שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה שהגיע זמנו לבוא לעולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרה אוסצקי-לזר

לחיות עם הסכסוך - ניתוח פסיכולוגי של החברה היהודית בישראל דניאל בר-טל. סדרת "תמונת מצב" בעריכת גבריאל שפר, הוצאת כרמל, 414 עמ', 99 שקלים

פרופ' דניאל בר-טל אינו הראשון שמשכיב את ישראל על הספה, אך הוא עושה זאת בשיטתיות שאיננה מותירה מרחב גדול לפקפוק באשר למצבו הקריטי של החולה. בספר מלא וגדוש הוא מסכם עשרות מחקרים מדיסצפלינות שונות, ומזקק בעבורנו את הטראומות, הפחדים, האמונות והאתוס שפיתחה החברה היהודית בישראל ביחס לסכסוך שבתוכו היא חיה, סכסוך דומיננטי וחובק-כל שמעיב ומעיק על כל תחומי חיינו.

בר-טל עושה שימוש בספרות, בשירה ובקולנוע, בהצהרות מנהיגים, בקטעי עיתונות ועוד כדי להוכיח את מה שכולנו אולי יודעים אך מתקשים להגדירו: כדי ללמוד לחיות עם הסכסוך פותחה כאן במשך דורות מערכת אינדוקטרינרית מגוננת של אמונה בצדקת הדרך ובמוסריותה, ושל דה-לגיטימציה של האויב; כדי לשרוד ולעמוד מול האיומים התפתחו כוחות פסיכולוגיים-חברתיים רבי-עוצמה, המעצבים את ראיית הסכסוך ומכתיבים לא רק את התפיסות והעמדות, כי אם גם את ההחלטות ואת דרכי ההתנהגות של החברה כולה (עמ' 340). טיפוח פטריוטיזם, קריאה לאחדות ולהשגת ביטחון, הצגת השאיפה לשלום בצד האדרה עצמית ותפיסת עצמנו כקורבן, משמשים בסיס להיווצרותה של "תרבות הסכסוך". "מדהים עד כמה רבים מהמעורבים בסכסוך מסוגרים ומקובעים בתפיסתם אותו, בעוד שגישתם לסכסוכים אתניים קשים המתרחשים במקומות אחרים בעולם היא הרבה יותר פתוחה ושקולה", מלין המחבר בראשית דבריו (עמ' 16), ומציג מודל של התמודדות עם סכסוכים בלתי נשלטים, הנשען על תשתית של רפרטואר פסיכולוגי-חברתי משותף.

מנטליות המצור, לדוגמה, נובעת מההתנסות ההיסטורית היהודית של שנאה, רדיפה ואנטישמיות, תחושת "העולם כולו נגדנו" המושרשת עמוק בכל שכבות הציבור ומחוזקת שוב ושוב באמצעות הדגשת האיום התמידי שבו נתונה ישראל. תרבות ההנצחה והפולחנים והטקסים הקשורים בה משמשים להעברת מסרים ערכיים ו"נתפסים כאמצעים מוסכמים להפגנת אחדות לאומית, סולידריות ומחויבות לערכי היסוד הקולקטיביים" (עמ' 154).

אמונות הביטחון משחקות אף הן תפקיד מהותי במצב הפסיכולוגי הלאומי; יותר מ-100 שנה נתונים תושבי ישראל כפרטים וכקבוצה בתחושה של איום קיומי. לפיכך נתפסות המלחמות כהכרחיות, וכמעט כל יהודי-ישראלי מאמין ש"אילו היתה ישראל נוחלת תבוסה במלחמות אלה היה מתרחש חורבן בית שלישי שתוצאותיו אפוקליפטיות. לכן מבוססת תפיסת הביטחון על ההבנה שלישראל אין הזדמנות שנייה, אלא עליה לנצח בכל מחיר" (עמ' 249). אנו גם תופסים את בעיות הביטחון שלנו בעוצמה רגשית גבוהה ובטוחים כי הן ייחודיות, חמורות, מיידיות ואינן ניתנות להשוואה לשום מדינה אחרת.

זר, אם כן, לא יבין זאת; כיצד אומה כה מתקדמת טכנולוגית, בעלת צבא מהחזקים בעולם ויכולת גרעינית (לדברי מקורות זרים), מודאגת כל כך מאיומי שכנותיה? לטענת בר-טל, מדובר בחששות אמיתיים, כי הישראלים באמת ובתמים מאמינים שהעולם אינו מקום בטוח עבורם. זוהי אינה תכונה גנטית כמובן, אלא תוצאה של למידה וחברות: "כל ההיסטוריה שלהם כפי שהם זוכרים אותה מנחילה להם את חוסר הביטחון הזה, והיא גם מדגישה אותו: זהו המסר העיקרי של הזיכרון הקולקטיבי של הגולה, זהו הלקח המרכזי של השואה (...) כך מבנה הסביבה החברתית את תחושת חוסר הביטחון ואת אמונות חוסר הביטחון הנובעות ממנה, מטפחת ומחזקת אותן בכל המנגנונים והמוסדות העומדים לרשותה" (עמ' 272). הפחד דומיננטי ומעיב על התקווה, גם כאשר מתחיל תהליך של משא ומתן ומסתמן סיכוי להסדר שלום.

זוהי תמונה קשה וקודרת; האומנם אין סיכוי לצאת ממעגל הקסמים הזה? האומנם נדון כל ניסיון לפיוס עם אויבינו לכישלון בשל התשתית הפסיכולוגית הנוקשה והמקובעת הזאת, שמצריכה דורות של טיפול ופירוק? ועוד לא אמרנו דבר על הצד השני, שהמחבר מתנצל שוב ושוב על שאינו עוסק בו כלל.

אבל בר-טל אינו מוכן להרים ידיים. הוא מצטט מספרו של אריך פרום "מהפכת התקווה": "מי שתקוותו מועטה מוכן להסתפק בנוחות או באלימות; מי שתקוותו חזקה מבחין באותותיהם של חיים חדשים ומוקיר אותם, והוא מוכן בכל רגע לסייע ללידתו של מה שהגיע זמנו לבוא לעולם" (עמ' 299-300). בפרק העשירי, "מסכסוך בלתי-נשלט לפיוס", מציע בר-טל המשגה כוללת לתהליך של התפייסות כתנאי הכרחי להשגת שלום. אין זה תרגיל בתורת פתרון הסכסוכים, אלא ניתוח של השינויים הפסיכולוגיים שעלינו לעבור כקולקטיב כדי ליצור תרבות שלום. זהו פרק מאיר עיניים לכל מי שמתיימר לצעוד בנתיב הזה - בין אם הוא פוליטיקאי שבאמתחתו מדיניות לפתרון הסכסוך ובין אם הוא פעיל באחד מארגוני השלום, שכוונותיהם טובות, אך לרובם אין כלים להתמודד עם החומות הפסיכולוגיות הגבוהות הללו.

השגת ההתפייסות מצריכה שינויים במכלול האמונות החברתיות שנוצרו במהלך הסכסוך. קשרים כלכליים ותרבותיים, התנצלות, תשלום פיצויים, כתיבת היסטוריה משותפת, מפגשים בין הקבוצות, פעילות של ארגונים בלתי-ממשלתיים, תיירות, חינוך, פרויקטים משותפים - כל אלה הם רק חלק מההצעות לתיקון הלבבות. וחשוב לציין שחלק מהחברה הישראלית כבר עשה בעשורים האחרונים צעדים משמעותיים בכיוונים אלה. בר-טל אכן מדגיש כי השינוי מתחיל תמיד בקבוצה קטנה, שתפקידה לשכנע חלקים נרחבים בחברה שזו הדרך הנכונה. השינוי יתרחש רק אם שני הצדדים יבינו שפתרון הסכסוך נושא פרי וכדאי. אף כי זהו תהליך ממושך - הוא ייתכן ואפשרי. למרות הפסימיות המאפיינת חלקים בספר, ניתן לשאוב מעט אופטימיות וחיזוק מעמודיו האחרונים, וכדאי להגיע אליהם.

ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתה במכון ון-ליר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ