותנה תמיד בדרך תפיסתו של הגבר את האשה, וקשה לחלץ ממנו קול נשי מהימן.

רוב החומרים הנשיים העשויים לשמש מקור לסיפור פעילותן של הנשים בתקופות ראשונות אלה מצוי בעיקר בתיעוד האישי שלהן, שגם הוא לא רב. מאגר זה מקיף כמה יומנים ומכתבים, אותנטיים לזמנם ולמקומם (בין כתבי הפועלות מצויים גם מכתבים ונאומים), וכן זיכרונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהם פרי כתיבה מאוחרת יותר, וממילא טעונה גם בפרספקטיבות נוספות.

לאור המצאי הקיים, יוצא איפוא שכאשר מבקשת שילה לפרוש את ראשית "מלחמותיה" של האשה היישובית "לעצמאותה", יש בידה בעיקר תיעוד גברי. כלומר, לאו דווקא מפי הנשים מתחקה שילה אחר אקט חברתי קריטי זה, אלא על ידי פרוטוקולים של אסיפות מוניציפליות וכלל-ארציות, שבהן נאלצת הקהילה הגברית להידרש מדי פעם לזכויות נשים.

כדי להשלים תמונה היסטורית נשית זו, מקדישה שילה עיון פרטני בכתביהן האישיים של הנשים, כשהיא בוחרת לנהלו על דרך ההשוואה. כך היא מעמידה את האוטוביוגרפיה של יהודית הררי הרחובותית אל מול איטה ילין הירושלמית, את יומנה של הנערה חנה לאה סגל מפתח תקוה עם זה של רבקה גרבובסקי מראש פינה, וכן את כתביהן של הגננת חסיה פיינסוד-סוקניק, המורה והעיתונאית-הנודדת שולמית פלאום, והאחות-המיילדת חנה טרגר בגלגוליה בין פתח תקוה ללונדון. הדיון בכתבים הביוגרפיים של טרגר מתנהל תוך השוואה גם לכתבים הביוגרפיים של אביה, אשר יוצרים מעין "ראשומון" מגדרי המעמת את אותם אירועים כפי שנתפסים ומתפרשים מנקודת מבטה של הבת לעומת נקודת מבטו של האב.

קובץ מאמרים זה הוא ניסיון ראשון ומבורך לספר את הנראטיב הנשי של העליות הראשונות על דרך הדיון המגדרי. כלומר, קובץ זה היה אמור לברר סוגיות בחייהן של המתיישבות, הפועלות והחלוצות, הן בתחום פעילותן הביתית והן בתחום פעילותן הציבורית, בניסיון לבדוק אותו כחלק בלתי נפרד מהסיפור ההיסטורי הלאומי הגברי-הנשי, כשמערכות היחסים ביניהם מאתגרות לגילויים נוספים בתובנותיה של ההיסטוריה היישובית - כהיסטוריה של עם צעיר במתחיו ובחיפושיו להיבנות מחדש כחברה מודרנית. עמדת המחקר של שילה מציעה מתודולוגיה מוקדמת יותר: ייתכן שההסתייעות הדומיננטית במקורות הגבריים מכתיבה זאת, ואולי שיקולים אחרים, על כל פנים מתקבל כאן דיון דיכוטומי, המתפתח לאורך כל המאמרים בשני מסלולים מקבילים. שילה קוראת את ההיסטוריה היישובית של העליות הראשונות כשני סיפורים נפרדים: הסיפור הגברי והסיפור הנשי, וקריאה דו-מסלולית זו באה להסיק ולהדגיש, כדבריה, כי "הסיפור הנשי אינו מהופך לסיפור הגברי אלא 'משלים' אותו".

בצד קביעה זו כדאי לעיין בקריאתה של ההיסטוריונית ג'ואן ואלאך סקוט, הטוענת שהסיפור הנשי בכניסתו המאוחרת אל ההיסטוריה, לא רק מרחיב ומגדיר אותה מחדש, אלא גם ממשמע אותה כהיסטוריה חדשה. כלומר, גם הסיפור הנשי של העליות הראשונות, כפי שהוצע והוצג בקובץ זה, אינו רק מילוי ה"חסר", אלא שינוי התמונה כולה; כך שאם בשלב מחקרי זה של גילוי, חישוף וניתוח ראשוני של הדוקומנטים והכתבים הנשיים, נתפסו אלה עדיין כמילוי ה"חסר", או כהשלמת הסיפור הגברי, נראה שהקריאה הבאה בחומרים נשיים וגבריים אלה אמורה להוביל להרחבת גבולותיה של ההיסטוריה היישובית, להגדרתה מחדש, וממילא לדובבה ולמשמעה כהיסטוריה חדשה.

פרופ' יפה ברלוביץ מלמדת במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן



ארץ ישראל, 1910. תצלום של יעקב בן דב, מתוך הספר "100 שנות צילום בארץ ישראל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו