נמר כפול - כללי - הארץ

נמר כפול

מעקבים, פשיטות, מעצרים, עינויים בחקירות, מכות רצח, הכל היה כשר במלחמה שהכריזה המדינה על תנועת הפנתרים השחורים. בתיק המשטרתי על התנועה, שמסמכיו המסווגים מתפרסמים כאן לראשונה, גם נחשף הקלף הסודי של המשטרה - יעקב אלבז, ממנהיגי התנועה, ששימש כמודיע משטרתי עוד לפני שהפנתרים הניפו כרזה אחת ודיווח למשטרה על כל צעד ושעל שעשו. "הכתבה הזאת תעשה צדק היסטורי", אומר ראובן אברג'יל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בפגישה המיתולוגית בין ראש הממשלה גולדה מאיר לחמשת מנהיגי תנועת הפנתרים השחורים, ב-13 באפריל 71', היה למשטרה מודיע. לא סתם מודיע, חייל פשוט, אלא מודיע מהקו הראשון, מחוד החנית של התנועה. קראו לו יעקב אלבז, והוא היה אחד מחמשת מנהיגי הפנתרים שבאו לפגישה והותירו אצל גולדה את הרושם ש"הם לא נחמדים". אל המשטרה, השב"כ והממסד הישראלי כולו דווקא היה אלבז נחמד מאוד.

יום למחרת הפגישה, ב-14 באפריל, שיגר ראש ענף מבצעים מיוחדים במחוז הדרומי של המשטרה, רפ"ק אברהם תורג'מן, מסמך סודי דחוף למפקד המחוז, לשב"כ ולעמיתיו במודיעין המשטרתי. המסמך כלל דיווח מפורט על הפגישה, על בסיס דיווחיו של אלבז. לאחר דיווח על פגישת ההכנה של הפנתרים שנערכה בביתו של מנהיג התנועה, רוברט-ראובן אברג'יל, במוסררה, נמסר בדו"ח "חלק מתוכן הדברים שהושמעו" בפגישה עם ראש הממשלה:

רפי מרציאנו: "המשטרה הרסה לי את כל העתיד. עבדתי בחברת ביטוח, שאפתי להתקדם, מנהל החברה היה שבע רצון ממני, נשלחתי לקורס בתל אביב, וכשחזרתי מהקורס לחופשה, המשטרה עצרה אותי ואת אבי כחשודים ברצח של אשה זקנה ושדידת כספה בסך 7,000 לירות. בחקירה קיבלתי מכות ועל זה אני לא רוצה לספר".

ראש הממשלה: "למה? תספר אני רוצה לשמוע".

רפי מרציאנו: "אני מזדעזע ברגע בו אני נזכר בזה. אחרי 15 יום תפסו את הרוצחים וביקשו ממני סליחה. חזרתי למקום העבודה ומנהל החברה לא רצה לקבל אותי בחזרה, בטענה שהוא לא רוצה להעסיק עבריינים".

סעדיה מרציאנו: "גם אני לא עובד. איפה שאני הולך לעבוד, המשטרה שמה לי רגליים ומכשילה אותי. היום אני בפנתרים כי אני רוצה להילחם את מלחמת אחי הקטנים".

"כאן עברה ראש הממשלה לדבר על המצב שהיה טרם קום המדינה: 'סבלו, עבדו בטורייה'", המשיך תורג'מן לדווח. "כיום יש במדינה חוסר בידיים עובדות ויש עבודה לכל דורש ואין סיבה שהם לא יילכו לעבוד. ראובן אברג'יל דיבר על בעיות חינוך, דיור, מצוקת הנוער ובא מצויד לפגישה זו עם נתונים סטטיסטיים. הוא הוסיף שבמדינה 65% מהאוכלוסייה הם בני עדות המזרח ולפי יחס זה צריכים להיות לבני עדות המזרח 100 צירים בכנסת. על זה ענתה ראש הממשלה: כן ירבו.

"ראובן הוסיף ואמר שהם דורשים שהממשלה תבנה שיכונים לזוגות צעירים וציין כי השר חזני (מיכאל חזני, שר הסעד מטעם המפד"ל), באחת מהופעותיו בטלוויזיה אמר כי עולי רוסיה מקבלים דיור נאות בגלל סבלם ברוסיה, ועולים מארצות הרווחה מקבלים דירות מרווחות והטבות אחרות כי בארצות מוצאם היו רגילים לרמת חיים גבוהה ואי אפשר להוריד להם את הרמה בארץ. ראובן הוסיף ואמר כי הוא ואנשים מסוגו סבלו 20 שנה ושגם עולי אירופה, אם הם ציונים כל כך טובים, שיסבלו גם הם קצת.

"ראש הממשלה אמרה לראובן כי היא יודעת שיש פער כלכלי וחברתי, היא ערה לבעיה והממשלה עושה ותעשה לחיסולו של הפער הזה. על זה ענה ראובן: 'אני לא מאמין לך, את שקרנית'. ראש הממשלה הגיבה בפנים זועפות ובקול רם: 'מי אתה שלא תאמין לי ותגיד לי שאני שקרנית? תתבייש לך, אתה מחוסר חינוך'. ראובן התנצל ואמר שזו היתה פליטת פה. ראש הממשלה אמרה כי היא לא רוצה שירגזו אחד על השני והוסיפה שהיא לא מקבלת את הנתונים הסטטיסטיים שראובן הציג באומרה: 'יש לי מומחים משלי ויותר מוסמכים ממך ובכל עת יציגו בפני את הנתונים המוסמכים'.

"דוד לוי (אחד מחמשת הפנתרים בפגישה) דיבר על מכות במשטרה ועל התנאים בבתי הסוהר, הוא ביקש שהממשלה תקים ועדה אשר תקבע מה הנתונים לקבלת סוהר לעבודה.... שיבחנו אם אין לו נטיות הומוסקסואליות. הוא ציין כי יש הרבה מקרים שסוהרים מקיימים משכבי זכר עם עצורים קטינים. הוא בעצמו היה עד למקרה שסוהר נתפס על חם כשהוא שוכב עם ילד עצור ואף השתמש בביטוי 'היה מזיין אותו'. ראש הממשלה שאלה: 'אתה מתכוון במדינה שלנו?' ותשובת לוי היתה: 'כן, במדינה שלנו'.

"יעקב אלבז דיבר על כך שעברם של הנערים ואי גיוסם לצה"ל לא מאפשר להם להתקבל לעבודה ורודף אותם כאות קין על מצחם. הם לא יכולים להתקבל לעבודה ולקבל רישיונות נהיגה. הוא עצמו לא שירת בצה"ל בגלל סעיף עצבים.

"ראש הממשלה הגיבה כך: 'אתם לא מחדשים לי שום דבר, אני יודעת שיש עוני וקיים פער חברתי עוד לפני שנוצרו הפנתרים. אני ערה לבעיה והממשלה תפעל לטיפול בבעיה'. לקראת סיום הפגישה אברג'יל ביקש שהממשלה תקים ועדה אשר תטפל בכל הבעיה, 'ושאנחנו (הפנתרים) נשקיף מהצד'. כאן כעסה ראש הממשלה ונזפה בו באומרה: 'מי אתה שתשקיף לי מהצד? יש לי משקיפים משלי. הממשלה תטפל בזה'.

"כעבור שעתיים לערך קטעה גולדה את הפגישה", סיים תורג'מן. "היא אמרה לנוכחים ש'היא ממהרת לכנסת לדיון בנושא 'יהודי בבל'. היא ביקשה כי יבטיחו 'כמו גברים' לא לדווח לעיתונאים על תוכן הפגישה". ספק אם גולדה ידעה שבין חמשת הגברים שפגשה בלשכתה היה גם חפרפרת שהופעלה על ידי מחלקת המבצעים המיוחדים במשטרה ומסרה לתורג'מן ופקודיו ומשם למפכ"ל המשטרה דיווח מלא ומסודר על כל דבר שזז בפנתרים השחורים.

מפגש ברור של אינטרסים

"במחצית הראשונה של פברואר השנה התארגנה בירושלים קבוצה קטנה המורכבת מכמה אנשי שוליים אשר מכנה עצמה בשם הפנתרים השחורים, רובם בעלי עבר פלילי המרגישים בקיפוח - אמיתי או מדומה - על רקע עדתי. לעצמם לקחו הכינוי הנ"ל מבלי להכיר משמעותו במובנים האמריקאיים", כתב רפ"ק תורג'מן יום לפני הפגישה עם גולדה בסקירה מקיפה על הפנתרים שהוגשה למפקד מחוז הדרום, דוד עופר, אחיהם של סמי ויולי.

הפנתרים נולדו בשכונת מוסררה, שבין 48' ל-67' היתה שכונת ספר שגבלה בירושלים המזרחית, אז תחת שלטון ירדני. רוב התושבים היו מרוקאים ועיראקים, מרביתם שוכנו בבתים ערביים שחולקו לדירות זעירות מפוצלות. בחלק מהבתים גרו יותר משש נפשות בחדר. חלק מהתושבים סבלו חרפת רעב. אחוזי האבטלה בשכונה היו מהגבוהים בארץ. רק כמחצית מהילדים למדו במסגרת חינוכית כלשהי.

מלחמת ששת הימים הביאה עמה שגשוג, אבל את מצבם של עניי השכונות היא דווקא החריפה. מהשטחים שנכבשו הגיע שפע כוח אדם זול, ויחד עם השקעות חוץ שזרמו לישראל השתדרג פלאים מצבן של שכבות הביניים. ממשלת גולדה, שביקשה לטפח את "איחוד" העיר, פיזרה השקעות ענק בשכונות שעטפו את מוסררה וגבלו בעיר המזרחית. העולים הרבים מברית המועצות התקבלו בחום על ידי הממסד, שאף חוקק עבורם את "חוק ההטבות לעולים חדשים". ומוסררה? יוק.

צעירי מוסררה היו דור שני לקיפוח, אך בניגוד להוריהם הבינו כי יש אחראי למצוקה שלהם והוא לא בשמים. כשחבורה של 10-15 צעירים מהשכונה החלה לפקוד בתחילת שנות ה-70 מקומות בילוי בעיר, היא נמשכה במהרה לקפה "טעמון", שבו נהגו לשבת גם אנשי שמאל רדיקלי, חלקם חברי תנועת "מצפן" הידועה אז לשמצה. סביב הקפה והשאכטות צמחה ידידות בין נערי מוסררה לבין מהפכני השמאל, בהם האחים מאיר ושמשון ויגודר, יגאל נח ואחרים. גם סניף המפלגה הקומוניסטית ששכן בשכונה והיה המקום היחיד שבו אפשר היה לשתות תה חם, לאכול עוגיות ולצפות בסרטים על רוזה לוקסמבורג ולנין היה כר גידול לפריחת רעיונות מהפכניים. חלק מהם היו בטיפול של עובדי שטח בעיריית ירושלים, ואחד מהם "זימן לפגישה עם החבורה עיתונאי ב'על המשמר'".

בינואר 71' דיווח "על המשמר" על התארגנות של צעירים, בראשית שנות ה-20 לחייהם, "נגד הממשלה האשכנזית והממסד" ונגד קיפוחם המתמשך של המזרחים. הראיון התוקפני צוטט בכלי התקשורת המרכזיים ועורר הדים ראשונים בממסד. גם תורג'מן, קצין המודיעין שלימים היה לניצב ולמפקד המחוז הדרומי ומחוז תל אביב, נזעק לנוכח האפשרות שיפרוץ פה מרד מזרחי. "ברקע כל הזמן הידהדו בראשי אירועי ואדי סאליב", הוא מספר. אבל יותר מוואדי סאליב הפחיד אותו השם שבחר סעדיה מרציאנו לתנועה, אותו אימץ מהתנועה השחורה המיליטנטית האמריקאית. "הייתי מאוד חרד ממנו", הוא מודה.

תורג'מן התערב. בפגישה עם מפקד המחוז הדרומי עופר הוא ביקש ממנו לפתוח באיסוף חומר מודיעיני מקיף על החבורה. מקציניו ביקש לאתר מקורות, והוא עצמו גייס את הדג השמן מכולם. ב-23 בפברואר נפגשו תורג'מן ואחד מפקודיו עם אלבז. "המקור, שהנו מקורב לחבורה המכנה את עצמה הפנתרים השחורים, קיבל הנחיות לחדור לפעילותם בכדי לדווח לנו על הנעשה", נכתב בדו"ח מודיעיני לאחר הפגישה. הסימן שניתן למקור היה פ-51.

פ-51 לא היה בודד בחזית ההלשנות: היו גם פ-14 ופ-68 ומ-329 ועוד מקורות אחרים ששימשו כמדליפים מעת לעת. אבל פ-51 התייחד בכך שהיה אחד מהצמרת, שותף סוד של ממש. הוא הכיר את כל הצעדים המתוכננים של התנועה והזרים מידע רב ואפקטיווי על המתרחש במפגשים החשאיים שקיימה צמרת התנועה בבתים הזעירים של שכונת מוסררה. באחד הדו"חות אף סיפר למפעיליו כי נבחר על ידי חבריו בהצבעה חשאית לתפקיד יו"ר התנועה. "המקור קם והביע את התנגדותו לבחירה", מצטט דו"ח המודיעין. שלל דו"חות המודיעין שהצטברו, השמורים במשרדי גנזך המדינה ומתפרסמים כאן לראשונה, מכילים מידע לא רק על כוונות "פליליות" בהפגנות, אלא גם ממצאי מעקבים בסגנון אדגר הובר: איסוף שמי של תומכים ומצטרפים, איסוף מידע על דיונים אידיאולוגיים פנימיים, ציטוטים משיחות עם חברי כנסת, מאבקים פנימיים בתוך התנועה ועוד ועוד.

אלבז, שהוגדר באחד הדו"חות "כפורץ ושודד לשעבר", היה "לקוח" של תורג'מן עוד לפני הפעלתו כסוכן בפנתרים. תורג'מן נולד במרוקו, אלבז - שחזר בתשובה ונפטר לפני כמה שנים ממחלה - היה מרוקאי יליד הארץ, ובין השניים שררה קרבה משפחתית רחוקה; כמי שהיה חבר ב"וועד העדה המערבית", ארגון ממסדי של יוצאי צפון אפריקה, הכיר תורג'מן היטב את אחיו של אלבז, ציון, מפעילות משותפת בארגון.

"הוא כבר היה אז מקורב לפנתרים אבל הוא יותר מבוגר מהם בגיל, רובם היו בני 20 והוא היה קרוב ל-40", אומר תורג'מן, היום בן 75, על אלבז. "הוא הודרך לתפוס עמדת הנהגה ובמהרה נמנה עם חמישיית המנהיגים של הקבוצה. היה פה מפגש ברור של אינטרסים. היה קל לגייס אותו".

בתמורה לשירותיו של אלבז הועלמה עין מפעילותו כסרסור והוא קיבל בקביעות תשלומים במזומן. תורג'מן: "הוא היה מקבל כסף, ואם הוא נשלח לתל אביב לפעילות מובן מאליו שהיינו משלמים את הוצאותיו. גם אם היו לו בעיות במשפחה, אנחנו פתרנו אותן. הוא היה אדם פיקח בעל קסם אישי. הוא הזדהה עם הפנתרים, או ששיחק את המשחק היטב. הוא הופעל על ידינו עוד לפני שהפנתרים החלו להפגין".

ב-71' היה אלבז גרוש ואב לשניים ולא גר במוסררה. ראובן אברג'יל מספר שהצטרף לתנועה בגל השני, שהחל בעקבות פרסום הכתבה ב"על המשמר". אברג'יל: "הוא היה החכם שבינינו, בעל קסם אישי רב, גבר יפה ושרמנטי. לא עלה כלפיו כל חשד".

נודע לנו ממקורנו

בהמשך המסמך מתאר אלבז את הכנותיהם של הפנתרים להפגנת הפתיחה: "אנשי מצפן ביקשו מהם (מהפנתרים) להכין דגלים שחורים על מקלות ולשים מסמרים במקלות כדי להכות בהם שוטרים במקרה שהשוטרים ישתמשו בכוח". בהמשך המסמך מוסר אלבז תיאורים מדוקדקים למדי על תוכניותיהם של הפנתרים לקראת ההפגנה. הוא גם תורם את שמות מייסדי התנועה. "כל אלה מוכרים לנו כבדוקאים", מציין הדו"ח, "גם מתוך ידיעה וגם מדברי המקור, כל המוזכרים משתמשים בסמים".

במסמכי המשטרה הרבים תוארו הפנתרים בקביעות לא רק כעבריינים אלא גם כבובות על חוט המופעלות על ידי אנשי מצפן האשכנזים. "קבוצת מצפן עלתה על העגלה כדי לנצל את הרגשת הקיפוח של נערים אלה למטרותיה הפוליטיות", נכתב במסמך. "קבוצת הפנתרים קיבלה ממצפן דוקטרינה נוסח הפנתרים השחורים באמריקה והוסתו לפעול באלימות, להפגין ולשבות כאשר מדגישים: 'אם לא תיקחו בכוח מה שמגיע לכם, לא תקבלו'" ("אני יכול להוכיח באותות ומופתים שמצפן, מההפגנה הראשונה ועד לסוף הדרך, לא הדיחו אותנו לדרך לא הולמת", אומר אברג'יל היום. "הם תרמו אינפורמציה מהעולם, מידע על כישלונות והצלחות של קבוצות. לא גדלנו באוניברסיטאות ולא הכרנו את דרכי הפעולה ובכך הם תרמו").

בסיום המסמך מובאות "הערות הענף" ובהן התייחסות קונקרטית לדמותו של אלבז: "המקור הנו בדוקאי, משתייך לחבורת הפנתרים, הוא פרמיטיווי, שירת בצה"ל אולם גם בצה"ל ישב בכלא, מחוסר עבודה כעת. כדי לדלות ממנו פרטים יש לתחקרו הרבה, ניתן להפעילו טוב אם יוטלו עליו משימות מוגדרות בנושא". את הבקשה לקיום ההפגנה הראשונה הגישו הפנתרים ב-26 בפברואר, שלושה ימים לאחר שתורג'מן נפגש עם אלבז.

עצם הגשת הבקשה עוררה במסדרונות השלטון מהומה. משטרת ירושלים מיהרה להעביר חוות דעת שלילית למטה הארצי, והמפכ"ל, פנחס קופל, התנגד גם הוא לקיומה, מסיבה שלא השאירה מקום לפרשנות: "הפגנה אלימה שכזו, על רקע עדתי מובהק, עלולה להצית ולהעלות על הפרק מתיחויות בין-עדתיות אולי אף בנוסח מאורעות ואדי סאליב". שר המשטרה, שלמה הלל, רץ עם ההמלצה לגולדה שכינסה התייעצות דחופה בלשכתה עוד באותו יום. כבר בתחילת הישיבה דווח ששני בחורים ממצפן נעצרו אחרי שהדביקו כרוזים של הפנתרים.

בהתייעצות נטלו חלק, מלבד הלל, גם קופל וראש עיריית ירושלים טדי קולק. ההחלטה נפלה: את המרד הזה חייבים לחנוק עכשיו. התפקידים חולקו. "המשטרה נתבקשה לבדוק אפשרויות קליטת כמה פעילים בצה"ל", סוכם, וראש העיר קולק קיבל על עצמו "להביא לידיעת הציבור את בחישת מצפן בפרשה ואת היות פעילי החבורה אנשי שוליים". המשטרה התבקשה לנהל שיחות עם רבנים וראשי העדה המרוקאית "כדי להסביר את הנעשה, ולנטרל את סביבתם, כדי שלא תצטרף להפגנה".

החלטה נחרצת אחרת היתה לדחות את הבקשה של הפנתרים להפגין ואף לערוך מעצרי מנע של מנהיגי התנועה וגם של אנשי תנועת מצפן. הניידות פשטו על מוסררה ועל בתי הקפה בירושלים ובסך הכל נעצרו 15 איש, אך לא הוגש נגדם כל אישום. הפנתרים הגיבו בכרוז אלים: "באיזו זכות שולל שר המשטרה מבני עדתו להפגין על זכויות שנשללו 23 שנה?... שרים ייסעו בכרמל ולנו לא ייכנסו מים הביתה?... מוסררה-הארלם".

במקום ההפגנה המתוכננת החליטו אלו שהצליחו לחמוק מהסורגים לערוך הפגנת מחאה ברחבת עיריית ירושלים נגד גל המעצרים ההמוני. "רדו מהדשא פרחחים", גער בהם קולק שהשקיף עליהם מתגודדים מתחת למרפסת לשכתו. במסמך מסכם שנשלח מנצ"מ אהרון שלוש, ראש המחלקה למבצעים מיוחדים, למפכ"ל המשטרה אחרי ההפגנה, הוא כתב בגאווה: "מרגע זה ואילך אבדה לקבוצת הפנתרים מנהיגותה. מאידך נרתמו אנשי מצפן לפעולה וקראו לקהל להפגין על אף הכל. פעילות הגיוס נתרכזה בקפה טעמון ובאוניברסיטה העברית, כמה אנשי רוח נרתמו, תלמידי תיכון ואנשי בוהמה... ההפגנה היתה שקטה והתנהלה בעיקר על ידי 'אנשי רוח' (דן בן אמוץ ועמוס קינן), פעילות מצפן לא הורגשה כמעט. נוער השכונות היה בטל בשישים... 'אפליה' כמעט ולא הוזכרה". לסיכום, קובע המסמך, "נראה כי 'הסיכול החיובי' שנקטה המשטרה הביא במידה רבה לכך שבהפגנה לא הורגש האלמנט העדתי ואף לא השכבה הסוציאלית: ההפגנה הפכה להפגנת ליברלים".

בחלוף חודש, כשהתברר שהפנתרים לא נשברו וכוחם רק עולה, הגיע שלב טובות ההנאה. במסמך ששלח תורג'מן באביב למפקד המחוז מפורטות "פעולות השיקום" שננקטו כלפי "חמשת חברי ההנהגה", בניסיון לפורר את ניצני המחאה המזרחית: "מאיר לוי ואלי אברג'יל הוכנסו בעזרת המשטרה לקורס טבחות במלון תדמור, ואילו אליעזר אברג'יל (אחיו של ראובן) גויס בפעולת השיקום לסדנת המשטרה. לגבי היתר נמשכת פעולת השיקום".

במקום אחר במסמך מביע תורג'מן תסכול מכך שלמרות שלפנתרים סודרו ג'ובים, הם עדיין פעילים בתנועה. גם התקשורת חוטפת: "כל זה לא הוריד את הנושא מפעילותו ולמרבית הצער אמצעי הקומוניקציה הממלכתיים והפרטיים המשיכו להחזיק את הנושא בחדשות". על השמאל נכתב במסמך: "ככל שירבו כל מיני 'אנשים טובים' אשר ינסו לעלות על עגלה זו, כן יגבר רצונן של הקבוצות להראות פעילות".

כשתורג'מן שומע היום על כך שהמשטרה, במסמכיה, נטתה לנפח את עברם הפלילי של הפנתרים, הוא מסכים שאכן מדובר היה ב"פושעים קטנים". אבל ב-71' שורטט על ראובן אברג'יל דיוקן כמעט מאפיוזי: "עולה דמותו של רוברט-ראובן אברג'יל כמנהיג הארגון. את ביתו העמיד כמשרד לרשות הארגון. כל ישיבות הארגון מתקיימות בביתו. לרוברט יש מעט מאוד הרשעות בעבירות, אך מוכר לנו כרועה זונות לשעבר וסוחר סמים בהווה".

בהמשך ציין תורג'מן בדאגה כי "קיים מידע" על ניצני התארגנות ראשונים ומוקדי הזדהות עם הפנתרים שהחלו לצוץ במקומות כמו לוד, גבעת אולגה, תל אביב, דימונה, ירוחם ויהוד, "ויש אומרים גם עיירות עולים בצפון". באדיבות אלבז הוא סוקר את זהות הספונסרים של הארגון החדש: "ידוע לנו כי רוברט (ראובן אברג'יל) קיבל 300 לירות מאריה בובר ממצפן, 500 לירות מטבח בשם פדידה ו-500 לירות משני כתבים של עיתון 'לה פיגרו' תמורת ביום עסקי זנות בירושלים. הביום נעשה בשיתוף שתי זונות המוכרות לנו, כאשר כלקוחותיהן שימשו שני חברי הארגון (אברג'יל מכחיש את הסיפור). יצוין כי בנושא המימון, המקור, התופס מקום חשוב בארגון, ממודר מעניין הכסף, כמוהו שאר חברי הארגון".

פיגוע במימונה

ב-30 במארס היה אלבז בביתו של אברג'יל. לבתי הקולנוע הגיע הסרט "מלכת הכביש", על חייה של מרגלית, זונת רחוב מרוקאית, בכיכובה של גילה אלמגור. "רוברט הודיע שהסרט משמיץ את המרוקאים במיוחד", דיווח אלבז למפעיליו. "בשיחה עם סעדיה (מרציאנו) הודיע רוברט: 'אנו נזהיר את בעל הקולנוע להפסיק את הצגת הסרט, ואם לאו ננקוט נגדו צעדים כאלה שניקח בקבוקים עם בנזין ונשליכם בהתחלת הסרט" (אברג'יל מאשר את העובדות).

כמה ימים מאוחר יותר, לקראת הפסח, תיכננו הפנתרים הוצאת הגדה של פסח ברוח הקיפוח המזרחי. בהגדה היה אמור להופיע נוסח תפילות מחודש: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו כולנו רועדים מקור והלילה הזה רובנו עצובים". גם שנים אחרי שהודפסה הטרידה את אברג'יל השאלה לאן נעלם הקלף המקורי שעליה הודפסה. משך שנים ניסה אברג'יל להתחקות אחריה, לשווא. נדמה שמסמכי המודיעין מספקים את התשובה. בשלב מסוים דיווח אלבז כי רכש יחד עם פנתרים נוספים מכונת כתיבה. "כן הבטיח המקור להשתדל להשיג את בת אחיו להדפסת החומר שתהיה לו גישה נוחה לחומר", ואחר ישבו כולם "יחדיו משעות הלילה המאוחרות עד חמש לפנות בוקר וניסחו הגדה בנוסח הפנתרים בצורת גליל שאורכו משתרע על שני מטרים. המקור המציא את נוסח ההגדה לצורכי ההעתקה".

באפריל תיכננו אברג'יל וחבריו לפתוח בשביתת רעב ליד הכותל שתכריח את גולדה להיענות לדרישתם ולפגוש אותם. השביתה השיגה את מטרתה בזריזות וגולדה פגשה את מנהיגי התנועה באמצע החודש. ארבעה ימים אחרי כבר עמלו פועלים על התקנת הבמות לחגיגות המימונה בגן סאקר. מבחינתה של גולדה סיפקה המימונה הזדמנות לחבק את העדה המרוקאית ולנקות עצמה מכתם האשמה שהדביקו לה נערי מוסררה. הפנתרים מצדם ביקשו לנצל את אירועי המימונה כדי למחות על מעצר נוסף של חלק מחבריהם.

בצהריים, בעוד אחת הזמרות מופיעה על הבמה המרכזית שהוקמה בלב המדשאות, ביקש אחד מהפעילים הבולטים בתנועה, דני סעיל, שכעבור כמה שנים נעלם באופן מסתורי, ממנחה האירוע להזמין לבמה את אברג'יל לשאת דברים. בדו"ח מודיעיני שכתב קצין משטרה יום אחרי ההפגנה נכתב: "המנחה בתמימותו, ומבלי לברר תוכן ההודעה, הזמין ברמקול את אברג'יל לעלות לבמה. הח"מ יחד עם מפקד המשטרה הבינו את המזימה ושיכנעו את המנחה לא לעשות זאת... התאספו כמה פנתרים בכניסה לבמה וניסו בכוח לפלס דרך לבמה. פרצה תגרה בין הפנתרים והסדרנים ובסוף הצליחו הפנתרים לעלות לבמה. נראו כיסאות עפים והזמרת ברחה מהמקום".

לבמה עלתה כל צמרת הפנתרים ואחריהם דלקו שוטרים, שהצליחו לבסוף לאחר מאמץ רב להורידם מהבמה. "הם התארגנו מחוץ לשטח החגיגות", נכתב בדו"ח, "ועם כרזות וסיסמאות מורמות התיישבו על הכביש וצעקו במשך 20 דקות. לאחר מכן, בראשותם של דני סעיל וראובן אברג'יל, צעדו עם הכרזות כ-100 מטר ופנו שוב לאזור החגיגות". הפנתרים שבו וניסו לעלות על הבמה המרכזית, "ואז החלה קטטה בין השוטרים והפנתרים שהתנגדו להורדתם מהבמה, באותה עת הועפו אבנים ומקלות מכל צד לעבר השוטרים מהקהל". בזמן המהומה הנוראה שפרצה על הבמה הצליח אחד הפנתרים, רפי מרציאנו, לשאת נאום קצר על האפליה וגם לשיר את התקווה בהפגנתיות.

השעה כבר היתה 16:30 והשיירה של גולדה עמדה להגיע. הפנתרים רצו לחסום את הכביש. "נקלטה שיחה ביניהם", כתב הקצין, "שאם לא יאפשרו להם לשוחח עם ראש הממשלה, יילכו להפגין בבית המעצר כדי למחות על מעצר חבריהם". כעבור שעה, ב-17:40, הגיע "מקור פ-51" לרס"ל אריה כהן ומסר לו ידיעה קריטית: "הפנתרים הכינו בקבוקים (מולוטוב) ומתכוננים לזרוק אותם לעבר סככת הנכבדים כאשר תגיע ראש הממשלה. ידיעה זו הועברה מיד למפקד המרחב אשר ביקש להישאר בין הפנתרים ולשמוע על כוונותיהם".

כעבור זמן מה הודיע יו"ר ברית יוצאי מרוקו בישראל וחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות, שאול בן שמחון, שראש הממשלה לא תגיע לאירוע. "אז כל הפנתרים רצו לכיוון המקום שבו נמצא וצעקו 'בן שמחון הבוגד, קנו אותך'. הם הפילו הגדרות של סככת הנכבדים וניסו להתפרץ פנימה, אך חיילים ושוטרים שעמדו במקום מנעו בעדם".

ימי פילוג

כבר בימי הפעלתו הראשונים דיווח אלבז למפעיליו על קרעים בתוך התנועה. אחד מפעיליה המרכזיים, האמן אדי מור-מלכה, היה עסוק אז בהקמת פלג נגדי בשם "פשיש", ראשי תיבות של "פנתרים שחורים ישראל השנייה". בעקבות כך "המקור הוזמן לפגישה דחופה", כותב קצין באחד הדו"חות, ומפרט מפי המקור את הסיבות לפילוג המסתמן: "מור ניסה לערער את מעמדו של אברג'יל ולהחשידו כסוכן משטרה ובהעלמת כספים שנתקבלו לטובת הארגון". בסיום המסמך מוזכר צרור ההוראות שחולק לאלבז: "הוטל על המקור לנסות להתקרב לאדי מור ולארגונו החדש כאינטרסנט וכמועמד אפשרי - מבלי להתחייב - במטרה לברר את תוכניותיהם וכוונותיהם לעתיד הקרוב, ולאתר מקור נוסף לחדירה לארגון החדש".

מור עבד באותה עת יחד עם אחיו כאמן בשכונת ימין משה, עד שפונה ממנה כששטח ההפקר בין ישראל לירדן הפך ללהיט נדל"ני. הפינוי הפך עילה נוספת להפגנה. במסמך אחר הוא מתואר כך: "עבריין לשעבר, מקורב לבוהמה הירושלמית, מציג את עצמו כאמן, צבר, הוריו מיוצאי מרוקו, מוכר לנו כקומוניסט".

מור עזב את הפנתרים ביולי, מהלך שלא הפתיע את המשטרה. כבר ב-25 במארס, כשאלבז זומן לדווח על ההכנות לקראת מפגש הפנתרים עם סטודנטים באוניברסיטה העברית, הוא עידכן על הבקעים הפנימיים: "בשעות הצהריים הופיע אדי מור והודיע לראובן שהוא ינאם עבור הפנתרים. אברג'יל הודיע לו מפורשות ש'לא צריכים אתכם ואם תפריעו לנו, נשבור אתכם'. כאן סיפר המקור על התפלגות בין הפנתרים לבין עצמם: 'אין דעה אחידה, כולם רוצים להיות מפקדים. פרץ ריב מילולי בין אברג'יל לבין סעדיה מרציאנו, אשר הביע התמרמרותו וכינה את רוברט 'היטלר' שמחליט ועושה הכל לבד".

בפגישה מאוחרת של צמרת התנועה דיווח אלבז על קרע נוסף, הפעם בין הפנתרים לבין אנשי מצפן. "דני סעיל דיבר על אכזבתו מהתנהגותם המתונה... בקום אדי מור לשאת את דבריו, אמר לו דני לויט שאין לו זכות לדבר מפני שהוא פחדן והוא הראשון שברח בהפגנה. בתגובה על כך רוברט אברג'יל הנחית על פניו מכת אגרוף וזה היה האות לתחילת התגרה שפרצה במקום - כאשר כל ארבעת אנשי מצפן הוכו מכות נמרצות ונמלטו מהמקום. לנוכח התקרית פוצצה הישיבה ומשתתפיה התפזרו".

במשטרה בוודאי אהבו את הדיווח על המאבק האלים עם מצפן. סיפוק קטן יותר נשאב מהדיווחים של אלבז על אלימות אחרת - זאת שהמשטרה הפעילה כביכול נגד הפנתרים עצמם. "בשעות הצהריים ביקר המקור בביתו של אברג'יל. במקום נכחו עיתונאים וצלם", נכתב באחד הדו"חות. "רוברט סיפר להם אודות העינויים הנהוגים במשטרה שאינם יורדים מאיכותם של העינויים שהיו מבוצעים על ידי היפנים.... רוברט סיפר שהוא מכיר אדם ששערותיו אינן צומחות לו יותר כתוצאה ממכות שקיבל על ראשו עם מקל דק, וכן מכיר הוא אנשים אשר הוכו על איבר מינם. כן הוא מכיר את רבינוביץ' אשר הוכה ונדרש לזחול על הברכיים כדי לנשק את רגלי החוקר".

מה היה חלקו של אלבז עצמו בפילוגים אלה? איך הצליח לרקוד על שתי חתונות, גם להיות חבר בכיר בתנועה וגם להלשין עליה למשטרה? חברי הפנתרים לא שוכחים את הסינרגיה שניסה ליצור בין שני תפקידיו. "אלבז היה סוכן משטרה מספר אחת שלהם", אומר צ'רלי ביטון. "הוא היה מביא כסף והציע לנו אמל"ח שאנחנו דחינו, וכל פעם שמענו שהוא מציע למישהו אחר נשק, הכל כדי להפליל אותנו. הוא וראובן הכינו את בקבוקי המולוטוב".

בדיווחים שמסר למפעיליו הציג עצמו אלבז כגורם מפשר, ממתן ומרגיע, אך המציאות היתה אחרת. אלבז שימש למעשה כסוכן פרובוקטור. "סוכן יותר טוב ממנו לא תוכל למצוא", אומר היו"ר השני של התנועה, כוכבי שמש. "כנראה שהוא היה מקבל הרבה כסף. היתה תקופה שהפנתרים דעכו, ולפני הקונגרס הציוני שבו ביקשנו להשתתף אמרתי: 'אם אני לא אדבר, גם גולדה לא תדבר'. יום אחד אני יושב בטעמון, לא עושה כלום, מה היה לעשות, ואז נכנס אלבז ואמר לי: "מה אתה יושב פה? תתחיל להתארגן, אמרת שאם אתה לא תדבר גם גולדה לא תדבר'. הוא הלך והביא רימוני עשן וחזיזים".

איך הוא הצליח לתעתע בכם?

"לאלבז היתה חוכמה של האנשים הפשוטים. הוא היה נדבק למנהיג. קודם כל לאברג'יל שהיה לכאורה המנהיג הראשון, ואז כשמרכז הכוח עבר לצדי, הוא עבר אלי. ידעתי שהוא סוכן משטרה. הוא נתן את הכסף לבנזין שבאמצעותו הוכנו בקבוקי המולוטוב, הוא דאג להחרפה של המאבק. הוא היה בן אדם עם כסף. אחרי הפגנה למשל הוא היה מזמין את כולנו לחומוס על חשבונו. לדעתי הוא לא גרם לנו נזק אלא לכך שהמשטרה תפחד מאיתנו".

ביטון, אגב, סבור עד היום שגם אברג'יל שימש כסוכן משטרה. "תפסו אותו עם כמות סמים גדולה והוא רב עם השוטרים, ואז הציעו לו תורג'מן וחבריו לשמש כסוכן של הפנתרים השחורים", הוא אומר. "המטה היה אצלו והוא דיווח הכל למשטרה". אבל תורג'מן קובע שביטון טועה - "אברג'יל היה האיש החכם ביותר בפנתרים", הוא אומר. "הוא לא שיתף לעולם פעולה עם המשטרה" - ואברג'יל, שמכיר את טענותיו של ביטון ומבטל אותן כלאחר יד ("הוא האשים אותי בכל חוץ מברצח ארלוזורוב"), מקווה שחשיפתו של אלבז תשים להן קץ. "הכתבה הזאת תעשה צדק היסטורי", הוא אומר בשיחה מתחת לביתו הזעיר בשכונת תלפיות. בשנים האחרונות הוא הדריך חבורות רחוב, הצטרף לקשת הדמוקרטית המזרחית ונטל חלק במאבק של תושבי שכונת קטמון נגד בניית שכונה על פארק הצבאים המקומי, כעת הוא מובטל וחי מדמי הביטוח הלאומי. "האדם יודע מיהו", הוא ממשיך. "אני לא אשפוט את החברים שלי גם אם הם עושים מעשים לא נכונים. כולנו קורבנות של המערכת".

ליל הפנתרים

ב-9 במאי הוזעק אלבז לביתו של אברג'יל. בחדר הקטן המתינו פנתרים נוספים. אברג'יל סיפר להם שעמוס קינן הזמינם לביתו. בהגיעם אליו, נכתב בדו"ח, הם גילו ש"במקום לא היה נוכח אדם פרט למארח קינן, אשר פתח עמם בשיחה אודות רצונו לבוא לעזרתם ואמר שהוא מכיר אדם המוכן לתרום שירותים לפנתרים בסך 50 אלף לירות, כלומר שהתרומה אינה כספית אלא לביצוע עבודות הדפסה, כרוזים וחוברות. קינן סירב בשלב זה לגלות פרטי התורם האלמוני".

הם יצאו את ביתו של קינן ומיהרו לקולנוע שדרות, לאסיפה קומוניסטית. "חבורת הפנתרים פשטה על האולם", המשיך המפעיל לתעד את דברי אלבז, "והחלו להתרים את הקהל". מזכ"ל רק"ח, ח"כ מאיר וילנר, הצביע על בעיית הפנתרים והדגיש שזו תוצאה של משטר קפיטליסטי. האסיפה הסתיימה כעבור 45 דקות וחבורת הפנתרים החליטה לנסוע לקולנוע "דקל", בהתאם להזמנה טלפונית שהתקבלה כמה ימים לפני כן מאורי זוהר. במשרדי הקולנוע המתינו זוהר ושמואל שי שתרמו שניהם יחד 40 לירות וקיבלו כל אחד 10 מדבקות "תנו יד לפנתרים".

שבוע לאחר מכן, ב-16 בחודש, חזר אלבז למפעיל כדי לדווח על הפגנה שמתוכננת לכבוד יום הסטודנט: "ההפגנה תצא מכיכר הדוידקה ותגיע עד לכיכר ציון, שם יתיישבו על הכביש לשעתיים תמימות כדי להביע דרישה מהעירייה לשינוי השם 'כיכר ציון' לכיכר 'יהדות המזרח'. אדי מלכה ינאם בכיכר הדוידקה ויסביר שפני הפנתרים השחורים הם לשלום, אך הוא ידגיש שאם המשטרה תשתמש כלפיהם בכוח הם יגיבו בכוח פי כמה".

ההפגנה שהתקיימה ב-18 במאי, ונודעה לימים כ"ליל הפנתרים", היתה המונית וגבתה מחיר כבד. ברגע שהפנתרים עזבו את אזור ההפגנה שתוחם בשוטרים רבים והחלו לצעוד לכיוון כיכר ציון, פנה אליהם מפקד המשטרה במגפון והודיע שההפגנה בלתי חוקית. לאחר שלא צייתו לקריאה השלישית והמשיכו לצעוד, הורה המפקד לשוטרים לפנותם בכוח. אלות הונפו, סילוני מים הותזו והקרבות נמשכו שבע שעות. תוך שימוש באלימות קשה עצרה המשטרה כ-100 מפגינים, עשרות נזקקו לטיפול רפואי. הפנתרים הגיבו בזריקת שלושה בקבוקי תבערה למקומות שונים בעיר. אברג'יל זוכר שכאשר הקבוצה נסוגה לשכונת מוסררה כשהמשטרה דולקת אחריה, הם נתקלו במשאית דלק. "אלבז הציע לקחת דלק והכין במו ידיו את בקבוקי המולוטוב שנזרקו אחר כך", הוא טוען.

העיתונות רעשה. "כיצד יכלה יד יהודית להטיל בקבוק מולוטוב בירושלים?" זעקה גולדה. בכרוז שהוציאה התנועה לאחר ההפגנה והופנה "אל תושבי שכונות העוני בכל הארץ!" הם תיארו מסכת התעללויות קשה של המשטרה. "לשיא הגיעו השוטרים עם סעדיה מרציאנו. לאחר שעצרו אותו הובילו אותו לסמטה צדדית ובמשך 20 דקות הכניסו בו מכות רצח. לבית הכלא הוא הובא בעילפון מוחלט כשקצין בשם מושיץ מאיים עליו: 'עוד נכניס לך כדור בראש'". הכרוז הסתיים בקריאה: "אל נעבור בשתיקה על מעשי זוועה אלה של המשטרה! במקום פעולות משטרה אנו דורשים פעולת ממשלה לחיסול העוני".

גולדה לא הקימה ועדת חקירה לבדיקת התנהגות השוטרים בליל הפנתרים. גם טענות של אנשי מצפן כי ראו התעללויות נוראות בעצירים בליל המעצר לא הועילו. המשטרה קיבלה מהממסד גיבוי מוחלט לטיפולה המיוחד בסכנה הלאומית המתרגשת, ומצדה הגיבה להאשמות בשיגור מסמך הסברה לכל קציני הפיקוד בנושא הפנתרים שבו הודגש כי "העובדה שבני עדות המזרח מעורבים בשכיחות גבוהה יותר בשכבות העוני נובעת מנתונים אובייקטיוויים, כלומר התופעה היא חברתית ולא עדתית באופיה".

מפגישתם של אברג'יל ואלבז עם ח"כ וילנר חזר אלבז למשטרה. כך נכתב בדו"ח: "אברג'יל והמקור היו בפגישה עם חבר הכנסת וילנר במזנון הכנסת. ח"כ וילנר אמר להם: 'מה שעשיתם עד היום היה דבר גדול'. אתם צריכים להגדיל ולעשות. הקהל מתחיל לגלות עניין בכם ומבין שדרשתם ודרישותיכם לא נתמלאו. גם אנחנו אנשי רק"ח הפגנו לא פעם וקיבלנו מכות. לכם הכבוד, אני לא יכול להגיע לגולדה ואתם הגעתם'. לדברי המקור, ח"כ וילנר הציע להם להמשיך בהפגנות".

בקיץ 71' ערכו הפנתרים הפגנה נוספת, הגיליון הראשון של "הפנתר השחור" הופץ ובגזרת המפעיל-מקור ניכרה מתיחות. באמצע יוני דיווח מקור אחר, פ-68, שהפנתרים החליטו "על הקמת ועדת ביטחון שתשמור על הביטחון והסודיות של הפנתרים". כמה ימים לאחר מכן "הוטל על המקור להימנע במגע עמנו במטה המרחב". היה חשש שאלבז יישרף, למרות שתורג'מן טוען כי זה לא הזיז לו. "הוא היה מסתובב במשטרה גם לפני כן בגלל הרקע שלו", הוא מספר. "ומלבד זאת, עצם העובדה שהיה מבוגר, פיקח וממזר גרם לפנתרים לשלוח אותו לשיחות איתנו כנציגם. הוא לא חשש אף פעם, פשוט ציפצף. הוא היה חזק מאוד פיזית וחזק באישיות".

גולדה היתה אטומה

עד סוף 71' המשיכו הפנתרים בפעילות מחאה, בהפגנות ובפרסום כרוזים מיליטנטיים ("המזרחים הביאו איתם את האפליה שהיתה נהוגה כלפיהם בארצות מוצאם", איבחנה גולדה בראיון ל"לה מונד"). לחץ המשטרה והקרעים הפנימיים גרמו לדעיכה בפעילות, אך הסוגיות שהעלו השפיעו על סדר היום הפוליטי והביאו את הממשלה להקים ועדת ראש הממשלה לבחינת ילדים ובני נוער במצוקה. הדו"ח, שהושלם כעבור שנים, הצביע על מצוקה כלכלית קשה המרוכזת בקרב "יוצאי אסיה-אפריקה" וכן על היעדר מדיניות סוציאלית כוללת. במארס 72' הוגש לאישור הכנסת התקציב המכונה "תקציב הפנתרים", משום הגידול המשמעותי בסעיפי החינוך, הדיור והשיכון שנעשה בו בהשוואה לתקציב הקודם.

משנת 72' זכור בעיקר מבצע גניבת בקבוקי החלב ממפתני הבתים בשכונות המבוססות של הבירה וחלוקתם בשכונות העוני, ושתי ההפגנות הגדולות האחרונות של התנועה בשבוע הראשון של מאי. מלחמת יום הכיפורים ב-73' החזירה את האג'נדה הביטחונית למרכז הדיון ודחקה הצדה את הקיפוח העדתי והמצוקות החברתיות, אבל זרעי המהפכה כבר נטמנו. "יש רבים מבין אחינו האשכנזים שמופיעים בשער כמי שדואגים לספרדים", התבטא הרב עובדיה יוסף באותה שנה, "אך דבר זה הוא כלפי חוץ בלבד ובאמת אין הדברים כך".

ניסיונם של הפנתרים להיבחר לכנסת, בשתי רשימות ותוך ריב פנימי סוער, נכשל ושתי הרשימות לא עברו את אחוז החסימה. המעגל נסגר ב-77': המרד שהכריזו הפנתרים בשם המזרחים במפא"י הושלם, רעיונית ומעשית, עם עליית מנחם בגין והליכוד לשלטון. צ'רלי ביטון נבחר לח"כ מטעם חד"ש, שלוש שנים אחריו נכנס גם סעדיה מרציאנו לכנסת מטעמה של רשימת של"י. חלק מהפנתרים נשארו נאמנים למאבק החברתי, אחרים הגחיכו אותו, ואלה גם אלה ממשיכים עד היום להתקוטט על תהילת המאבק. דווקא יריבם המושבע מהמשטרה, תורג'מן, לא מהסס, 36 שנה אחרי, לחלוק להם שבחים: "המאבק שלהם היה צודק ב-100%, וגולדה בטעותה חשבה שאפשר לדכא אותם באמצעות הכוח המשטרתי. בהתחלה אתה מתפתה לחשוב שאם תפזר אותם בכוח זה ייגמר, ואז אתה מבין שמולך עומדת חבורה נחושה ואינטליגנטית. גולדה היתה אטומה למצוקות שלהם. אם היא היתה יורדת פעם אחת למוסררה לראות את העוני והדלות, היא היתה מבינה. איך אפשר היה לצמוח בשכונה כזו?" *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ