שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תום שגב
תום שגב
תום שגב
תום שגב

מקובל לומר שמלחמת העצמאות פרצה למחרת החלטת כ"ט בנובמבר 1947. כך כתוב בין היתר בלקסיקון לביטחון ישראל של זאב שיף ואיתן הבר: "ב-30 בנובמבר ירו ערבים על אוטובוס ציבורי יהודי בדרכו מנתניה לירושלים. חמישה יהודים נהרגו. כך פרצה המלחמה".

שישים שנה שומעת אסתר זכאי גרסה זו ובכל פעם היא מתרגזת מחדש. כי זה לא נכון וצריך לדייק, אמרה השבוע. בת 78, היא מתגוררת בעומר שליד באר שבע וזוכרת הכל.

את סוף השבוע ההוא בילתה עם חבר בחדרה. במוצאי שבת יצאה כמו כולם לרקוד ברחובות המושבה. למחרת יצאה לירושלים. האוטובוס מחדרה שזכאי נסעה בו עקף את האוטובוס מנתניה ונפגע ראשון. לאחר שהותקף המשיך לנסוע - ואז הגיע האוטובוס מנתניה והותקף גם הוא.

זכאי יודעת זאת בוודאות וזוכרת את ההתקפה על כל פרטיה. כשעלתה לאוטובוס התכוונה לשבת בקרבת הנהג, אך נמלכה בדעתה ונכנסה פנימה. ייתכן שבכך ניצלו חייה: האשה שהתיישבה במקומה נהרגה. שמה היה נטקה (נחמה) הכהן, בת 46, חברת השירות הרפואי של ה"הגנה" בעיר העתיקה בירושלים, שחזרה מביקור אצל בעלה בבנימינה. גם היא לא התיישבה תחילה במקום זה: גבר אחד ביקש ממנה להתחלף איתו וייתכן שבכך ניצלו גם חייו. שמו היה מרדכי אולמרט; בנו אהוד היה אז בן שנתיים.

לא רבים יודעים שרשימת החללים מתחילה בשמה של אשה. יש משהו סמלי בייחוסה המשפחתי: היא היתה נשואה לבנו של מרדכי בן הלל הכהן, מראשוני תל אביב ואחד מאבות הממסד הישראלי. אחת מבנותיו נישאה לאחד העם, אחרת לארתור רופין. נכדתו נישאה ליגאל ידין. בין צאצאי המשפחה גם פוליטיקאים ואלופי צה"ל. בנו נמנה עם ראשי מפא"י, אחייניתו היתה אמו של יצחק רבין.

בהתקפה על האוטובוס מנתניה נהרגו חמישה נוסעים, שלוש נשים ושני גברים.

ריב המזרחנים

האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם (אילמ"א) חייבת את שמה לאדוארד סעיד. קודם קראו לה "החברה המזרחית הישראלית", אך סעיד הוציא שם רע למזרחנות. "באנגלית איש כבר לא יהין לקרוא לעצמו 'אוריינטליסט' וטוב שכך", כתב באחרונה דרור זאבי, נשיא האגודה. חברי אילמ"א עדיין מגדירים את עצמם "מזרחנים", אך קרוב ל-30 שנה לאחר שסעיד פירסם את ספרו "אוריינטליזם" מתחולל ביניהם ויכוח סוער. הוא נמשך זה כמה חודשים ובחלקו נושא אופי פוליטי מאוד.

זה התחיל כאשר יניב רונן, דוקטורנט להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, נכנס אל אתר האינטרנט של האגודה והודיע למוריו ולעמיתיו שאין בדעתו להיות מזרחן. זה היה אחד הלקחים שהפיק מספרו של סעיד.

"רבים בתוכנו עדיין חולמים, כמו תיאודור הרצל בשעתו, על מושבה מרכז-אירופית זעיר-בורגנית שאך במקרה ממוקמת בלבנט", כתב רונן: "חזון-בלהות זה זכה לפני מספר שנים לעדכון בצורת דימויה של ישראל כ'ווילה בג'ונגל'. תפקידו של ה'מזרחן' במודל ה'ווילה בג'ונגל' הוא לעמוד על החומה ולצפות תמיד את מעשיהם של פראי הג'ונגל המאיימים תמידית על שלומם של יושבי הווילה. משום שהמזרחנות היא למעשה כלי להגדרת זהויות, היא מאפשרת לנו לדמיין את עצמנו כחלק מן העולם 'המערבי, הדמוקרטי והנאור', הניצב בעימות מתמיד ובלתי ניתן לפתרון מול העולם 'המזרחי, האיסלאמי והחשוך' ובכך היא מבצרת ומצדיקה את הקפתה של ישראל בחומות בידוד ובידול מסביבתה המיידית".

ועל כן לא יהיה "מזרחן", כתב רונן: הוא מכשיר את עצמו להיות היסטוריון שחוקר את תולדות האזור שבו הוא חי, ודי לו בכך.

אחד ממוריו של רונן, מרדכי קידר, חש להחזיר את תלמידו הסורר אל דרך הישר. הוא פנה אליו במלים "יניב יקירי", שיבח אותו על כך שהוא "ראש גדול" ו"אדם אכפתי" והזהירו מפי אופנת התקינות הפוליטית.

"אני רחוק מלומר שהמחקר צריך להיות מערבי ברוחו וציוני במגמתו, אך מנגד אני גם רחוק מלומר שהמזרח - הערבי או האיסלאמי - הוא כליל השלמות, גן עדן של זכויות אדם, נשים ומיעוטים, שהמערב והציונות אשמים בכל תחלואיו", כתב קידר: "בישראל יש רבים שלמדו ערבית, רבים ששירתו בצבא ובכוחות הביטחון, ורבים המתעניינים בסביבתם המיידית. אז אנחנו אשמים שישראל הפכה למעוז של ידע על העולם הערבי?" קידר הבטיח לתלמידו שאין בושה להיות מזרחן ישראלי ואיחל לו "עלה והצלח".

רונן לא השיב למורהו באינטרנט, אך חילופי הדברים בין השניים הציתו ויכוח שמעורבים בו מזרחנים מארבע אוניברסיטאות. כצפוי הם נטשו מהר את הדיון התיאורטי על סעיד ועברו לשאלה אם יש סיכוי להידבר עם הערבים.

אליעזר טאובר מבר אילן כתב: "זכורני שלאחר נאומו המפורסם של יאסר ערפאת ביוהנסבורג, נשאל בראיון אחד מוותיקי ומבכירי המזרחנים בארצנו על השלכותיו של הסכם חדיביה לימינו. 'עזוב', ענה המזרחן למראיין, 'זה קרה לפני 1,400 שנה'. רוצה לומר: הזמנים השתנו, הנסיבות השתנו, אין רלוונטיות למה שקרה אז לימינו.

"אני יהודי מאמין החי את כל עתותיו על פי טקסט שניתן לפני 4,000 שנה, התורה (...) כל מה שאני עושה בחיי אני בוחן לפי הפריזמה של האם הוא תואם את מה שדורש ממני טקסט עתיק זה. מדוע שלא אתן את הקרדיט למוסלמי המאמין שאף הוא חי ופועל לפי טקסט שחובר לפני 1,400 שנה?"

טאובר הלעיג על עמיתיו המסרבים להבין שהעימות בין האיסלאם לציונות אינו ניתן לפתרון: "כיוון שמסקנה כזו בלתי נסבלת בעיני חלק מאותם מלומדים, הם ממציאים לעצמם, כאמצעי מגננה, מציאות מדומיינת שבה טקסטים עתיקים אינם משפיעים על מציאות ימינו".

התשובה באה מאוניברסיטת תל אביב: "קברניטים בחברות מוסלמיות אינם מריונטות של הנביא", כתב אהוד טולידנו. הוא רואה גם את מנהיגי ערב כאנשים הפועלים על פי שיקולים רבים, בהם פוליטיים, כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים, אישיים, ותרבותיים - לרבות האמונה הדתית.

הרושם הוא שיש גם לא מעט פוליטיקה פנימית בוויכוח הזה, זר יתקשה לפענחה. טולידנו כתב: "הקבוצה המתעקשת על עליונות ההסברים הטקסטואליים-תרבותיים הנעוצים במסורות עתיקות-יומין היא זו המעוניינת להנציח את מעמדה כפרשנית הלגיטימית, האותנטית והיחידה של כל מה שהוא ערבי או מוסלמי. היא זו שאינה פתוחה להלכי הרוח המחקריים ברבע המאה האחרונה; ולדאבוני, היא זו שממשיכה להלעיט ציבור חרד וצמא-פרשנות בהסברים מקודדי מלות מפתח מאיימות, שרק מעצימות את החרדה ואינן משפרות את איכות קבלת ההחלטות בענייני המזרח התיכון בארצנו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ