בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברי, סעיד אפנדי

"משהו מטריד את סעיד. מובן שאין זה הולם לחקור אותו על כך ישירות": רשימה מארץ הקודש ששלח הסופר ההולנדי, החרדי והאנטי-ציוני, שהעז לכתוב על נושאים הומו-ארוטיים, לעיתון "אלחמן הנדלסבלאד" ב-1921. תירגם מהולנדית אביעד שטיר

תגובות

חברי סעיד אפנדי הוא יועצו הערבי של מושל חברון. קודם לכן היה קצין בשירותו של האמיר פייסל בעמאן, בעברו השני של הירדן. זו רבת עמון העתיקה, בירתם של העמונים. לאחר שחרבה ונבנתה מחדש נקראה פילדלפיה, אחת מערי הדקאפוליס. אני מקווה שעוד אלך לשם יום אחד עם סעיד אפנדי. הוא חזר כעת לצדו הזה של הירדן, כי הנכסים של משפחתו נמצאים פה, בין הכפר א-טור שעל הר הזיתים לבין יריחו.

נעשינו חברים טובים סביב פחי הנפט המלאים פחמי עץ מלוהטים במלון "אלון אברהם" בחברון, שאין שני לו. והרבה כוסות קפה. הוא בחור בעל מזג קודר, סעיד, ובכל זאת גם חזק. מצוין בעבודתו ואפשר לסמוך עליו בכל. בעבר הירדן, כלומר שוב בארץ עמון, גרים הצ'רקסים בני קווקז. הם נאחזו באזורים אלה מאז כבשה רוסיה את קווקז ב-1864. תחילה ניהלו קרבות נועזים ובלתי פוסקים עם שכניהם הערבים. אבל כעת שורר שלום. הם דוברים צ'רקסית; הם מוסלמים, אבל אירופיים מעט יותר. הנשים אינן מתעטפות ברעלה, אף אינן מסתתרות מפני אורחיו של הבעל.

סעיד אפנדי נשוי לאשה צ'רקסית. נולדו להם שלושה ילדים, שלושתם בנים. שניים מתו. "מן אללה", אומר סעיד אפנדי בהשלמה. הבן הבכור עדיין חי. הוא בן שש. ושמו דאוד. ולכן נקרא סעיד אפנדי גם אבו דאוד. למה לא אבוא לבקר אותו בכפר א-טור שעל הר הזיתים? טוב, נניח ביום ראשון, כשמזג האוויר נאה. באחת הכרכרות הקטנות שעליהן פרנסתם של עאדל אפנדי ואחיו.

מזג האוויר יפה. בעצם אי אפשר כלל לדבר כאן על חורף, כי אם על ימות הגשמים. אילו חילופי מזג אוויר! ימים אכזריים, משתוללים מרוח ומגשם. כאלה שעברו עלינו בחברון. בתוך זמן קצר ירד גשם לרוב. שלושה רבעים מכמות הגשם השנתית הממוצעת, אומרים. רקמתי היכרות אישית עם מכל אחד לאגירת גשמים, שבו, בתוך שבועיים-שלושה, נאגרו שניים-שלושה מטרים מים. וכשיגיע המלקוש, בסביבות מארס או אפריל, נוכל לומר שהיתה זו שנה טובה ליבולים. אולי ירדו אז המחירים. אבל בין ימי הגשם, הו, ימי שמש החורף הנהדרים. שמים נקיים מעב, כמו בקיץ. אבל הכחול דליל יותר. רוח חמימה, מנשקת. ואור השמש. חורף שטוף שמש. ואיזה בוקר יפה לבלי שיעור.

עאדל נותן לכרכרה את המספר 18. אותה נצטרך גם לקחת אחר כך. זו כרכרה נחמדה. היא עומדת בשער יפו, ומושכים אותה שני סוסונים ערבים חמי מזג. הרכב היה במכה, ולכן מותר לו לכרוך מטפחת ירוקה סביב הפז שלו, שאנו קוראים לו "תרבוש". ואף על פי כן אינו עושה זאת. הוא יעשה זאת בעתיד, כשיהיה מבוגר יותר. כרגע זה לא מתאים. מאחר שהיה במכה קוראים לו אפילו מחציפי הפנים בשם עאדל חאג'. ומחמוד, נער האורווה הצעיר, אינו מחציף פנים, אלא חולק לו כבוד רב. מטבע הדברים חולק מחמוד כבוד רב גם לחוואג'ה, לאדון הזר. משום שהוא נותן בקשיש והוא חוואג'ה. "כרכרה יפה, הא, מחמוד?" "מעלום (ברור)", אומר מחמוד: "ספק אם יש כרכרה יפה מזו בכל אל-קודס".

אנו נוסעים: בדרכים הצדדיות, ואחר כך בדרכים הכפריות, אל הר הזיתים. בכל מקום מעבדים את האדמה. זורעים את תבואת החורף בכל פיסת קרקע שאפשר לעבדה. הו, הימים הענוגים, ההולכים ומתעדנים. וריח נשימת הרגבים החומים, המהופכים. כנגד צלע הגבעה נח בית הקברות הגדול ובו הנופלים האנגלים. בית המופתי הגדול. והנוף על כל העיר ירושלים. העיר העתיקה שבין החומות, שבצד זה המזרחי נותרו עדיין ללא פגע. והפרברים, קוביות-קוביות ורווחים גדולים ביניהן. ואז פתאום אין עוד דבר, רק גבעות, גבעות ככל שהעין משגת. אבל אין עוד בתים, ערים וכפרים. כמו בסביבתה של אמסטרדם, שגם היא עיר יפה.

נוסעים לאורך המפקדה הראשית האנגלית, הנקראת אצלנו 1)O.E.T.A). והנה הכפר הערבי א-טור. סעיד אפנדי. ברכת שלום לבבית. אה, הם כבר מוסלמים קצת יותר מודרניים. לכן מציגים לפני גם את אחותו. ועם זאת היא לבושה בבגדים ערביים הנהוגים בקרב גברות כפריות כבודות. וחזייה יקרת ערך רקומה בשלל צבעים. וגם האם הקטנה, הצ'רקסית. היא אשה זערורית ובלונדינית, קטנטונת לצדו של סעיד הגדול והכהה. הם שוב מצפים לתינוק. סעיד סיפר לי כבר. אח, לו רק תהיה זו הפעם בת. ושתחיה! אבל מה יכול אדם כבר לעשות בנידון. הרי הכל מן אללה. גם הילד דאוד. ילדון ערבי-צ'רקסי יפהפה. הפרצופון הבלונדיני של אמא, והעיניים הכהות, החודרות, של אבא. הוא מדבר עם אמו צ'רקסית, וערבית עם אביו ושאר בני המשפחה. מובן שבעיניו הדבר רגיל לחלוטין. הוא למד את שתי השפות באותה מהירות שבה ילדים אחרים לומדים שפה אחת ויחידה. הו, הוא אינו פוחד כלל מהחוואג'ה הזר. ולא עוד, אלא שהביא עמו עוגיות ובונבונים. שולחן קטן ליד החלון והתצפית היפה על ירושלים. ואז קפה, עוגיות ובונבונים. מה יש לו לדאוד הקטן לפחד מהחוואג'ה? יש לו קול קטן שכולו מוסיקה. ומלותיו הן כפרחים. הוא צוחק בשיניים קטנות ולבנות מבעד לשפתיים קטנות ואדומות. דאוד רוצה עוד עוגייה? כאן בכפר הוא לובש שמלונת ערבית עם תרבוש קטנטן ופרחחי. אבל כשהוא נוסע לירושלים, הנמצאת שם ממול ונקראת בעצם אל-קודס, הוא לובש חליפה אירופית אפורה וחובש כומתה קטנה וחומה.

על כל פנים, סעיד אפנדי קיבל את פני בחיבה רבה. ראיתי את הבית. ונהניתי מנופה של העיר הקרובה כל כך. אני רואה שמשהו מטריד את סעיד. מובן שאין זה הולם לחקור אותו על כך ישירות. אבל לא יהיה זה בלתי הולם אם יאמר לי מה מציק לו לאחר שאתן לו הזדמנות לכך. אני שואל ומדבר איפוא בזהירות רבה. והוא עונה: היה עסק ביש. אחיה הצעיר של אמו נורה ומת לפני כמה ימים בקטטה בעבר הירדן. בארצו של האמיר פייסל. כשחזר סעיד לביתו מחברון נודע לו הדבר. אתמול הובאה הנה הגופה. והיום מתכנסת המשפחה בכפר סמוך, להחליט כיצד לפעול. כי אי אפשר לעבור בשתיקה על רצח שכזה. סעיד קודר, רותח מזעם. לא משום שחיבב כל כך את הדוד המת, אלא בגלל העלבון החמור למשפחה כולה. ומצד שני, מקרה כזה במשפחה הוא באמת מרגיז מאוד. במיוחד מפני שמשפחת הרוצח היא משפחה חזקה מאוד.

הוא שואל אותי בלהט: "האם עלי לסלוח לו במלוא הידידות, אם יבוא עכשיו למפגש המשפחתי? האם איני צריך לכעוס עליו? הוא מוכרח ללכת. זה היום האחרון של החופשה שלו. והוא חייב לחזור לחברון ברכיבה".

הוא נוסע משם, בזעם לא ברור. על מי הוא זועם כל כך? על הדוד או על הרוצח?

אחיו הקטן, הנקרא ח'ליל, יבוא אתי למגדל התצפית הגבוה שליד הכנסייה הרוסית. מכל מקום בירושלים רואים את מגדל התצפית הגבוה והמחודד, שלו ארבעה גרמי מדרגות מפולשים לרוחות השמים. ח'ליל יודע הכל. יותר ממאתיים מדרגות בכבש ברזל מהסוג המיועד ליציאות חירום. והנה, הנוף שאין לו קץ ביום הבהיר. למטה, עמק נחל קדרון. וירושלים קרובה כל כך. הר הבית, שהערבים קוראים לו חרם א-שריף, כלומר המתחם המקודש הגדול. מסגד עומר, על כיפתו הכבדה והאפורה, ומסגד אל-אקצה(2). הרחק משם, בשכונה שמחוץ לשער יפו, הכנסייה הרוסית הלבנה. וכיפת הכנסייה החבשית, ממש ליד בית היתומות. בצד השני ים המלח, חמש-שש שעות נסיעה מכאן, אבל נראה קרוב כמטחווי אבן. הדרך ליריחו. ח'ליל הקטן יודע הכל. הוא מדבר קצת אנגלית. אבל גם ח'ליל הקטן אינו רגוע: "אדוני", אומר ח'ליל, שלאמיתו של דבר הוא כבר בן 14: "אחרי שתראה הכל נוכל לרדת למטה. וגם אני אוכל ללכת למקום שאליו הלך אחי סעיד, כי הדוד שלי נרצח". אח, למה אמנע מחליל הקטן מלהתקרב למה שריחו כריח דם! אנו יורדים שוב בסיבובים: "על פני מאתיים מדרגות", אומר ח'ליל הקטן: "אני ארכב לשם. כל המשפחה תגיע".

אנחנו רוכבים בחזרה, בכרכרה הנאה שמספרה 18. כי סעיד אפנדי לא רוצה שהילד הערבי-הצ'רקסי היפה יהיה בבית בעוד הוא נוסע שוב לחברון לזמן רב. הנערון ודודתו מצטרפים אלינו איפוא לירושלים. ואני חושב לעצמי שכדאי לקחת את הילד היפה להצטלם, להפתיע את סעיד. היום נהדר, הנוף נפלא. הילד הקטן מפטפט ללא הרף. כמו ציפורים ופרחים. האם זו ערבית? האם זו צ'רקסית? לא, לא, זו ערבית. אה, כבר התקדמתי לא רע בכלל. הוא צוחק. הוא רואה משהו ממש חמוד. והוא שמח מאוד בכרכרה הנאה.

הצלם. הוא מפליג בשבחי עצמו. הוא עבד זמן רב בגרמניה. לא, את הקיסר הוא לא צילם מעולם. אבל הוא פיתח נגטיב של תמונת הקיסר. הוא יודע איפוא הכל על הפוליטיקה הגרמנית. "אדוני", הוא אומר: "יאמין לי, עושים לאיש ההוא עוול". ואיזה מין ילד בלתי אפשרי זה! ילד יהודי! לא. צ'רקסי-ערבי. נכון, אדוני, כך חשבתי. כמה הוא נראה רציני, הילד. ילד צריך תמיד להיות שמח, הלא כן? תמיד שמח.

הילדון דאוד איננו מפחד. הוא מביט בפליאה גדולה באיש הטרחן והמשונה הזה, המרכין אותו לכאן ולכאן. הוא שורק, רוקד ושר. והילדון הצ'רקסי-ערבי דאוד אינו רוצה לצחוק. למען השם. מחר אוכל לבוא לראות את הלוחות. איזה ילדון מתוח, ממש בלתי אפשרי.

ולמחרת היום. מזג האוויר עוד יותר נהדר. אחר הצהריים אני הולך בדרך יפו אל הצלם. ואני פוגש את ידידי, מדביק הכרזות העירוני והכרוז ר' לייזר שוורץ. היום הדביק מודעות על הרצאה שלי מתוך סל גדול שהחזיק בידו. ובטקסיות הגיש לי אחת הכרזות. בדרך זו נותנים פסק דין מוות. והצלם: "אדוני, הצילום הוא משובח, אני יודע את העבודה. אבל איזה מין ילד בלתי אפשרי הוא זה". (1) Occupied Enemy Territory Administration, במתחם אוגוסטה ויקטוריה

(2) דה האן הפך כנראה את היוצרות: המבנה בעל הכיפה האפורה הוא אל-אקצה; "מסגד עומר" הוא כינוי נפוץ (ושגוי) לכיפת הסלע

"האושר המצפה למאבד-עצמו בדברים גדולים הוא אנושי, אך אולי עמוק יותר הוא האושר השמור למוצא-עצמו מחדש בדברים קטנים", כך כתב המשורר והמסאי הדגול מרטינוס נייהוף על "ירושלים" של דה האן בעיתון האמסטרדמי "חדשות היום" ב-1922, כשנה אחרי צאתו לאור של הספרון הצנום ובו שמונה רשימות שהתפרסמו במקור בעיתון "אלחמן הנדלסבלאד". רשימות אלו, מבחר זעיר מתוך קורפוס גדול של כתבות ומאמרים ששלח דה האן בקביעות ל"הנדלסבלאד", מתארות במשיחות מכחול מינימליסטיות, בשורות קצוצות ובעין חדה ואירונית, את חוויותיו ורשמיו של הסופר ההולנדי שעלה לארץ הקודש.

יעקב ישראל דה האן בדמות ערבי
בארץ ישראל זכור יעקב ישראל דה האן כיום בעיקר בשל הפרשות הפוליטיות שנקשרו בשמו ובהיותו קורבן הרצח הפוליטי הראשון בארץ-ישראל בעת החדשה. אך בהולנד הוא מוכר קודם כל כסופר ומשורר בעל מוניטין, בעל ספר השירה "מרובעים" (Kwatrijnen), וכאחד הראשונים בספרות הולנד המודרנית שהעזו להתמודד בכתיבתם בגלוי עם נושאים הומו-ארוטיים, ואף שילמו על כך מחיר אישי יקר. הרומאנים הנטורליסטיים והדקדנטיים שלו "צינורות" (1904) ו"פתולוגיות" (1908), המראים השפעה ברורה של קבוצת ה"טכטיחרס" (בני שנות השמונים, חבורה ספרותית חשובה שפעלה בהולנד בסוף המאה ה-19), עוררו זעזוע בחברה ההולנדית, לא מעט בשל תיאורי הסאדיזם שבהם, ובסופו של דבר הביאו לפיטוריו של דה האן ממשרתו כעיתונאי ואחר כך גם כמורה. ב-1912 הצטרף לתנועה הציונית בהולנד, ובאותה תקופה חזר בתשובה והחל לחיות על פי עקרונות היהדות האורתודוקסית. ב-1919 שלח אותו העיתון "אלחמן הנדלסבלאד" לארץ ישראל ככתב זר. הוא התגורר בירושלים ודיווח לעיתון על חוויותיו ברשימות שזכו לפופולריות רבה בהולנד. ככל שהתארכה שהותו בארץ, החל להימסך בכתביו טון מריר וביקורתי, והוא הסתייג יותר ויותר מההנהגה הציונית ופעולותיה, שהיו נגועות בעיניו בלאומנות קיצונית.

בסביבות 1922 נטש כליל את הציונות והתקרב לחוגי העדה החרדית. ברשימותיו, שרבות מהן יצאו לאור לאחר מותו בקובץ "פלשתינה", שערכה אחותו, הסופרת קארי ון ברוכן, הוא מתאר - לעתים בפטרנליזם רומנטי, אך כמעט תמיד באמפתיה - את הפסיפס האנושי החי והמורכב שראו עיניו בארץ ישראל, ובעיקר בירושלים, את פגישותיו עם מנהיגים ואנשי רוח יהודים (חילונים ודתיים), ערבים ובריטים, אך עוד יותר מכך את חיי היומיום ואת האנשים הפשוטים שנתקל בהם. יופיים של גברים ונערים - בעיקר ערבים - לא נעלם מעיניו, והוא חוזר שוב ושוב לתאר את "הערבי" כאחר, בן לגזע חזק, חושני וחייתי. הוא לא הירבה לתאר ברשימותיו את רגשותיו שלו, והרושם שנוצר לעתים קרובות הוא של משקיף קריר ומאופק. ובכל זאת, עולמו הרגשי של דה האן נשקף מבין השורות; כשהוא מספר לנו על התחושות העולות בו, הוא נוקט לשון יבשה ומדווחת, המעצימה את רישומם של הדברים על הקורא.

מעניין להשוות את רשימותיו ה"ציבוריות", הפומביות, של דה האן עם המרובעים האינטימיים שכתב באותה תקופה ושיצאו לאור רק לאחר מותו. כ-900 שירים קצרצרים ומחורזים, המתארים במה שנראה כאי-סדר מוחלט את חוויותיו של דה האן בדרכו לארץ ישראל ולאחר בואו אליה. קריאה סבלנית שלהם כסדרם מגלה כי יש בהם קצב פנימי ונשימה ארוכה משלהם; לרבים מהם יש כותרת החוזרת על עצמה, ורבים מתחילים או מסתיימים באותה שורה, והם יוצרים תמונה גדולה ומורכבת, כמעט רומאן רחב יריעה, המציג את "צד הבטנה" של סיפור הרשימות שהתפרסמו ב"פלשתינה" וב"ירושלים". אבל, כמובן, גם לרשימות העיתונאיות צד בטנה חבוי משלהן, והוא מתגלה לפעמים ברגעים שאינם צפויים. כפי שכותב נייהוף:

"מכאן נובע גם מדוע הוא (=דה האן) בוחר בסדרה של תמונות מלוטשות בקפידה כאמצעי הבעה, ובכך נותן עדיפות לקטן. ככל שהתמונה קטנה יותר, כך יכולת השלכת הרגשות הגלומה במלה גדולה יותר". והוא ממשיך ומביא דוגמה מתוך "ירושלים", שבה גלומות במראה המשרת הישן בפתח המלון החרדה והבדידות שחש האורח הבודד בבית המלון: "השעה כבר מאוחרת כשהגיע הזמן להיפרד לשלום. ירח אפל. אבל חאלד והעששית מביאים אותי בשלום אל המלון. במלון הכול זר ואכזר. לפני הדלת שוכב אחד המשרתים על ספסל וישן, בתפקיד שומר סף... כשאני נכנס לחדרי הקטן, אני חייב ללחוץ את ידי אל לוח לבי, המתפוצץ מכאב. ואני חייב לומר ללבי השוטה, ההולם: "לב שוטה, אולי תירגע כבר... אתה כאן, במקום בו תמיד רצית להיות. ומי שמת בירושלים, אחת דינו גם להיקבר בה".

אני מודה לדרק סטוקמנס על עזרתו הרבה ועצותיו הטובות.

אביעד שטיר



פרדריק אדווין צ'ארץ', ירושלים מהר הזיתים. פתאום אין עוד בתים, ערים וכפרים, כמו בסביבות אמסטרדם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו