בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגידתו של בגין

מנחם בגין כעסקן הדואג לעצמו, ביומנו של פרטיזן איש "חרות" | האשה שהכירה את הרצל | תעלומת היעלמו של ראש ממשלת אוסטרליה | אצבעו של ליאונרדו דה וינצ'י

תגובות

אבא קובנר היה משורר ועסקן מפ"ם שרבים העריצו, בין היתר בזכות פעילותו כמפקד פרטיזנים במלחמת העולם השנייה. במאי 1961 הופיע קובנר כאחד מעדי התביעה במשפט אייכמן. עדותו השאירה רושם עז והיתה לאחר הרגעים המכוננים בעיצוב הזיכרון ומורשת השואה.

אך עדותו של קובנר שיקפה גם מאבק שכולו יצרים ופוליטיקה, זה המאבק על תהילת ההיסטוריה. ראש הממשלה היה דוד בן-גוריון; מנהיג האופוזיציה היה מנחם בגין. קובנר, וכן צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, הורשו לנכס לתנועת העבודה את הגבורה, לרבות המרד בגטו ורשה. חלקם של הרוויזיוניסטים הועלם.

בעת עדותו של קובנר נכח באולם בית המשפט אחד מוותיקי תנועת החרות, חיים לזר, אף הוא אחד הפרטיזנים. בשובו הביתה כתב ביומנו: "עדותו של אבא קובנר, כפי שניתן לצפות, היתה שיר תהילה לעצמו ולמקורביו. הוא הפך את כל המחתרת לעניין משפחתי-מפלגתי. את הכל הוא עשה: כתב את הכרוז 'הראשון בעולם' שקרא להתנגדות, ארגן את המחתרת ועמד בראשה, עמד בראש הגדודים הפרטיזנים ביערות ועשה מעשי גבורה לאין ספור. וכמובן - אני ואפסי עוד". לזר ראה בעדותו של קובנר הצגה.

לזר וקובנר היו בגטו וילנה. לדברי לזר, ארגון המחתרת היה ערוך למרד וציפה לפקודתו של קובנר: "הפקודה בוששה לבוא ולבסוף לא ניתנה כלל כי הוא, קובנר, היה צריך להישאר בחיים למען ההיסטוריה".

את פרנסתו מצא לזר כמנהל המרכז של קופת חולים לאומית. את השקפת עולמו קידם כהיסטוריון: בספריו החזיר לאנשי הימין את חלקם בתהילה הלאומית. את נהמת לבו השאיר בין אלפי דפי יומן. בתו, ההיסטוריונית שרה אוסצקי-לזר, מפרסמת כעת כמה מדפיו.

סערת הרגשות המתחוללת ביומנו של לזר לא מכוונת רק נגד השמאל, אלא גם נגד מנהיג תנועתו, מנחם בגין: זה מצטייר כפוליטיקאי אופורטוניסט שלא התכוון למה שאמר אפילו כשדיבר על השואה. בתוך כך גם לא התעניין, לדברי לזר, במאמצים להחדיר לזיכרון הישראלי את חלקם של אנשי בית"ר במרד גטו ורשה, מפני שלא היה שותף לו. הוא עזב את העיר ימים אחדים אחרי שהנאצים פלשו לפולין בספטמבר 1939 ולזר לא סלח לו על כך:

הרולד הולט. גופתו לא נמצאה
"העליתי שוב את העובדה שכל המנהיגים ברחו מפולין עם פרוץ המלחמה ועזבו את ההמונים, גם את המאורגנים וגם סתם יהודים, לאנחות ולתהפוכות הגורל מבלי שתהיה להם הדרכה ועצה בזמנים הקשים. במיוחד קראתי תגר נגד מנהיגי תנועות הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים) ובית"ר אשר צריכים היו יותר מכל מישהו אחר, הודות לחינוך שקיבלו, להבין את המצב לאשורו ולהישאר עם המוני חניכיהם ולא להציל את נפשם בלבד".

החל במאי 1942 ישב בגין בארץ. לזר: "מהארץ לא ניסה אף איש להגיע לגטאות או למחנות. דבר זה היה בוודאי מעודד את ההמונים ומעורר אותם למרידות רבות". אך יותר מכל זעם לזר על כך שבגין לא פעל בכל כוחו נגד הקשרים בין ישראל לגרמניה. אייזיק רמבה, עורך העיתון "חרות", סיפר ללזר שראשי המפלגה הורו לו למתן את עמדת העיתון בעניין זה, מפני שרוב הציבור לא התנגד לקשרים עם גרמניה וראשי המפלגה חששו שעמדתם תזיק להם בבחירות. הנה לדברי לזר "קבוצת עסקנים טיפוסיים שכל מעייניהם רק כיסאות, כבוד והנאה עצמית ושיבוח וקילוס עצמי ופרזיטיות, ללא כל רקע נעלה וללא כל רעיון ואידיאה ולא טובת העם נגד עיניהם".

יש עניין בכך שדפי יומנו של לזר מופיעים דווקא ב"האומה", שמפרסם "מסדר ז'בוטינסקי". היומן ראוי למחקר. יש בו כדי לאשש תזה שההיסטוריון יחיעם ויץ מציע בספרו החדש על תנועת החרות ("הצעד הראשון לכס השלטון", הוצאת יד בן צבי): בגין התייחס לשאלת הקשרים עם גרמניה כפוליטיקאי פרגמטי; בניגוד לרושם שניסה ליצור - לא ראה בה קודם כל שאלה מוסרית. לזר חש על כן שבגין בגד בשבועתו להחרים את גרמניה. ויץ אומר שלזר צודק.

הרצל נגע בה

ובינתיים בערוץ ההיסטוריה - הקרנה חוזרת של "עמוד האש", הסדרה הקלאסית של יגאל לוסין ששודרה לראשונה ב-1981. הציונות כדרמה של תחייה ושחרור, ללא לבטים פוסט-מודרניים. בפרק הראשון, לא ייאמן כי יסופר, ראיון עם אשה שהכירה את הרצל, סולומיאה לביטה שמה. הוא הניח את ידו על שכמה ואיחל, בגרמנית, הצלחה לציונות. אלף פעמים שודר הקטע הזה ובכל פעם הוא מדהים מחדש: כמעט כמו ראיון עם הרצל עצמו.

מה קרה להרולד הולט

ראש ממשלת אוסטרליה, הרולד הולט, תרם להיסטוריה תעלומה מציתת דמיון: הוא נעלם. עד היום אין איש יודע בוודאות מה קרה לו. זה היה השבוע לפני 40 שנה: הולט הלך לשחות באוקיינוס, לא הרחק מפורטסי שבמדינת ויקטוריה. נכנס לים ולא חזר. יורשו של רוברט מנזיס בראש המפלגה הליברלית, כ-20 חודשים בראשות הממשלה, היה צוללן חובב, בן 59 במותו.

מותו? רשמית הוא מת, אך אולי הוא חי עד היום, מי יודע. גופתו לא נמצאה וכך נולד גל של שמועות, סליחה על הביטוי, הגואה לפחות אחת לעשר שנים. אולי נרצח בידי סוכני הסי-איי-אי כי רצה להוציא את כוחות ארצו מווייטנאם - אולי כריש זלל אותו.

בימים אלה התחזקה שוב השמועה שהולט התאבד. עדויות חדשות מספרות שגילה סימני דיכאון. חבריו הפוליטיים בגדו בו, הבעל של פילגשו עמד לחולל שערורייה. אך גם זאת מספרים, שאולי אספה את ראש הממשלה צוללת סינית ולקחה אותו לארץ רחוקה, שם הוא חי לו באושר ובנחת עד עצם היום הזה.

יופיו של הסיפור הזה בכך שאין צורך לחדול ממנו, לעולם ניתן יהיה להתענג על מסתוריו. הולט ראוי על כן לתודה והאוסטרלים גמלו לו כיאות: הם קראו על שמו בריכת שחייה מפוארת במלבורן.

שטות השנה

פרס המחקר ההיסטורי המטופש ביותר של 2007 מגיע לאנתרופולוג איטלקי ששמו לואיג'י קפאסו, שגילה טביעת אצבע על אחד מציוריו של ליאונרדו דה וינצ'י. כל אדם שנגע בציור ב-500 השנים האחרונות יכול היה להשאיר עליו את טביעת אצבעו, אך ליאונרדו היה מורח את הצבע באצבעו ומכאן מסיק החוקר המלומד שזאת חייבת להיות טביעת האצבע שלו. בדיקתה העלתה שיש לה מבנה מיוחד הנפוץ במזרח התיכון. גילוי זה מתחבר עם תיאוריה שאמו של ליאונרדו באה מטורקיה. התוצאה היא כותרת שנוסחה ברצינות תהומית ובזהירות אקדמית כיאות, עם סימן שאלה בסופה: האם ליאונרדו היה ערבי?



חיים לזר ומנחם בגין. לא התעניין


אבא קובנר. אני ואפסי עוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו