בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קלון אבוטבול

בגיל 42, אחרי שהיה לכוכב-על בקולנוע הישראלי ועם השתתפותו בסרט של רידלי סקוט לצד ליאונרדו דיקפריו, מתוודה אלון אבוטבול לראשונה על אביו האלים. איך ספג אחיו הגדול מכות רצח בעוד הוא הקטן מנסה לרצות את כולם, איך נקרעה המשפחה לגזרים ואיך נזקק לטיפול נפשי של עשר שנים כדי לעמוד על רגליו - ולהפוך לאב בעצמו

תגובות

אלון אבוטבול לא שוכח איך לילה אחד, בהיותו בן שש, יצא מחדרו כי הרגיש סכנה באוויר. "ראיתי את אחי הבכור מקבל מכות רצח מאבי", הוא מספר. "ניסיתי להיזהר. קפאתי כמו שפן שיש עליו אור". האח הבכור, המוכה, הוא מאז הפצע הפעור של האח הקטן, המועדף. אבוטבול לא דיבר על זה עד עכשיו, לא בפומבי. "אין לי כלים להתמודד עם זה. האח שלי הוא מתנה לעולם, האיש עם העיניים הכי טובות בעולם, אבל ילד שעבר התעללויות קשות".

זו לא היתה תקרית חד-פעמית. כך התנהלה שגרת החיים בבית אבוטבול בקרית אתא. "החוויה בבית היתה של סכנה, גדלתי עם פחד ואימה. אתה קולט שיש אלימות, מתח, מכות, התפרצויות זעם. היום אני אומר: המשפחה שלי נהרסה לחתיכות. לקח לי שנים לומר זאת. לא משפחה הרוסה במובן הקלישאתי. לא אב שיכור, לא אם זונה. היינו משפחה טובה. היתה לנו גאווה. אבי שובה לב, מסמר של מסיבות. אבל בתכלס המשפחה התפרקה".

האם ראתה את השיבוש, אבל גירושים כלל לא באו בחשבון. פרידה היתה אות קלון, מעשה שאין גרוע ממנו, והאלימות הקשה הביאה אותה מפעם לפעם לעזיבת הבית, אבל לא להתרת הקשר בינה לבעלה. רק כעבור 20 שנות נישואים העיזה ועקרה לתל אביב, בלי גירושים. המטרה היתה להציל את בנה הצעיר, שהתקבל ללימודי אמנויות בתיכון תלמה ילין. מוני אבוטבול נפטר שמונה שנים לאחר מכן, כשלאלון מלאו 23.

משימת ההצלה של האם הצליחה מעל למשוער. כמה שנים לאחר שאבוטבול סיים את לימודיו הוא הפך לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים שידענו. מאז ועד היום שיחק בעשרות סרטים, הצגות ותוכניות טלוויזיה, וכעת אפשר לראותו ב"אבידות ומציאות", הסרט של שבי גביזון ודנה מודן שבקרוב יעלה גם כסדרת טלוויזיה בערוץ 2. ייתכן ששיא הקריירה עוד לפניו: בימים אלה הוא מצטלם במרוקו לסרטו החדש של הבמאי האמריקאי רידלי סקוט, "Body of Lies", לצדו של ליאונרדו דיקפריו. אבוטבול מגלם מחבל מבוקש של אל-קאעדה הנמלט מסוכן סי-איי-איי.

מי שנשאר בארץ הוא האח הבכור, אברהם, שגם הוא סומן בצעירותו כבעל כישרון משחק לא שכיח אבל לא הצליח לממש את החלום. שנים עברו עד שפצעי האח הגלידו בגופו ובנפשו, שנים של ייסורים וחיפוש עצמי. לבסוף מצא מרגוע בקרב חסידי ברסלב. בשנים האחרונות הוציא שלושה דיסקים של מוסיקה חרדית. תשוקת המשחק שלו מסופקת בהפקות כשרות, כמו הסרט "אושפיזין" עם שולי רנד.

אבוטבול מכיר תודה למי שהקריבו עצמם בשבילו. "מישהו אחר שרף את האדמה לפני. כשאני הגעתי הכל היה יותר חלק. כולם עזרו לי, סללו לי את הדרך. בבית נמנעתי מעימותים איומים. אמא עשתה הכל כדי שאצליח. בומבה של רגש, תחושה שאני יכול לכבוש את העולם, שצריך להעיז, שאסור לפחד. גם ההשפעה של אחי על המסלול שלי עצומה. הוא פתח בפני את העולם. קרלוס קסטנדה, ג'ימי הנדריקס, חשיש. אינפורמציה שלא היתה זמינה. בשכונה לא הבינו במה מדובר".

מכות מכות

הוא נולד ב-65' למוני, סוכן ביטוח, וארלט, מנהלת חשבונות. אברהם מבוגר ממנו בארבע שנים וחצי. "הילדות שלי לפני ההכרה מה קורה בבית היתה מדהימה. אני זוכר התכרבלויות מלאות חום עם אבא, אמא, אחי. בית עם דלת פתוחה, אנשים יוצאים ובאים. ממול לבניין ניצב בית הקולנוע 'שביט' עם 900 מקומות. סבתא וסבתא רבא מצד אמי גרו לידנו, כל יום אחרי בית ספר הלכתי אליהן. הן היו עבורי העוגן, תמיד היו שם בשבילי".

קרית אתא של אותן שנים היתה מיני הארלם, "התחנה הכי גדולה בארץ להעברת סמים מלבנון לישראל", הוא אומר. "היתה לי חברה טובה, בת למשפחה טובה, כבר כשהיתה בת 14 היא נפלה לסמים. אני זוכר אותה אומרת: 'רק אם טוב לך, אתה יכול להיות טוב עם העולם'. זה נשמע לי אגואיסטי. עשר שנים יותר מאוחר היא מתה. אוברדוז".

ברחובות היתה גם אלימות. "היית יוצא לרחוב ומקבל מכות. אני זוכר את הקרב הגדול בין הגרוזינים למרוקאים. המהומה פרצה כשילד אחד אמר לילד אחר: 'אחות שלך זונה'. מאות אנשים עם בקבוקים יצאו לרחוב ורצו אחד אחרי השני. הדבר הכי קרוב ל'רחובות ניו יורק' של סקורסזי".

אז תרבות הרחוב חילחלה לבית?

"כל הילדות שלי היתה רצופה במשחקי קלפים. מכין קפה, מחליף מאפרות ומקבל טיפים לאורך כל הלילה. בבית תמיד עמד ענן של עשן. האור דלק עד שעות מאוחרות. זה היה מגניב בעיני, גברים בפדלפון, תסרוקות, ויכוחים. אני זוכר ימים שאבא שלי לקח אותי לעבודה ובאמצע הלכנו לראות סרט קרטה".

אמו, שהעדיפה שלא להתראיין לכתבה זו, הגיעה ארצה ממצרים בתחילת שנות ה-50. מכרים זוכרים אותה כאשה בעלת מבע אצילי, לבושה בבגדים מרשימים, מעשנת סיגריות כקטר, חובבת תרבות וספר. "המשפחה שלה התגוררה באלכסנדריה הקוסמופוליטית והקולוניאליסטית", מספר אלון. "אבא שלה היה אתאיסט מוחלט, שהגיע מזעיר-אצולה. הוא היה טולרנטי, יפה תואר, כריזמטי, דיבר עשר שפות, בהן ארמנית וגרמנית. הוא בקושי דיבר ערבית. הם לא ראו את עצמם כערבים, אלא סמי-אירופים. היו להם בבית משרתים ערבים. אמא גדלה בבית ספר של נזירות. התכולה שהביאו כאשר עלו לארץ ב-50' כללה קצת כלי פורצלן והרבה ספרים. בגיל 30 אמא התחתנה, אבל הנישואים החזיקו מעמד שלושה חודשים".

גם האב הגיע ממשפחה מכובדת, בן למשפחה שעלתה לארץ בתחילת המאה מאלג'יר על חמורים, התיישבה בעיר התחתית בחיפה ועסקה במסחר. "אבי היה בבריגדה. לאחר מלחמת השחרור הוא נסע לצרפת עם בני הדודים. הוא התאהב באשה יהודייה, בת של חייל צרפתי, התחתן איתה ונולד להם ילד. כעבור שלוש שנים הם התגרשו. הוא החליט לחזור לארץ וניסה לחטוף את הבן שלו. תפסו אותו בשדה התעופה והוא נאלץ לוותר על הילד שלו וחזר לישראל. בפעם האחרונה שהוא ראה אותו הילד היה בן 15".

ארלט ומוני נפגשו בחיפה ב-60' ולאחר כמה חודשים התחתנו. לא עבר זמן רב והעימותים פרצו. "לאמא שלי היתה תחושה של קורבן. הם כל הזמן התווכחו. אבא רצה לגור בחיפה, אבל היא רצתה לגור ליד אמא שלה בקרית אתא. היא גם כל הזמן רצתה לנסוע לאמריקה. הוא היה מתוסכל בעבודה שלו. רצה לעבוד עם הידיים, אבל ההורים שלו רצו עבודה משרדית. אבי כל הזמן לא היה מרוצה ממה שיש לו. הוא שידר משפחתיות, אבל לא ממש היה שם.

"כל השנים גדלתי עם פחד גדול", הוא ממשיך. "כל הזמן היו מלחמות, ריבים, מתחים וצעקות. מכות מכות. מכות רצח מול העיניים שלי. הקרבות היו הנראטיב של המשפחה. אני זוכר שבליל הסדר היו ריבים גדולים, ופתאום הכל מתפוצץ. אחי עמד בחזית עבורי. אני תמיד הקטן בצד. לא חשבתי אם זה נורמלי או לא. סימנו כבשה שחורה, אז היתה כבשה שחורה".

ההתעללות לא היתה רק פיזית. "אני זוכר סצינה שאבא בא אלי בשמונה בערב ואומר: 'אח שלך לא ישן היום בבית'. שאלתי: 'למה?' אבא אמר: 'הוא אמר לי נבזה וגירשתי אותו'. הוא היה בן תשע. המסכנצ'יק בחוץ, נורא מפחד. טיפס על עץ. בלילה הוא מחל על כבודו והתגנב. בבוקר ראיתי אותו ישן לידי. לא הבנתי מה זו המלה נבזה שעליה מקבלים עונש כזה".

אחיו, הוא אומר, שילם את מחיר הבכורה. "הוא הראשון שנכנס לתוך הסכסוכים של הורי. הפך לכדור שמשחקים איתו. כל ההאשמות ההדדיות שלהם נפלו עליו. הוא היה האובייקט, אבל גם שיתף פעולה. הוא עמד על שלו, היה לו אומץ אדיר".

למשל?

"הוא היה תעלולן, נפל מגג רעפים, עישן סיגריה בגיל שבע, חזר מקטטה זב דם. הוא התחצף, דיבר לא יפה. אבא רצה לעשות מהפרא-אדם בן אדם. אחי הוא פרח, לב נטו, אבל לא ראו את זה. הוא חווה פירוק קשה של דמות האב. אבי היה מבחינתו מכשול לחיים שלו".

הוא עצמו הצליח לפתח שיטות הגנה, דרכי מילוט ממעגל האלימות. "בי לא נגעו, לא הרימו עלי אצבע. ניסיתי לרצות כל אחד, לא להיקלע לאש. אמרו עלי שאני יודע איך להתחנף אל אבא. שמרתי על התחת שלי. פיתחתי מנגנון איך לנצח, איך לא להתרסק. אתה לומד לשחק, לא לדרוך על יבלות. הייתי גאה שאני לא מקבל מכות מאבא. אלון הילד הטוב. שמח בשם הטוב שלי".

מתי קלטת את הפערים בינך לבין אחיך?

"ההלם קרה כשהייתי בכיתה א'. חזרתי עם תעודה ראשונה עם הכל א'. הייתי חביב המורות, תלמיד מצטיין, המנהלת הרעיפה עלי מחמאות לפני אמא באספות. ילד הכי בונבון שיש, משתתף בהצגות. הגשמתי להורים את הנבואה, כי לפני כן אמרו 'כשאלון יילך לבית ספר, הוא לא יעשה בעיות'. לא התאמצתי, הכל הלך לי בקלות. כשאחי אמר לי 'הכל הולך לך', אמרתי לו: 'אני צריך אח גדול'. זה שעם השנים נהיה לי שם של ילד רע, זו בדיחה".

איך התפתח הסבל שלך?

"כילד רציתי לברוח כל הזמן, וכשהצלחתי לברוח הרגשתי אשם. הרגשתי שאם יש משהו גדול ואצליח להגיע אליו, יהיה לי שקט. חשבתי שאם ארוויח מיליון דולר ואקנה להם בתים, הם יהיה בשקט. אבל זה לא אמיתי. אי אפשר לברוח. מאף אחד, מאף דבר. בטח לא מעצמך. ואני רציתי לברוח, כמה שאפשר לברוח. לברוח לעולם אחר".

בשלב מאוחר יותר, אולי כצורה נוספת של מגננה, החליט לאמץ את דמות המושיע. "התחלתי להתעמת מול אבא שלי. הייתי יושב איתו ומדבר על אמא שלי, אחי. רציתי שכולם יאהבו אחד את השני, שיחבקו אחד את השני, שתהיה משפחה. תא בטוח. שיהיה בסדר".

כשהיה בן שבע הודיעה אמו שהיא עוזבת את הבית ועוברת להתגורר אצל אמה. "באתי אליה ואמרתי: 'תחזרי הביתה, אנחנו רוצים אותך בבית'. לא האמנתי שהיא תחזור, אבל היא חזרה ואמרה שזה בגללי. נקרעתי. מצד אחד אני נורא מבין אותה שחזרה, אבל מצד שני זה לא הגיוני שילד קטן יעשה עבורה את ההחלטה. מה, אתה האבא פה? אתה ילד. היא חזרה הביתה ולי צמחו רגשות אשם. הרגשתי שאני אחראי לסבל שלה".

כעבור שלוש שנים שוב עזבה האם את הבית לתל אביב, הפעם עם הילדים. משך שנה התגוררו אצל האחים שלה, אבל בעקבות פשיטת הרגל של העסק המשפחתי של הדודים נאלצו לחזור לבית בקרית אתא.

אני הפנמתי

האלימות של האב עירערה את היחסים הטבעיים בין האחים. "לפעמים אח שלי הרביץ לי ואני התלוננתי בפני אבא. הוא קיבל עונש. זה הבהיל אותי. הבנתי שמסוכן להתלונן. עימות הפך לדבר מאוד מסוכן. העסק יצא לך מהידיים. אז אתה נקרע בתוך עצמך אם ללכת ולהלין".

הייתם קרובים?

"אברהם פינק אותי, אהב אותי, הרביץ לי. הוא ניסה לשמור עלי למרות שהייתי הפרעה גדולה עבורו. הוא לקח אותי למסיבות כיתה. כל הבנות שהוא נורא רצה שאלו אותו מי זה החמוד הזה אז הוא הפסיק לקחת אותי. אני הייתי נודניק, לקחתי לו את הפוקוס, ניסיתי לנצח אותו בכל דרך אפשרית. הוא היה יותר גדול, יפה, חזק ממני".

איפה התבטא השוני ביניכם?

"הוא חשב שהעולם הרמוני. שיש בעולם משהו גדול, עם נשמה. הוא היה בן אדם עם הרבה פחות הגנות. חשוף. הוא לא הסתדר בעולם. אדם שנמצא בקשר עם עולם רוחני ולא עומד עם הרגליים על הקרקע. הוא פעל עם הראש בקיר, תמיד אמר את המשפט הלא נכון".

ואתה?

"התחושות העמוקות שלי מתחברות לכאוס. כילדים היינו משחקים בקלפים ובונים מגדלים. הבניינים שלו היו מאוד מדויקים. הוא צייר ציורים הרמוניים, מאוד יפים. לי היו גיבובי קלפים שאיכשהו הצליחו לא ליפול. כשאתה חי את העולם ככאוטי, אתה הופך לאסטרטג. רוצה להגן על עצמך".

לאח נודעה השפעה מכרעת על עיצוב עולמו. "כשהייתי בן 11 הוא חזר מביקור של שלושה חודשים בנואיבה עם חבר פריק. הוא הגיע לשכונה עם עגיל באוזן וכולם התפלצו. אחי הביא חשיש, גיטרות, בוב דילן. וואו, העולם! תרבות של פוסט סיקסטיז, לחפש את עצמך, גורואים, קרישנות. הוא נתן לי את הספר 'ג'ונתן ליווינגסטון השחף' ואמר לי לצאת מהעדר, להפסיק לחיות את החיים כהישרדות. כששאלתי אותו על הקשיים המלווים חיים שכאלו, הוא אמר: 'תלמד להיות לבד עם עצמך'. אני הפנמתי. אני זוכר שהייתי תקופה ארוכה רק עם עצמי, בלי חברים".

גם בתחום אמנות הבמה היתה לאח השפעה. בגיל צעיר הוא סימן את התיאטרון כעולם שמאפשר לך לברוא את עצמך מחדש, החל לשחק בהצגות ומשך אחריו את אלון. בפעם הבאה שביקש מציאות חליפית, בגיל 17, הוא החליט לעבור לירושלים וללמוד בישיבה.

הבריחה לא קטעה את המתחים. "פעם אחת נסעתי לבקר אותו. אבא שלי הזהיר אותי שלא לנסוע. כתבתי לו מכתב שזה מה שיש לי, האח היחיד שלי ושאני אוהב אותו. ואז הגעתי לעולם אחר. סוף שנות ה-70, ירושלים, כל מיני חוזרים בתשובה, פריקים כאלו, עולם אחר, ואני מייצג את עמדת המשפחה, 'מה קרה לו, מה זו הכיפה הזאת'".

הביקור הותיר בו חותם. "שמתי לב שאני עובר צד, חווה שיחות ברומו של עולם. למה אני חי, מת, מה אני עושה על האדמה. אנשים דיברו איתי על חירות וערכים גבוהים. התגלה לי עולם מדהים, מעניין, מסעיר, ופעם נוספת אחי הביא לי אותו. הפכתי לבן ברית הכי יקר שלו. הייתי צריך לדאוג לו. כשהוא רב עם אבא שלי שיקרתי בשבילו".

בחוויה שלך תפסת את עצמך כמגן החי של אמא ואחיך, בזמן שבפועל הם אלו שספגו את האלימות ובכך הצילו אותך.

"פעם אבי אמר שגמל לא רואה את הדבשת שלו. אבל כשניסיתי להראות לו אותה, נתקלתי בסירוב. הדבשת שלו זה הגאווה שלו. זו עבודת חיים לתקן את זה. אני ניסיתי להראות לכולם את הדבשת, רציתי להציל את העולם. להציל את העולם היה חלק מהבעיה הגדולה שלי".

לפותים

כלפי חוץ שמרה המשפחה על חזית מאוחדת, מה שתרם להגברת הבלבול. "חייתי במציאות סותרת ומתעתעת. לא היה בה חוט מקשר. משפחה הכי טובה, אנשים מוכשרים, יש לנו דודים באמריקה, יש לנו אוטו, אנחנו בסדר. אבל פתאום אתה קולט שהאדם הכי נפלא יכול להיות הכי מבהיל ומאיים".

רק שנים מאוחר יותר הוא הבין מאיפה זה בא. "כילד אבי חטף מכות רצח מאבא שלו. כשאבא שלו התעוור, הוא היה צריך להקריא לו מדי יום את כל העיתון. בבית ספר המורים היו מצליפים בו אם לא היה מכין שיעורים. זה העולם שהוא הכיר. אם אתה ילד רע, אתה מקבל מכות. אם אתה ילד טוב, אתה ניצל".

ומה היה המקום של אמך אצלו?

"אבי כאילו התחתן עם חמותו. היתה לו עם הסבתא סימביוזה מאוד חזקה. לא היה לו הביטחון שאשתו מחויבת קודם כל אליו. הוא תמיד הרגיש בודד. צער מאוד גדול. ובתוך כל זה יש לו אי שם בעולם בן שהוא לא ראה אותו שנים. מעגל לא סגור".

המשפחה התפרקה לו מול העיניים.

"מאוחר יותר הבנתי שהוא לא רצה להחזיק את המשפחה שלו ולא היה מוכן לוויתורים. הוא לא היה מודע לקונפליקט הזה. לא היה אז סאב-טקסט או קונפליקט פנימי. היה או גלוי או סודות. לא היתה הבנה שיש צרכים, דחפים שונים ומשונים שמניעים אותו. מי שהלך אז לטיפול קיבל תדמית של משוגע".

כשהיה בן 15 נרשם אבוטבול ללימודים בתלמה ילין. חודש לפני הלימודים, בעקבות אהבה נכזבת, יצא להתבודד בימית. "כשחזרתי אמא לא היתה בבית. היא תפסה טרמפ על המעבר שלי לתלמה ילין ושכרה דירה בתל אביב. היא רצתה שניחלץ ממנו".

איך הוא הגיב?

"אבא שלי הרגיש שנטשתי את הבית ולי התחילו להתפתח רגשות אשם. מי נטש? האם אני באמת עזבתי אותו? כילד אתה מגונן על הוריך. ואז אתה רואה אותם ומתחילות הסתירות. זה כואב נורא. כואב כילד, כואב כהורה. הרגשתי שכל העולם עלי ואני צריך לסדר ולהציל אותו. להתאים את עצמי לציפיות של כולם, לעמוד בהבטחות".

על אף ההתנתקות לא הצליחו הוריו להיפרד. "הם מעולם לא התגרשו, מעולם זה לא נסגר. סוג של סימביוזה. הם לא יכלו להישאר ביחד, אבל גם לא הצליחו להיפרד. הם היו לפותים ולא הצליחו לחתוך את הקו".

בטיפול

האב מוני אבוטבול (מימין) והאח אבי אבוטבול לאחר חזרתו בתשובה. להציל את העולם היה חלק מהבעיה הגדולה שלי
שנות ה-80 בתל אביב זכורות לו לרעה. "היינו בדיכאון, היה חרא. ליקוויד, פינגווין, כולם שרוטים, משוגעים, נרקומנים. זו היתה תקופה של פאנק, תקופה שחורה, לחשוף את האמת, לדקור את העולם. היינו מעוצבנים. בלי קרקע, בלי שמים. תחושה שמשהו צף. היינו מאוד לא פטריוטים".

כבר בגיל 16 שיחק בסרט "תפוס על הגיטרה". לאחר שירות צבאי ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל למד משחק בסטודיו "החדר" אצל אמיר אוריין. תפקידיו ב"בר 51" (85') וב"שתי אצבעות מצידון" (86') סימנו אותו כהבטחה. "זה מולד באינסטינקט", הוא מסביר את הבחירה במשחק, "וזה מלווה בטוטליות שמייצרת עבודה, המון חריצות. להיות פרפקט, להגיע למושלמות שסותמת לך את החרדה שלא תצליח. הטוטליות זה אופי. יש דברים שאני יכול לעשות בקלילות והם יוצאים נפלאים. לשחק זה לא קשה, זה קל".

אביו נפטר מהתקף לב. "הוא מת אצל אחותו בבית, מסוכסך עם אמי, אחי, באיזשהו אופן גם איתי. הסאגה לא נגמרה אף פעם. כשהוא מת נשארה אדמה חרוכה". למרות הכל גרם לו מות אביו לשבר גדול. "היתה תחושה שהעולם סטה ממסלולו ונחרב. מישהו השמיט את הקרקע מתחת לרגלי. לא יודע מה לעשות בעולם הזה, שמשהו יציל אותי. זה היה הלם. הלם, הלם, הלם. לא היה לי הלם יותר גדול מזה בחיים שלי. מאז התחילו התקפי החרדה".

איך אתה מסביר את זה?

"היה לי כעס מטורף שהוא מת. מה אתה מת לך? תתעורר, מה קורה פה? אנחנו צריכים אותך. בגלל שאין פלט לכעס הזה, הוא מופנה פנימה. אין מלים, רק רגש עמום שכואב. מחשבות שאם הייתי עושה את הדברים אחרת, זה לא היה ככה".

לא הצלחת להשלים עם המוות?

"חיים נקטפו באבם. משא שלם. כשסבתא שלי נפטרה, בגיל 95, ההליכה לקבר היתה כה שלמה. היא חיה את החיים עד הסוף, כולם אהבו אותה. איתו היתה תחושה שמשהו נגדע. כשהוא נפטר, הוא הפך להרבה יותר נוכח בחיים שלי. הלכתי לישון וחלמתי עליו. התעסקתי עם המוות. כשלא חשבתי עליו, נתקפתי בפאניקה. התמלאתי רגשות אשם, שבגדתי בו, שעזבתי אותו כמו כולם, שלא שמרתי עליו מספיק, שהמשפחה התפרקה. המלים הראשונות שאמרתי היו: 'זה מה שרצית. עכשיו אתה יכול להיות בשקט, אף אחד לא יפריע לך יותר'".

אהבת אותו.

"אני הייתי הבן הטוב, העיניים שלו, החיים שלו. עד היום נשאר המון צער שהוא לא ראה את הילדים שלי ולא היה מודע ליכולת שלנו לנצח את השדים מהעבר, את המפלצות הקטנות שמתגלגלות אי שם באלג'יר ובמרוקו. להציל משהו דרך הצד היהודי, הפסיכולוגיה, היוגה, המדיטציה, המשחק".

בעקבות המשבר התחיל טיפול פסיכולוגי שנמשך עשר שנים. "הגעתי לטיפול כשכל הגוף שלי כואב, לא ישן בלילות, מסתגר בפני העולם. הרגשתי שהכל התפרק, החוץ והפנים. העולם. לא היה מה להסתיר יותר. עד אז התביישנו לדבר על המצב האיום. כשהיתה לו הידרדרות בריאותית, הבריאות הפכה לקלף המיקוח שלו. 'אם לא תתנהגו ככה, אהיה חולה'. דין ודברים מניפולטיווי שאנשים יכולים לעולל".

מה הבנת בטיפול?

"שאתה זה לא ההורים שלך. שאתה יכול לקבוע מסלול. נורא ביאס אותי שאבא מת לא שמח. אתה טועם את זה, יודע מה זה בן אדם לא שמח, מתוסכל, ואתה לא רוצה להיות כזה. אם כבר אני האבא במשפחה הזאת, אז שאתנהג כמו אבא. לא להתפרק בגלל הצרות שלהם. צריך לפרק את הסימביוזה הזאת".

הטיפול נמשך המון שנים.

"הטיפול בנה את האישיות שלי, שמישהו יהיה בבית. אתה מפרק את האישיות ובונה אותה מחדש מתוך מודעות. עדין יש שלוחות, אבל כבר כמה שנים טובות אני מרגיש שאני מנהל החיים שלי. כל השנים, למשל, לא עלה על דעתי להביא ילדים. הילדים נכנסו אחרי עשר שנים. הכרתי את בת זוגי שיר ותוך כמה חודשים היה לנו בן ראשון, והכל עם התובנה שכאשר אתה יולד אתה גוזר עליו מיתה. היום יש כבר ארבעה ילדים".

איזה כיף החום הזה

כל פרקי הקריירה הראשונים שלו התנהלו בצל המשבר. "משפחה מתפרקת ואתה בא לתל אביב לבד, אין אף אחד, אתה לא יודע כלום על כלום, ונכנס לעולם אמנותי. זו חוויה מאוד אשכנזית שאין לה שם. שום דבר שאני מגיע ממנו לא קשור לזה, כלום. אני הולך להבימה, נפגש עם שחקנים בעולם מיוחד כזה שכולו אירופה או אשכנזי בתפיסה המהותית שלו. שפה תרבותית זרה לכל מה שאתה מכיר. הרגשתי שם לא במקום. מה אני עושה שם? זה לא מגניב באמת. השפה האשכנזית התרבותית משעממת".

כלומר?

"מילא אם הם היו מצליחים. היום אני הולך ללמד בשדרות, יש שם סיפורים שאף אחד לא סיפר. אין לי בעיה עם התרבות האשכנזית, אני רק חושב שהיא פשטה את הרגל. בשנות ה-80 היפות של התיאטרון עם חנוך לוין היתה עוד נגיעה תיאטרלית, אנשים היו הולכים מכות עם מבקרים. זה עבר מהעולם. התיאטרון, בטח בארץ, כמו שפיטר ברוק הגדיר אותו, זה תיאטרון מת עם קהל מת, תיאטרון שלא מתחדש. שום דבר לא השתנה שם. אם יש משהו שמבעית אותי בחיים זה קפיאה במקום".

מה היה בקולנוע שלא היה בתיאטרון?

"בקולנוע גיליתי רוח חלוצית. אנשים משוגעים, פסיכים לגמרי, קמים בחמש בבוקר. בתיאטרון זה יאללה, דפוק כרטיס. היום התיאטרון האמנותי בישראל עושה מחזות זמר לוועדי עובדים. בקולנוע יש חילופי דורות. בקולנוע עשית סרט, מישכנת את הבית, הפסדת, ואתה רוצה למות, אז אולי בעוד חמש שנים יהיה לך כוח לעשות משהו. הקולנוע הוא המקום הכי מתקדם באמנות הישראלית. תודעה מזרחית, תודעה נשית, פוסט ציונית, פוסט פוסט ציונית. תודעות שנכנסו וחילחלו לבתי הספר".

להצלחה היתה השפעה טובה?

"מצד אחד אני אדם עם הפרעה נרקיסיסטית חמורה, ומצד שני אני מקבל מהעולם מענה נרקיסיסטי הולם. חושב שאני משהו, ובאים עיתונים וכותבים שאני משהו משהו. אתה מאמין לזה, אבל בפנים יודע שזה לא נכון. משהו לא הגיוני. מתי יקלטו שהכל סתם הונאה, שהכל פארש? בתקופות שהצלחתי לא הייתי מאושר. אם האושר שלך תלוי בזה, זה בית כלא, לעולם לא תהיה מאושר. לא יכול להיות שמשהו חיצוני יגדיר את חוויית הקיום שלי. החוויה שלי מורכבת מהמון פריטים קטנים של יום יום. האם שמתי לב שהשמש זרחה היום? צריך לשמוח בעולם ולהבין שיש לו סוף, שכולם מתים. טרגדיה אנושית, אבל מצד שני גם קומדיה".

לא רק סיסמאות של ניו אייג', תהליך התיקון האישי לווה בפיתוח מודעות מוסרית ופוליטית. הוא מלמד במכללת ספיר ליד שדרות מתוך תחושת שליחות, ובבחירות האחרונות תמך בפומבי בעמיר פרץ ופירסם מאמרים בתקשורת. "מבחינת ההצפה של השיח הגזעני בישראל, עמיר פרץ זה הדבר הכי טוב שקרה. הנושא צץ בכזאת עוצמה שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. היום יש יותר מזרחים שיכולים להתגאות בעצמם".

מה קרה פתאום שהפכת לחיה פוליטית?

"היציאה מהארון הפוליטי שלי היתה בתקופת חוק היוצרים, עם ההבנה שבממסד יש אנשים קטנים ולא נחמדים. אני מרגיש שהכישרון שניתן לי יש לו תכלית ואני צריך למלא אותה. את הרצון להציל את העולם אפשר להמיר רק מנקודה שבה יש לך כוח".

בחמש בשנים האחרונות עמל על סרט תיעודי, "האידיאליסט" שמו, העוסק בלובה אליאב, שאליו התוודע כשלמד בתיכון עם בנו, איל. הסרט, כמו הקשר החם בין אבוטבול ולובה, הוא ניסיון מודע מצדו לבחון את המשפחה שלו ואת התחליפים לה. "בדקתי את המקום של האב, ההיעדרות שלו, איזה מין אבות יש לנו. כשנולד לך הילד הראשון צריך לגלגל את השטיח האדום, לסדר את העולם בשבילו. נולד לך מלך. אצל לובה קודקס ההתנהגות היה שונה לגמרי. איל בתיכון נתן לי מערכת סטריאו. איזה הורים מהסוג שהכרתי ירשו לבן שלהם לתת לחבר מערכת סטריאו במתנה?"

למה זה היה כה זר עבורך?

"אני מגיל 13 שיחקתי פוקר. גדלתי בתרבות שלוקחים לך. לא נותנים כלום. אין אנשים בעולם. הסרט על לובה היה בדיקה של מודל, איזה כיף החום הזה. אפשר לדבר, לא צריך לסתום את הפה. אפשר להתחרפן ואחר כך להתחבק. משהו חי, נוגע. מה עשיתי בטיפול? ביקשתי סליחה והתפייסתי עם המשפחה שלי, איתי, עם המוות של אבי, עם העולם. זה נשמע קלישאה, אבל זו האמת".

שברנו את המעגל

בעוד שהקריירה של אבוטבול המריאה, לא הגשים אחיו את החלום. אף שמי שזוכרים אותו מצעירותו זוכרים שחקן "טוטלי, עז ביטוי ועוצמתי, שחקן שאכל את הבמה", לא הצליח אברהם לנצח את עברו ומצבו המעורער לא איפשר לו לפתח קריירה מסודרת, עד שבשנות ה-90 הצטרף לברסלבים, עבר לירושלים והקים משפחה. אלון ניסה להושיט לו יד. "בגלל שלא היה לו ביטחון אבהי הוא הלך אלי, עד שמצא את אלוהים. רבי נחמן. זה באבא. היום הוא יכול לדבר עם אבא שבשמים, הוא האבא הגדול, במיוחד כשהוא יתום".

איך הקשר היום ביניכם?

"האהבה בינינו חזקה כל כך. קרובים, מחוברים. אם הייתי חי מחדש, הייתי מייחל לעבור איתו הכל. זאת אהבה שאין לי מלים לתאר אותה. אם פעם היה ויכוח מי יחליט, היום, אחרי שהוא חזר בתשובה והוריד את כל האגו ואני עשיתי עבודה על האגו שלי, יש לנו המון ידע על מה שהיה ומה שיש. אנחנו מגיעים לדיבור לב. אני אוהב אותך. לא יעזור לך כלום, אתה אחי".

העולמות השונים לא מפרידים?

"הייתי איתו באומן, איזה כיף היה לי. וודסטוק. מה אני אגיד לו, בוא לאמסטרדם? אם אתה בן אדם שפתוח להתנסויות, אז אתה יכול להרוויח. עדיין הוא שחקן גדול ואדם טוטלי. רגשות שיא. אבל אני לא חושב שהוא הקריב את הקריירה שלו עבורי. אנשים שורדים בחיים שלהם, זה חלק מההגשמה שלהם. יש להיות שחקן ויש להיות מצליחן. הפועליסטים והמכביסטים. אחי הוא הפועליסט. הוא לא גדל עם תחושה של ה'גולדן בוי', אלא שהוא פרח נדיר עם המון מאבקים. לא אמרו לו: 'כן, אתה יכול. נמצא לך בית ספר אחר, אולי מטפלת'. היתה מסכת דיכוי, אמרו: 'אתה לא שווה, אתה לא מספיק טוב'. והכל מול אח שיודע להסתדר ולהצליח".

אבל הנה, אתם מתקנים.

"יש מעגל כזה שאתה מגיב בהווה על פצעים שלך מהעבר. אני רוצה להאמין שגם אני וגם אחי שברנו את המעגל והקשר שלנו יותר חשוב מכל הקונפליקטים. זה הניצחון הגדול שלנו".*



אלון אבוטבול. הקרבות היו הנראטיב של המשפחה. אחי עמד בחזית עבורי


אלון, בן 19, עם אחיו, אבי. האח שלי הוא מתנה לעולם, אבל ילד שעבר התעללויות קשות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו