המקום שבו החשיכה לא תתפוגג לעולם - עיון - הארץ

המקום שבו החשיכה לא תתפוגג לעולם

ספרו האוטוביוגרפי של מייקל רוס מבקש לחשוף את חייו של סוכן במוסד: הגיוס, האימונים, שגרת המבצעים החשאיים וגם הדיכאון, הילדים המנוכרים והגירושים. לדעת ראובן מירן, לפחות הפעם נכשל הסוכן במשימתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראובן מירן

המתנדב מייקל רוס וג'ונתן קיי. תירגמה מאנגלית: עמירה שגב. הוצאת ידיעות ספרים, 238 עמ', 98 שקלים

בנובמבר 1940 תימצת סר וינסטון צ'רצ'יל את ציפיותיו משירותי המודיעין שלו במשפט אחד: "העיקר הוא לקבל את התמונה האמיתית, תהא אשר תהא". אבל כדי להגיע ל"תמונה האמיתית", אם יש בכלל כזאת, נדרשת עבודה לא פשוטה ובוודאי לא שגרתית של המון גברים ונשים, שאחד מהם, ככל הנראה, היה מחבר הספר הזה.

יודעי דבר מעידים, ששירות מבצעי בארגון ביון הוא תקופת חיים מרתקת שאין דומה לה, רוויה בחוויות שנצרבות בתודעתו של מי שחווה אותן ומלוות אותו עד יומו האחרון.

זה לא שאין תחומי חיים ועיסוקים אחרים שמציידים את מי שחי וחווה אותם בחוויות מסעירות מאין כמותן; אבל העולם החשאי שונה מכל העולמות המוכרים לא רק בכך שהצו האלוהי הבראשיתי "ויהי אור" פסח עליו, אלא בעיקר מכיוון שמטבע מהותו, החשיכה לא תתפוגג בו לעולם.

מהחשיכה הזאת יונק המרגל את תמצית כוחו; רק כך, לכאורה לעין-כל אך בעצם סמויים מן העין, יכולים המרגל או איש המבצעים להפר בחשאי את כל החוקים בשליחותה של יישות מדינית חוקית וידועה לחלוטין.

כל השאר הוא ביטחון עצמי, אישיות מורכבת, תושייה ויכולת הסתגלות והתמודדות מוצלחת עם מצבי אי-ודאות ועם פחדים, אינטליגנציה טבעית, גמישות מחשבתית, מידה של יצר הרפתקנות, כישרון משחק, חוש אינטואיטיבי מחודד, מידה מסוימת של שכנוע אידיאולוגי פנימי ב"צדקת הדרך" - וכמובן עזרים טכנולוגיים המאפשרים למרגלים ולמפעיליהם לשרוד ולמלא את המשימות המוטלות עליהם. כי זרקור המודיעין המסכל שמצליח ללכוד מרגל באלומת האור שלו, הופך עד מהרה ללהביור שורף.

המבוא ה"אוניברסלי" הזה רלבנטי לכל שירותי הביון, לרבות זה המוכר כ"המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים", שירות הביון הממלכתי של מדינת ישראל, הפועל מחוץ לגבולות המדינה. הרבה ישראלים (ולא רק הם) היו שמחים לשרת בארגון המסתורי הזה, אבל רק בודדים מתקבלים לשורותיו, ומבין אלה רק מעטים מוצאים לנכון או חשים דחף לכתוב ולפרסם ספרים, ובכך לשתף בחוויות המסעירות שהיו (או לא היו) מנת חלקם בתקופה שבה חיו ועבדו באזור המוצלל של העולם.

"היתה לי קריירה מגוונת במוסד", כותב מייקל רוס, צעיר קנדי שהגיע כתייר לקיבוץ ב-1982, וקשר את גורלו האישי עם "הגורל הלאומי" הישראלי. הוא מספר שגויס ל"מוסד" ב-1988, והחליט לפרסם אוטוביוגרפיה של פרק חייו בארגון החשאי שבו פעל, כי "עכשיו, כשימי כמרגל מאחורי, מטרתי לספק לקוראים את כל התובנות האפשריות בכל הקשור למלחמה המתנהלת נגד הטרור וכוחות הרשע, מלחמה שאליה התגייסתי לפני עשרים שנה". במשך שבע וחצי שנים פעל רוס, לדבריו, כסוכן סמוי ("מרגל קלאסי") בכמה וכמה יעדים עוינים, ובהמשך שירת במטה המוסד כקצין קישור לסי-איי-איי ולאף-בי-איי במטה ללוחמה בטרור.

ועוד הוא כותב בהקדמה ה"אידיאולוגיסטית" (והפשטנית למדי, יש לומר), כי "עולם המרגלים הוא זירה של דרמה אנושית גדולה המצריכה אומץ לב ודמיון", אבל "הוא גם יכול להיות מקום של כשלים אנושיים בנאליים". והוא ממשיך ומעיד על עצמו: "אף על פי שאני גאה במה שעשיתי ויש לי מעט מאוד חרטות, אין עוררין על כך ששילמתי מחיר אנושי כבד: ילדים מנוכרים, גירושים, דיכאון, זעם, התנהגויות כפייתיות, תסמיני פוסט-טראומה ותחושת ניכור כללית. כל אלה הן תופעות נפוצות בקרב סוכנים חשאיים" (עמ' 11).

ספרים רבים נכתבו על "המוסד", רובם דווקא בידי ראשיו ולא פקודיהם, למעט פרח הצוערים ויקטור אוסטרובסקי, שבתחילת שנות ה-90 הערים על המוסד ושיטה בקוראיו ברוב דמיון ותעתוע. המקרה של רוס שונה בתכלית; אם עבד במוסד ואם לא, ויש להניח שעבד שם, הוא מספר סיפור מלא כבוד והערצה לארגון, לרוב אנשיו, לייעודו ולמדינת ישראל. העלילות, כפי שהוא מספר אותן ואת חלקו בהן, מחמיאות ברובן לארגון הביון הישראלי רב-התהילה ולאנשי המבצעים המשרתים בו, המשלמים מחיר אישי יקר עבור התהילה הסמויה מן העין שהיא מנת חלקם.

רוס מתאר פעילויות שונות שחווה ביחידות מבצעיות שונות במוסד: גיוסו לארגון, מסלול ההכשרה והאימונים בארץ ובחו"ל, בניית הכיסוי וכמובן המשימות המבצעיות. בדרך מחווה ה"מתנדב" את דעתו על עובדי מוסד שונים, לרבות כמה מראשיו. לדוגמה, הוא העריך את שבתאי שביט שצמח במוסד כעובד מבצעי ש"הבין איך מתפקד שירות ביון", אבל מותח ביקורת קשה על יורשו, דני יתום, ש"שיטת הניהול הפרוסית שלו, יהירה ובלתי מתפשרת, נראתה לעיתים קרובות שלא במקומה בסוכנות ביון שבה התחכום והעידון נחשבים כאיכויות החשובות ביותר" (עמ' 147).

לאורך כל הספר מנסה "המתנדב" לשכנע בשני דברים עיקריים: האותנטיות של המבצעים שהוא מתאר ומעורבותו האישית בהם; וטוהר כוונותיו כמי שבחר להיות לישראלי ולסייע למדינתו בתחומים כה רגישים. לגבי מידת האמת והדיוק שבסיפוריו, איננו יכולים לשפוט האם אכן היה-או-לא-היה. באשר לנימה האישית העולה מתוך הספר, נדמה שה"מתנדב", למרות התלהבותו הרומנטית-משהו מהמסגרת הייחודית שבה בחר לשרת, וניסיונו הכן להשתייך אליה באמת, לא הצליח בכך מעולם עד הסוף.

אולי זו גם אחת הסיבות לכך שהחליט לפרסם את הספר הזה, ולתחושה של הקורא כי חסר בספר "גרגר המלח" שיסייע להעמיד את הדברים בפרופורציות מאוזנות ובוגרות יותר. מה שעוד מפריע הן ההצהרות הפוליטיות הפשטניות השזורות בספר, שעצם השמעתן עומדת בניגוד מביך לתרבות המודיעינית שה"מתנדב" מתיימר להשתייך אליה.

"אנסה להבהיר לקוראיי את הריח, הטעם והתחושה של המקומות והאנשים שראיתי ברחבי העולם ושל אותם חלולי-לב שעשיתי כמיטב יכולתי לסכל את מזימותיהם", כותב המחבר (עמ' 11), וחוטא לכלל הגדול של איש המודיעין המבצעי: להיכנס לנעליו של היריב ולראות את העולם דרך משקפיו כדי להבין את מניעיו העמוקים ביותר. לכנות את היריב "חלול-לב" פירושו להחטיא את העיקר, כי אין יריב או אויב חלול-לב, יש רק אנשי מודיעין ערלי-לב. שהרי העורמה המחודדת ביותר של המקצוע הזה, התחבולה הגדולה מכולן, היא לגרום ליריב ולאויב לסייע לך אף ללא ידיעתו, וזאת אפשר לעשות רק אחרי לימוד מעמיק שלו ושל מניעיו וחדירה לתוך הוורידים הסמויים ביותר של קיומו.

במובן זה, ה"מתנדב" לא מילא את המשימה שהציב לעצמו; ספרו נותר אישי מאוד, בעל ערך אנקדוטלי, אך לא מצליח לפזר את החושך מעל פני התהום "המוסדית", כפי שהתיימר לעשות.

ראובן מירן הוא סופר ומו"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ