בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין לה כוח להיות אומללה

ככה-ככה, הדמות שג'יטה מונטה מגלמת ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין שעולה עכשיו בקאמרי, מאפשרת לה שוב "להתהלך על תהומות, להתפלש בדבר שהוא טוב ומסוכן ומעניין". שיחה על חיים ותיאטרון בתקופה שבה "ההצעות נעשות אוויליות יותר ויותר"

תגובות

המקום הטבעי שלה הוא חדר השינה. היא יוצאת ממנו רק כדי לשתות תה, והתה הוא רק תירוץ לעוגה, אמצעי לעזור לה לרדת מהלוע לקיבה.

זוהי תמצית דמותה של ככה-ככה במחזה חדש מעיזבונו של חנוך לוין, "הרטיטי את לבי", העולה כעת בתיאטרון הקאמרי. והאופן שבו ג'יטה מונטה מגלמת אותה מעורר מיד את הרצון לשאול מדוע לא רואים אותה עוד על הבמה.

"יש טרנדים", משיבה על כך מונטה עצמה. "יכול להיות שהתיאטרונים, במקום לחיות רק שורדים, ואז צריך להעלות את הרייטינג ופחות מעניין אותם מה הולם אותי ומה אני צריכה לשחק".

הרבה שעות חנוך לוין צברה מונטה בתיאטרון הישראלי. "הנשים האבודות מטרויה", "כריתת ראש", "הילד חולם", "הזונה מאוהיו" - רשימה חלקית. אף על פי כן, היא מסרבת להיות מוגדרת כשחקנית של לוין. "אני שחקנית תיאטרון ומכיוון שחנוך היה איש תיאטרון זה חיבר בינינו", היא אומרת ומתרפקת על זיכרונות העבר: "בזמן החזרות לא היו לו גבולות. היתה אווירה - סליחה על הביטוי - של יצירה".

לפני שנה וחצי התוודעה ל"הרטיטי את לבי", שלוין השלים את כתיבתו בשנה האחרונה לחייו אך החליט שלא לפרסמו בשל חשש שיפגע באדם שהכיר. "אבל אז לא העליתי בדעתי שמישהו ירצה להציג אותו כל כך מהר", אומרת מונטה. "זיהיתי במחזה נקודות ציון מכל מיני מחזות שכתב. אלה היו הרעיונות שהעסיקו אותו, וכמו כל משורר גדול הוא התמקד בהם. זה מאוד מצא חן בעיני. מכיוון שמישהו אחר עשה עריכה למחזה, חשבתי לעצמי איך הוא היה עורך את החומר, שבנוי מתמונות קצרות, הבזקים ממש. המחזה מאוד רך, כמעט מפויס, פחות נשכני, פחות מתלבט, אבל חנוך הוא חנוך.

"עבר זמן מאז שקראתי את המחזה", היא מוסיפה, "ופגשתי בחאן את הבמאי אודי בן משה. פעם שיחקנו יחד בהצגה בתיאטרון חיפה. הוא אמר לי שהוא הולך לביים את 'הרטיטי' ושהוא מאוד רוצה שאשתתף בזה. עניתי לו מיד: 'כן'".

חנוך יותר חייכן

ככה-ככה היא ניגודה הגמור של מונטה. למונטה אין כוח להיות אומללה כמו ככה-ככה, כדבריה. לעומת ככה-ככה הישנונית, היא פעילה מאוד. היא כותבת, היא מגדלת את שני חתוליה, פיפט ומקס, והיא מציירת. הכרזה של "הרטיטי את לבי" היא מעשה ידיה. "חשבתי שזה מספיק טוב ומבטא את רוח המחזה", היא אומרת. "זו הפעם הראשונה שאני מעזה להציע שירותי כציירת להצגה, וזה בא מאהבה גדולה לעבודה על ההצגה".

את דמותה של ככה-ככה היא מציבה במקום של כבוד בין ברוננצקי, הדמות שגילמה ב"כולם רוצים לחיות" של לוין, לבין בברה ב"נכנע ומנוצח": "בעיני זה תפקיד מושלם. זו דמות שמתפתחת, הקווים שלה עגולים, מושלמים, כמו ברישום יפה, שהאמן גמר וחתם ואין מה להוסיף. אני חושבת שחנוך יותר חייכן כלפיה, אבל לדעתי הוא תמיד היה, אולי הסתיר את זה.

"אני יכולה להזדהות אתה משום שאני רחוקה ממנה. ובכל זאת, אני משוכנעת שמשהו ממנה קיים בכל אחת מאתנו. הרי חנוך לא המציא אותה - הוא ראה סביבו כאלה".

מה מאפיין את דרך העבודה על תפקיד במחזה של לוין?

"חנוך היה משורר ביסודו, לפני שהיה דרמטורג. אצל חנוך השילוב בין שירה לדרמה דקיק ומסוכן - זה כמו להתהלך על חבל דק שבשני צדיו יש תהום. התהום האחת היא החשש ליפול לקריקטורה, והתהום השנייה - החשש לתת משקל יתר לדרמה. מכיוון שאני אוהבת שירה, אני אוהבת להתהלך על תהומות ולא פוחדת מכישלונות. אני אוהבת להתפלש בדבר טוב ומסוכן ומעניין, וזה מה שקושר אותי לתיאטרון, למחזאות טובה ולחנוך".

מדוע סירבת להופיע במחזהו האחרון, "הבכיינים", שעלה לאחר מותו?

"על המחזה הזה עבדנו עם חנוך בבית החולים עד הרגע האחרון. היו שם גם יוסף שילוח, גבי עמרני ורותי דר. הוא עבד כמו שעובדים בתיאטרון, רק שכב במיטה. הוא היה מלא מרץ ורזה מתמיד, אבל עבד ברצינות והיו לו רעיונות מקסימים.

"כש'הבכיינים' עלה לאחר מותו בבימויו של אילן רונן, סירבתי להצעה להשתתף בו. יש לי קווים אדומים כאדם. לא חשבתי שזה נכון שיעלו את זה ולא כל כך מהר - צריך לתת זמן לזמן. זה היה קרוב לי מדי. שמעתי באוזניים את קולו. היה קשה לעכל את מותו, אף על פי שהיה צפוי, אבל תמיד יש מחשבה שאולי אולי יקרה נס".

נסים אלוני לא התלונן

מונטה, לשעבר פופוביץ', עוררה תשומת לב מאז הופעותיה הראשונות בארץ בשנות ה-70. היא היתה בת 24 כשבאה לכאן עם השחקן אלכס מונטה, בן זוגה אז. השניים, שחקני התיאטרון הלאומי של קלוז' ברומניה, ערקו לישראל מהלהקה בעת סיור הופעות באיטליה.

את צעדיה הראשונים כשחקנית ישראלית עשתה בתיאטרון חיפה. היא הופיעה בסאטירה הפוליטית "סטטוס קוו ואדיס" והיתה אם מרוקאית ב"קריזה" ויוליה ב"רומיאו ויוליה". אחרי כך שיחקה בקאמרי, בין השאר ב"ינטל", "אנה כריסטי", "גדול וקטן", התפקידים הרבים והנפלאים שגילמה במחזות לוין הביאו את הקריירה שלה לפסגה. הקאמרי היה לתיאטרון הבית שלה, אך לעתים ערקה לחאן ולהבימה, בעיקר בתקופות שלא הוצעו לה תפקידים מתאימים.

המבטא הזר שלה מעולם לא פגם בעבודתה, ההיפך - הוא היה לסימן ההיכר שלה. למונטה רגישות לשונית והיגוי מצוין, שטיפחה כל השנים. "מובן שבמעבר משפת אמי השתדלתי", היא אומרת. "בהתחלה התביישתי. חשבתי שאצלי משהו לקוי, שצריך לדבר מתחת לאף, אבל אז פגשתי את נסים אלוני והבנתי שאני צודקת, שהבמה צריכה שפה משלה. כי אחרת מי שיושב באולם לא יבדיל אם זו קיבוצניקית או דוכסית. עד היום מטרטרים לי שהר' שלי רומנית. מעולם לא שמעתי מנסים אלוני שהר' שלי לא ישראלית".

ללוין היו טענות לר' שלך?

"לתפקיד הראשון שלי אצל חנוך ב'הנשים האבודות מטרויה' הגעתי במקרה, במקום שחקנית שפרשה. תוך כדי שיחה הוא אמר לי: 'אני לא מבין למה עד היום לא עבדנו יחד'. הוא סיפר לי שריננו סביבו שיש לי מבטא. מין קנאה שכזאת. כיום אני יותר שלווה ואני לוקחת את הטרטורים על המבטא שלי בערבון מוגבל. העצות שנותנים הן לא תמיד מטוב לב".

מונטה היא שחקנית-יוצרת המתמסרת בלי עכבות לתפקידים שהיא מאמינה בהם. היא היתה בברה היפהפייה ב"נכנע ומנוצח"; הזונה שמקבלת 100 שקל בעד שירותיה ב"הזונה מאוהיו"; וציירת פרועה וסוערת ב"אנה גלקתיה", במחזה של הווארד בארקר. כמי שעבדה עם נסים אלוני וחנוך לוין היא "מרגישה אחריות כלפי כל החומרים המופלאים שנגעתי בהם בזכותם. זה גובר כשההצעות נעשות אוויליות יותר ויותר", היא אומרת.

אילו הצעות אוויליות הוצעו לך?

"לא אומר, כי אין לי כוונה לפגוע. היו פעמים שהשתתפתי בדברים שלא האמנתי בהם. יש נקודה ביני לבין עצמי שאני אומרת, אולי את סתם מתנשאת. אבל לבסוף ראיתי שצדקתי. וזה מאמלל. כי אין שום רצון להיות צודקת".

מה הגבולות שלך, איזה תפקיד לא תקבלי?

"לא אקבל למשל פסאודו מחזאות שלפעמים קוראים לה רלוונטית, לאו דווקא מקומית, או מגויסת".

בתקופות ההמתנה לתפקיד הבא, האם היו לך מחשבות על פרישה מהמקצוע?

"בתקופה הארוכה ביותר שלא עבדתי, שנתיים ימים, היו מחשבות שאולי הגעתי לסוף הדרך. אבל קשה לעזוב. זה חלק מהעור שלי. מחשבות כאלה עולות גם כשאני עובדת. גם חנוך היה פתאום ללא תעסוקה. פתאום הנוף המקומי דרש טרנד חדש. אני חושבת שזה חלק מהמקצוע. אבל זה לא עשה אותי ממורמרת. היה בי מין עצב גדול שלא מנסים לגעת בחומרים מסוימים. אני אליטיסטית כנראה, אני סנובית כנראה".

ואז באה ההצעה לגלם את אמא קוראז'. תפקיד חיים.

"זה היה בתוך התקופה שלא עבדתי. אבל ההצגה (שהועלתה ב-2002, צ"ש) לא החזיקה מעמד הרבה זמן. אותו הדבר קרה עם 'כריתת ראש' בהבימה. גילמתי את המלך, תפקיד שדרש הרבה העזה ואומץ ובשבילי זו היתה מין פסגה קטנה, אבל ההצגה ירדה מהר מאוד. לא היו פרגון והבנה. לא נעצרו לרגע לומר: יש לנו דבר מה נפלא. זו מנטליות של שטייטעל. הקונסטלציה, מלה שאני אוהבת, היתה כזאת שדחתה את קוראז' ואת 'כריתת ראש'. קצת יותר סבלנות או קצת יותר אומץ היו עוזרים, היו נחוצים".

המסך הוא של דבל'ה

מונטה אוהבת להתעייף לפני ההצגות. ככל שהיא אוהבת יותר את ההצגה היא מנסה להיות עייפה יותר לפניה. אצלה, כשהגוף מתעייף המוח נעשה צלול, "ואז הדברים ממלאים אותי בשמחה וקלילות וזה עוזר לעשיית התפקיד. המוח צריך להיות בכושר ואז הוא סוחב את הגוף. כשהגוף עייף אין לו כוח להתנגד".

לפני שהיא עולה לבמה היא עומדת בהיכון דקות ארוכות בחושך מאחורי הקלעים. "כך לימדו אותי. לא לחכות לרגע האחרון שנכנסים לבמה עם כל המשא שסחבתי מהמציאות האחרת".

איך קרה, בעצם, שמונטה לא העפילה למעמד של כוכבת-על, ושבבית הקפה התל-אביבי שבו מתקיימת הפגישה עמה אנשים חולפים על פניה מבלי לזהותה? מונטה אומרת שבתיאטרון "לא אמורים להיות פופ סטארס", אלה נמצאים רק על המסך. "למה שכל חיילת או צוציק ברחוב יכירו אותי? מה השמחה הגדולה בזה? אני לא מבינה", היא תוהה. "מרצוני אני לא עושה פרסומות, לא משתתפת בסדרות טלוויזיה למיניהן. המסך הוא התחום של דבל'ה (גליקמן), שהוא חברי, בן זוגי, אישי, אהובי. הוא יוצא מהכלל בזה וזה תענוג לראות אותו. מה שהציעו לי עד היום לא עניין אותי".

על אילו תפקידים את עוד חולמת?

"הייתי רוצה לרקוד על הבמה. עסקתי בזה בנעורי, אבל אבי אמר שזה לא מציאותי. הוא פחד שלא אוכל להתפרנס כרקדנית אחרי גיל 35. גם היום אני גמישה כמו חתול ולא במקרה אני בחברתם כל כך הרבה שנים. בזמנו לאהוד נהרין היה רעיון לשתף אותי באחת ההפקות שלו, אבל זה לא יצא לפועל. בהצגה 'אקורדיונים' של שמוליק הספרי רקדתי טנגו וזה היה כמו הבזק של אושר. לרקוד שוב זה משהו שהייתי מאוד רוצה. לרקוד שירה, לרקוד תיאטרון, לרקוד סיפור. זו טריטוריה שלא כבשתי".



ג'יטה מונטה: "למה שכל חיילת או צוציק ברחוב יכירו אותי? מה השמחה הגדולה בזה". למטה: מונטה בתפקיד ככה-ככה ב"הרטיטי את לבי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו