בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נער הפוסטר של הציונות

הוא הפך את הרצל לאליל, לא היסס לשפץ את דיוקנו של פרויד, טירטר את איינשטיין וסיווג לגזעים את שבויי מלחמת העולם הראשונה. הצייר הרמן שטרוק, שתחריטיו הושוו לאלה של רמברנדט, היה חרדי נהנתן, פטריוט גרמני וציוני פעיל. אחרי שעלה לארץ ישראל נשכח. כעת מוצגת תערוכה גדולה מיצירותיו

תגובות

במכתב ששלח לאשתו מלי ב-3 במארס 1926 כתב הצייר הרמן שטרוק "אנא אל תשכחי לטפח את הסחלבים בגינתנו. אשוב אלייך לקראת חג הפסח. חיי בנעימים אוצרי, וקבלי אלף חיבוקים ונשיקות". שטרוק היה להוט לסחלבים ותחריט שלהם שיצר ב-1905 העניק במתנה לאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. השניים נפגשו לראשונה ב-1914 באתר הנופש הצ'כי קרלסבאד, שם צייר שטרוק סקיצות ראשונות לדיוקנו של פרויד. בסתיו שלאחר מכן שלח כמה מההדפסות לווינה, למודל עצמו, כדי שיחווה את דעתו. "דיוקנאות מהסוג זה אינם עומדים בדרישות שדורשים מצילום, אלא משקפים כיצד אני התרשמתי ממך. הם גם לא נועדו עבורך ועבור משפחתך, אלא עבור מעריציך האחרים", כתב שטרוק לפרויד. וזה השיב לו: "כך הייתי רוצה להיראות ואולי עוד איראה". שטרוק הודה מאוחר יותר כי ייפה במכוון את הדיוקן.

הרמן שטרוק נולד בברלין במארס 1876 והיה הרביעי מבין שבעת ילדיה של משפחה בורגנית שומרת מצוות. אביו הועיד אותו להיות רב, כסבו, אך לא התנגד כשהחליט להיות אמן. אף כי ויתר על הרבנות נותר שטרוק איש דתי-חרדי כל חייו. בגיל 19 החל ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין. מגיל 23 החל להציג ואף זכה בפרסים. לאחר שגמר את לימודיו קנה המוזיאון לפיתוחי נחושת בברלין ציורים שלו, ומ-1901 הציג שטרוק במסגרת המכובדת של "הסצסיון הברלינאי", תנועה אמנותית מהפכנית שחתרה לחופש אמנותי ונוסדה על ידי האמן מקס ליברמן.

שלושת הדיוקנאות הראשונים שרכש המוזיאון המלכותי בברלין משטרוק היו של יהודים זקנים ובהם למשל רב פולני מזוקן עם כיפה שהזדמן לברלין. מרטין בובר קרא להם "הראשים היהודיים", ואמר שהם, "מגלים את המהות העמוקה ביותר של עמנו". הדיוקנאות הללו של יהודים פולנים עניים אף הושוו לדיוקנאות שצייר רמברנדט, של יהודים מהרובע היהודי של אמסטרדם.

שטרוק יצר יותר מ-250 דיוקנאות, רובן תחריטים וליתוגרפיות. בין האישים שתיעד היו ראשי התחייה העברית והציונות: חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, מנחם אוסישקין ורבים אחרים; וכן אנשי רוח ומנהיגים כמו פרידריך ניטשה, ליאוניד פסטרנק, אברהם לינקולן, המחזאי גרהרט האופטמן, המשורר ריכרד דהמן, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה אוגוסט בבל ועוד.

עוד צייר שטרוק מאות ציורי נוף במסעותיו הרבים ברחבי העולם. הוא יצר מתוות של נוף ומאוחר יותר הפך אותם בסטודיו לתחריטים. הוא גם נודע כמומחה בטכניקת ההדפס האמנותי ואמנים מהשורה הראשונה, כמקס ליברמן, לוביס קורינת ואחרים, נסמכו על הבנתו הרבה בדפוס. אחד מתלמידיו המוכרים היה מארק שאגאל שביקר בסטודיו שלו בברלין ב-1922. תערוכה רטרוספקטיווית מיצירותיו מוצגת כעת במוזיאון הפתוח בתפן.

חתימה דו-לשונית

זיגמונד פרויד. יותר מצילום
על הדיוקנאות היהודיים שהביאו לו את פרסומו כתבה ד"ר חנה שוץ, בספר שיצא ביחד עם התערוכה, כי הוא "זיהה בפניהם הכנועים לכאורה של יהודי מזרח אירופה דבר-מה שעורר בו התפעלות עמוקה. הם היו אנשים שעבר זמנם. בטרם ייעלמו לחלוטין מן העולם רצה שטרוק להנציח אותם בציוריו", ובעיניו זו היתה התגלמותה של יצירת האמנות היהודית.

אלא שבכל הנוגע לתפיסתו את היהדות והדת, היו שראו בה התחסדות. אפרים משה ליליין, אמן תחריט וממייסדי בצלאל, זילזל בשטרוק. במכתב לארוסתו מ-1906 כתב: "שטרוק הוא ישועי מן הסוג הגרוע ביותר. הוא אוכל רק אוכל כשר, מכסה את ראשו בשעת הארוחה, אבל בנשפים מסתובב שלוב זרוע עם הפרוצות הזולות ביותר".

גם אחרים ראו בשטרוק טיפוס משונה. בברלין של ימי הקיסרות, שטרוק נתפס כתופעה חריגה מעצם היותו אמן שהוא יהודי-חרדי, חובב מסעות וספורט, פטריוט גרמני וגם ציוני פעיל. על יצירותיו חתם בראשי התיבות חאב"ד: "חיים אהרון, בן דוד", בלוויית מגן דוד, אבל לא שכח לחתום גם בשמו הגרמני.

הוא היה מוערך ומקושר, והסטודיו שלו שימש סלון אינטלקטואלי. חבריו בברלין היו אישים כמו הסופר סמי גרונמן (מחבר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"), מבקר הספרות אלפרד קר, השחקן אלכסנדר גראנאך. הבלשן והחוקר ויקטור קלמפרר (שספרו על קורותיו במלחמת העולם השנייה, "יומנים 1935-1945" ראה אור בעברית) פגש את שטרוק כשהשניים שירתו בלשכת העיתונות בפיקוד הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, והוא העיד עליו כי היה "גבוה, צנום, מזקין, עם פנים ארוכים ורזים ועיניים כהות, עגומות ושופעות חמלה". הוא הזכיר לו את דון קיחוטה.

הרמן המכבי

שטרוק היה בן 38 כשהתנדב לצבא, ולמרות שנדחה בספטמבר 1914 הוא התעקש, וביולי 1915 גויס. התנדבותו היתה נקודת מפנה מכרעת הן בחייו האישיים והן בחייו כאמן, טוענת ד"ר באה שרוטנר במאמרה בספר התערוכה. היו שראו בו גיבור. לוביס קורינת ראה בפרדוקס הזה של יהודי במדים דבר מיוחד ואפילו צייר את שטרוק היהודי במדי הצבא הגרמני כגיבור מיתולוגי ונתן לו את הכותרת "המכבי".

בתחילה שובץ במחלקת העיתונות במטה הפיקוד העליון המזרחי, "אובר אוסט" שבקובנו, ושירת כצנזור וכמתרגם ליידיש. מאוחר יותר שימש כצייר צבאי. אבל בנובמבר 1916 כבר היה לוחם קרבי בחזית הרוסית ואף קודם לדרגת קצין, והוענק לו עיטור צלב הברזל מדרגה שנייה - "על אומץ לבו לנוכח פני האויב" - העיטור נמצא בעזבונו לצד מסמך המאשרר אותו מ-1937, שנושא כבר את חותמת המשטר הנאצי.

מתוך אוגדן שבויי המלחמה: מימין "הטיפוס הנגרואידי", משמאל היהודי בבר בן חמו. אביא בחשבון פסילתן של תמונות לא מתאימות

ביולי 1917 שימש שטרוק במשך חצי שנה בתפקיד הממונה על המחלקה לעניינים יהודיים במטה הפיקוד העליון ובמסגרת ועידת שלום של ורסאי שימש כיועץ למשלחת הגרמנית, נציג היהודים המזרח-אירופים. התפקיד עורר עליו ביקורת בשל הסתירה שיש בכך שהוא המזוהה עם הכובשים מייצג את עמדת הנכבשים.

מכתביו ויומן המלחמה שלו, הנמצאים בעיזבון האמן השייך לקרובו מיקי ברנשטיין, אינם נגישים, ונחשפים לציבור לראשונה בתערוכה. הם שופכים אור לא רק על פעילותו הצבאית אלא גם על יחסיו עם רשויות הצבא הגרמני. בעבר טענה הביוגרפית שלו, ג'יין ראסל, כי שטרוק התנדב לשירות במטרה לפעול למען יהודי מזרח אירופה; אבל לנוכח מכתביו ניכר שהוא הזדהה קודם עם המטרות הצבאיות הגרמניות, כאזרח ממושמע שהאמין שמדינתו נלחמת מלחמה מוצדקת.

נסיבות המלחמה הביאו אותו לראשונה במגע ישיר עם יהודי מזרח אירופה בסביבתם הטבעית. המפגש הזה הימם אותו. בפברואר 1915 כתב שטרוק על בואו לעיירה זירדץ (בקיצורים הכרחיים): "נער צעיר הוביל אותי בדרכים עמוסות לכלוך אל העיר. ברוב ייאושי סרתי למסבאה יהודית עלובה למראה. לאחר מכן הלכתי לשטיבל החסידי כיוון שהתפילה ב'שול' (בית הכנסת) כבר נסתיימה. בתוך השטיבל: תפילתם ושירתם הרעשנית של החסידים, תנועות כמו של דרווישים מרקדים, מתנועעים אנה ואנה".

לא תמיד התיאור הוא אנתרופולוגי, של היהודי המערב-אירופי המתנשא או מתפעל מבני עמו מהמזרח, לעתים הוא חומל ומזדעזע. ביומנו תיאר את המסע שלו מעיירה לעיירה במחוז לובלין שבפולין שנהרס בהפצצות במלחמה. הוא ראה "עיי חורבות, שממה בל תתואר. היהודים מתלוננים שמקור פרנסתם אבד כולו".

בשלהי 1916 לאחר שכבר שהה בחזית, כתב: "הגעתי לחצר ברקובסקי. המראה מזעזע, נורא, של סבל אנושי מחריד. אומרים שבבניין האחורי מתגוררות 200 משפחות. כל חדר מחולק בעזרת מחיצות לכמה חדרונים. בפינה חשוכה אחת, עמוסה בסמרטוטים, אשה עם כמה ילדים. בקיטון אחר בעל מום, אשתו וכמה ילדים. בגומחה ילד מת, לראשו נר דולק. האשה אמרה 'הלוואי ומתנו גם אנחנו. עכשיו אנחנו חיים כמו בתוך קבר'".

דיוקן עצמי, 1928
אבל מבני משפחתו חסך את הזוועות. בדצמבר אותה שנה כתב להם: "אני ממשיך לחיות כאן כמקודם בשלווה ובנעימות כמו בעיירת מרפא. אתמול שוב עשיתי טיול מזחלות מדהים ביופיו. לחורף הרוסי הזה יש יופי בלתי נשכח". במכתב אחר כתב שהצטרף לשוחת הקצינים, ש"קיבלו אותי בסבר פנים יפות". הוא אמנם תיאר את ההפגזות ואת מתקפת האש של הרוסים, "אך דבר לא קרה מכיוון שאנחנו מחופרים היטב. החל מהיום צורפתי גם אני לעמדה הקדמית ביותר. מלבד זה אנחנו משחקים די הרבה 'סקאת' (משחק קלפים) ושותים לשוכרה".

המכתבים מתארים גם את הקשרים שקשר עם אנשי הפיקוד הצבאי העליון. "אני מקפיד כאן הקפדה יתירה על קיום מצוות דתנו והקצינים שיחסי עמהם ידידותיים בהחלט מגלים את מלוא ההבנה". הוא הסביר למפקד המחנה על מנהגי השבת אבל הצהיר שאם תינתן פקודה מהפיקוד העליון - היהודים יבצעו אותה גם בשבת. שטרוק סיפר למפקדו על הציונות ועל פלשתינה ואפילו דאג להרגיע אותו: שיהודי מזרח אירופה, פליטי המלחמה, לא יציפו את גרמניה אלא יהגרו לארץ.

בכתביו נחשפת גם מערכת היחסים הטובה שקיים עם מצביאי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הרמטכ"ל פאול פון הינדנבורג, שמאוחר יותר נזכר כקנצלר האחרון של רפובליקת ויימאר וכאחד הגורמים לעליית היטלר לשלטון; וראש המטה שלו, אריך לודנדורף, שב-1924 הצטרף למפלגה הנאצית והיה אבי התפיסה שעל פיה היהודים "תקעו סכין בגב האומה הגרמנית" והיו האשמים בכניעת גרמניה. שרוטנר מדגישה כי "ביטוייו החיוביים של שטרוק ביחס לקשריו עם שני הגנרלים, כמו גם אופן תיאורו את ביקור הקיסר בחזית, מרמזים על התלהבותו הכללית של שטרוק מהחוויה המשותפת וממאמציה המלחמתיים של גרמניה".

באפריל 1916, במלאת יובל לשירותו הצבאי, אפילו הוענק להינדנבורג ציור של שטרוק. הוא זומן אז לפגישה עם מצביאו ש"לחץ את ידי בחום ובקולו הנעים אמר לי 'אני מודה לך על הציור היפה, שישמש לי בכל עת מזכרת נעימה מהשהות היפה בקובנו". שטרוק התרשם מהינדנבורג: "הוא בעל הופעה מרשימה, התגלמות של עוצמה כבושה וקור רוח", כתב ביומנו. "היה בו משהו אבהי. הוא התבונן בציור במבט רציני ומהורהר במקצת. הרושם העיקרי הוא של רוגע ואמון שהוא משרה בעיקר בזכות התנהגותו הצנועה החפה מכל העמדת פנים".

כעבור שלושה חודשים הזמין הינדנבורג את שטרוק להרצות על אמנות התחריט לפני 40 קצינים בכירים. שטרוק הראה לקצינים ולגנרלים את התחריטים שלו "יהודי מיפו", "יהודי פולני" ו"מעיין ליד יפו". הגנרלים התפעלו מיכולתו המקצועית למרות שאפשר להניח שזקנים יהודים לא עוררו בהם חדווה. בעצם הם קיוו ששטרוק יצייר גם אותם. למשפחתו כתב: "אתמול היה לי הכבוד לשאת בפני הינדנבורג ולודנדורף, המפקד והמושל, את הרצאתי על אמנות הרישום. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהיה זה יום של שביעות רצון בחיי".

תואר הגזע

פרידריך ניטשה. אחד מ-250 דיוקנאות שיצר שטרוק
אחד המבצעים מעוררי המחלוקת ששטרוק נטל חלק בהם בעת שירותו כרוך באוגדן "שבויי מלחמה" שצייר. שטרוק תיעד מקבץ של "הטיפוסים השונים של השבויים שבידינו". הוא פנה לאנתרופולוג הגרמני פליקס פון לושאן וביקש להיוועץ בו. פון לושאן היה אבי שיטת הסיווג של בני אדם לפי צבע עורם ויצר סולם השוואתי של 36 גוני עור, ובין השאר היה מחוקרי "האנתרופולוגיה הפיזית של היהודים".

החל מאמצע 1915 ובמשך כשנה שטרוק רשם שבויים במחנות, לאחר שצויד באישור כניסה רשמי. בינואר פנה לפון לושאן שייבחן את 40 הליתוגרפיות "המעניינות של טיפוסי שבויים", שצייר. מכיוון שהאוגדן היה אמור לשרת את התיאוריות הפיזיולוגיות והאנתרופולוגיות של פון לושאן, כתב לו שטרוק: "בוודאי שאביא בחשבון את רצונותיך בנוגע לפסילתן של תמונות לא מתאימות". ובמכתב אחר כתב: "הערותיך בנוגע לטיפוס הנגרואידי (השחור) היו בהחלט במקומן, ואני שיניתי מיד את תסרוקתו של האיש. יש לו עכשיו שיער של כושים, מסולסל ויפה מאוד ואני חושב שהוא ימצא חן בעיניך. חוץ מזה לאחד הרוסים, שפסלת כבר מזמן, הגדלתי מעט את הגולגולת והאוזן. לאחר שובך אציג לך את ההדפסות האלה ואז אשמח לקבל את פסיקתך".

האוגדן מצוי בביתו של מיקי ברנשטיין והוא מרשים לא רק בשל איכות הרישומים אלא בשל העובדה שלבד מכמה טיפוסים מערביים, רוב השבויים במלחמה הזאת הנתפסת כאירופית כל כך, הם כהי עור או בעלי חזות אסייתית. בתערוכה תלתה האוצרת רותי אופק שישה רישומים של שבויים וביניהם אחד, בבר בן חמו שמו, כנראה יהודי שמוצאו מצפון אפריקה או מספרד. שטרוק החתים כל שבוי על הרישום שלו. לכל רישום מצורף תצלום של השבוי ובאלבום מופיעים ניתוחים של פון לושאן לכל דמות ודמות.

מעולם לא נאמר מה היתה המטרה המוצהרת של הפרויקט. אבל אולי אפשר ללמוד על מטרותיו מדבריו של לודנדורף למראה הדיוקנאות: "הוא בחן בתשומת לב, דף אחר דף, את מאה ויותר הליתוגרפיות של השבויים", תיאר שטרוק ביומנו. "הוא העיר דבר-מה כמעט על כל דף". לפי המתואר ביומנים לודנדורף הביט בדיוקנאות ועל פיהם הגיע למסקנות. הוא סבר שה"הינדואים בחורים טובים, לו רק היו בעלי עצבים חזקים"; הרוסים "אויבים". הטטרים "יעילים"; ואילו אצל הפולנים הוא זיהה פשוטי עם ואצולה כשני גזעים שונים - בהירים וכהים. שטרוק כתב שהגנרל הציע לו לצייר טיפוסים ליטאיים, "שמוצאם אף הוא בגדר חידה אתנולוגית, שגם הפרופסורים עדיין לא הצליחו לפותרה, 'טוב שהנצחת את כל זה, שכן אני מקווה, שבעתיד הכל ייראה אחרת לגמרי".

לדברי שרוטנר: "הערותיו והארותיו של לודנדורף היו, בחלקן, גזעניות בעליל, בנוגע לשינוי מוחלט במבנה האזור כולו - והן נשארו בלא תגובה מצדו של שטרוק". מדוע שטרוק לא הבין את הפגם המוסרי שבפרויקט? אופק גורסת כי "זה מכיוון שהיה יקה: הוא קיבל הוראה וביצע אותה עד הקצה והתעלם ממה שראו עיניו. זה הראש, החינוך והגישה של יקה". לאן הובילו הניסויים המדעיים לסווג אנשים על פי עורם, גזעם ומוצאם ראה בוודאי כמה שנים אחר כך.

הריוויירה של יפו

בינואר 1918 הוא שוחרר משירות צבאי, בן 42. הוא שימש כנציג לסוגיות יהודיות בשיחות השלום בוורסאי וב-1920 התחתן עם מלי שטרייזנד והשניים עברו לדירה בברלין. ביוני 1922 נרצח שר החוץ של הרייך ולטר רתנאו היהודי בידי קיצונים ימניים. היה זה אחד השיאים של ההסתה האנטישמית שהציגה את יהודי גרמניה כאחראים למפלתה במלחמה, ולמשברים בכלכלה ובחברה שפקדו את הרפובליקה בעקבות המלחמה. לא הרבה אחר כך התחוללו פרעות ברובע שוינן בברלין, המקום שבו שטרוק עבד על ציורי הדיוקן הראשונים שלו, של דמויות יהודיות. שטרוק התיק את מקום מגוריו לארץ ישראל.

זו לא היתה הפעם הראשונה שלו כאן. ב-1903, כשהיה בן 27, ביקר שטרוק לראשונה בפלשתינה כשנלווה אל ד"ר אדולף פרידמן מראשי התאחדות ציוני גרמניה, שבא בשליחות הרצל לארץ לבדוק את האפשרות ליישב את אדמות חיפה ועמק יזרעאל. שטרוק, שהיה ממנהיגי סיעת המזרחי בקונגרס הציוני, הצטרף. על המפגש עם נופי יפו, כפי שנגלו לו מהחוף כתב שזו "רצועת האדמה שכל לב יהודי נכסף אליה". לאחר יומיים ביפו, שדמתה בעיניו לריוויירה הצרפתית, יצא ברכבת לירושלים והגיע לכותל, "מחוז געגועי". הוא צייר את הרב הראשי של הספרדים וכתב ביומנו על "כל אותו היופי היחיד במינו, אותו תוכן של הלכי רוח זה אלפי שנים, כל אותם קווים מיוחדים של מגדלי החומות". הוא ביקר בכנסיית הקבר והתפעל מהדבקות דתית. "כשגילו ההמון את בני לווייתנו, נער יהודי יתום ומשרתנו המוסלמי עלי, גירשו אותם בצעקות ובחרמות מן הקבר. ובכלל, גדולה האדיקות הלא-סובלנית בירושלים בין שלוש הדתות, כל אחת כלפי חברתה, ומן הכתות הנוצריות במיוחד".

הוא נסע ליריחו, "בחום שאין לתארו בברלין", ביקר בקבר רחל בבית לחם אך לא הורשה לבקר בכנסיית המולד. בחברון הוא ומלוויו הסתבכו בקטטה ליד קברי האבות, לא פחות. שטרוק נפגע מאבן בצלעותיו, מה שלא מנע ממנו להמשיך לסיור במושבות ראשון לציון ופתח תקוה. בכל מקום רשם ותיעד כמו צלם. משם המשיך לגליל וצייר את בתיהם של סג'רה ומסחה. תחריטים אלה ראו אור ב"פלשתינה", הספר שפירסם בן הלוויה שלו, פרידמן, שנה אחר כך.

מהארץ נסע שטרוק לווינה כדי לפגוש את תיאודור הרצל, ובעת שהרצל הקריא מערכונים לילדיו רשם שטרוק את הסקיצות לדיוקנו המפורסם. ציור זה הפך כמעט לדיוקן הרשמי של הוגה הציונות וחוזה המדינה (כמו את דיוקנו של פרויד, גם את הפורטרט של הרצל הודה שטרוק שייפה במתכוון). ד"ר חנה שוץ טוענת ששטרוק "חזה מראש איזו עוצמה רגשית מקרינה אישיותו של הרצל. עוד שנים אחר כך דיבר האמן על יפי תוארו של הרצל או בלשונו של שטרוק דמותו של הרצל, 'שהתואם המושלם שבה מצא את ביטויו גם בכל תנועה מתנועותיו האציליות. אף הרוזנים שעמד לפניהם היו צריכים לחוש: כאן עומד מלך בלתי מוכתר".

חטא הגרמניות

ב-1922 עלו מלי והרמן שטרוק לארץ ישראל. הזוג שהיה חשוך ילדים בחר להתגורר בחיפה. את תכנון הבנייה הפקיד שטרוק בידי ידידו מברלין האדריכל אלכסנדר ברוואלד (מתכנן הטכניון) שעלה מברלין שנה אחריו. איך זה שיהודי מאמין כמוהו לא התגורר בירושלים?

לדברי אופק, "זה קשור לחזון הציוני. גם הרצל ביקש להיקבר בחיפה ולא בירושלים ודוד וולפסון מצא חלקת קבר מתאימה על הכרמל. ההחלטה לקבור את הרצל בירושלים היתה של בן גוריון מתוך שיקול פוליטי. שטרוק, כנראה בעקבות הרצל, ראה את חיפה כעיר העתיד". אל הבניין התלת-קומתי הצופה אל מפרץ חיפה העתיק שטרוק את הסטודיו והספרייה שלו מברלין. עם זאת המשיך להחזיק את דירתו בברלין ועד 1933 בילה כמה חודשים בשנה בבירה הגרמנית. רק ב-1938, חמש שנים לאחר שעלו הנאצים לשלטון, היגר סופית לארץ. מה עבר בראשו כאשר ראה לאן פנו ידידיו משכבר הימים, הקולונל לודנדורף והקנצלר הינדנבורג, שבעבר התמלא בגאווה על שנמצא בחברתם, לא נדע לעולם. "הוא כמובן לא יכול היה לשנות את ההיסטוריה, אבל היה הרבה יותר מודע למצב בגרמניה מאשר יקים אחרים", אומרת אופק.

מבחינת הפעילות הציבורית נדמה כי מצא בארץ ישראל את מקומו: ב-1932 כשנחנך המוזיאון לאמנות בתל אביב היה שטרוק חבר בוועדת התערוכות בביתן שביריד המזרח ולאחר מותו של מאיר דיזנגוף ב-1936 מונה ליועץ הרכישות של המוזיאון. הוא תמך בתנועת בני עקיבא והיה חבר דירקטוריון של קק"ל. בביתו החיפאי התארחו אישים מהארץ ומהעולם.

אלא שפעילותו האמנותית הלכה ודעכה. החוקר גדעון עפרת כותב במאמרו בספר ששטרוק לא היה אמן נחשב כאן. הוא אמנם הגיע ארצה עטור זרי תהילה, אבל "היה אי מבודד בזירת התרבות המקומית ב-22 השנים שבהן חי ויצר בארץ".

אמנים מודרניסטים כמשה קסטל, מנחם שמי וראובן רובין ביקרו בביתו, אבל שטרוק נותר בשוליים ולא זכה לתערוכת יחיד כאן. "ההתמקדות בפעילות ציבורית והשימוש בשפה אמנותית שנתפסה כאקדמית בהקשר של המודרניזם הארץ-ישראלי העולה, ואולי גם 'חטא' הגרמניות וחוסר עניין כלפי עולם האמנות המקומי", כתב עפרת, "תרמו לריחוק הדדי בין שטרוק לבין הזירה האמנותית בארץ". ב-1944 מת ממחלת כליות. רק אז נערכו לו תערוכות זיכרון במוזיאון תל אביב ובבצלאל, בירושלים ובלונדון.*

להפשיט את איינשטיין כך התעמר שטרוק בגדול הפיזיקאים של המאה ה-20

אלברט איינשטיין. הרסתי לי את המכנסיים
את דיוקנו של איינשטיין צייר שטרוק ב-1920. השניים הכירו היטב. ד"ר חנה שוץ כותבת ששטרוק אחראי במידה רבה להפיכתו של איינשטיין לציוני נלהב: שטרוק שלח לאיינשטיין את התחריט "יהודי זקן מיפו" שעשה לאחר ביקורו הראשון בארץ ישראל ב-1905. "עבודה זו שלך מצאה מקום יפה המתאים לה מעל שולחן הכתיבה שלי, ואיני מתעייף לשקוע שוב ושוב לתוך הפנים טובות הלב ומלאות ההשלמה העצמית של הזקן, שקלטת ושימרת בצורה כה נפלאה. דיוקן זה ממש תופס אותי", כתב לו איינשטיין.

בפברואר 1923 ביקר איינשטיין בארץ ישראל ושטרוק הזמין אותו להתארח בביתו שעל הכרמל. במכתב ששלח לידיד מתאר שטרוק איך התעמר בפיזיקאי הדגול, ששנתיים קודם זכה בפרס נובל: הביקור תוכנן ליום שישי ושטרוק החרדי הזהיר את איינשטיין להתחשב במועד כניסת השבת, ואיינשטיין ציית, "לכן הלך ברגל את הדרך הקשה והעלייה לכרמל במזג אוויר מאוד לא נעים. התחשבותו ומאמציו הוערכו מאוד על ידי כולנו". איינשטיין קיבל את הפרשה בהומור, "בשביל שטרוק הרסתי לי את המכנסיים", אמר. ושטרוק כתב, "מיד הפשטתי לאיש המיוסר את מעילו והלבשתי לו את מעיל הבית היפה שאותו קיבלתי מרעייתי".



הרמן שטרוק בברלין ליד דיוקן של הסופר גרהרט האופטמן. גנרלים גרמנים קיוו שיואיל לצייר גם אותם


דיוקנו הנודע של תיאודור הרצל, שצייר שטרוק. התרשם מיפי תוארו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו