בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שפליני לימד אותי

* היא כוכבת גדולה, אבל נראה שהיתה יכולה להיות גדולה אף יותר. "אולי לא תמיד עשיתי את הבחירות הנכונות", מודה אנוק איימה, מלכותית מתמיד

תגובות

גרדיאן

"לא האמנתי שהיא תסכים", אומר הבמאי. "בצרפת היא אגדה, אחת הכוכבות הכי גדולות שלנו. חשבתי עליה כשכתבתי את התפקיד הזה - או, יותר נכון, על דמות שהיא גילמה לפני הרבה שנים - אבל לא חלמתי אפילו לרגע שהיא תעשה את זה. כשנפגשנו בסופו של דבר, נתתי לה את כל הסיבות להגיד לא: אמרתי שהסרט קטן מדי, שהתקציב עוד לא סגור, שהיא לא תקבל קרוואן משלה, שזה בכלל לא בשבילה. התשובה שלה היתה 'אני מסכימה'".

ברייס קובן עדיין מתקשה להאמין שאנוק איימה אכן השתתפה בסרטו, "De particulier a particulier" (ללא תיווך). הסרט, שהופק ב-2006, עלה עתה לאקרנים בבריטניה.

הפגישה עם קובן מתקיימת במלון בוטיק חדש, אופנתי וקולנועי מאוד ברובע ה-18 של פאריס. הוא מכיל רק חמישה חדרים, כולם מרוהטים בכיסאות כרום ועור משנות ה-30 ובשטיחי זברה. ברקע מתנגן הפסקול של "טווין פיקס".

צלצול נשמע בדלת. איימה, בחליפה שחורה, פוסעת בשביל הגן ומביעה התמרמרות מרומזת על האתגר שמציבות אבני הריצוף החלקלקות של מונמרטר לנעלי העקב שלה (גם אם כתושבת הרובע היתה אמורה כבר להתרגל אליהן).

היא לוחצת ידיים, בוחרת כיסא, מתיישבת, מסירה את משקפי השמש, שבה ומרכיבה אותם, מסדרת את השיער המתבדר כמו ב"גבר ואשה" ב-1966 (השנה שבה נולד קובן), שואלת אם אפשר לקבל ספל תה ואומרת לקובן שיפסיק לדבר שטויות: היא השתתפה בסרט שלו מפני שהתסריט היה נפלא ומסתורי ומפני שהיא חיבבה מאוד את הבמאי.

"תמיד יותר טוב לקבל מעט סצינות עם במאי טוב מאשר הרבה סצינות עם במאי גרוע", היא אומרת. "מה שמשך אותי בסרט זה שהכל כל כך פתוח, ששום דבר לא ודאי; אפשר להבין אותו בכל כך הרבה דרכים שונות. סרט תמיד הרבה יותר עשיר כשהשחקנים יודעים שהם לא צריכים לתת הסברים, אלא פשוט לפעול; כשהם מרגישים שאין בעיה עם זה שהם ישאירו דברים לא פתורים. זה משהו שפליני לימד אותי. הוא שנא שחקנים שדואגים, ששואלים מה בדיוק אומרת השורה הזאת, או איך בדיוק התנועה הזאת משתלבת - הוא היה ממש בורח מאתר הצילומים כשזה היה קורה".

טעות גדולה

"מלכותית" היא המלה היחידה שיכולה לתאר את איימה של היום, בת 75. "היא שחקנית שמקלקלת לאחרים", מספר קובן. ההופעה שלה ב"De particulier a particulier" - מסע טורד מנוחה בעקבות הפחדים שעוררו פיגועי 11 בספטמבר, המתח של החיים בעיר והסיוטים הממלאים כיום את חיי הזוגיות - היא מלכותית ללא ספק. איימה כמעט לא משחקת, אלא פשוט נמצאת שם. הדמות שלה היא גם זו שנחקקת בזיכרון אחרי שהסרט נגמר.

גם בחיים עצמם איימה נראית די מלכותית, אבל בצורה מקסימה. התה מגיע, והיא גוערת בקובן שלא שאל את המראיין אם הוא רוצה חלב לפני שהגיש את הספל. "אנחנו יושבים עם אנגלי", היא אומרת. "אנחנו צריכים לעשות את הדברים האלה כמו שצריך, אחרת מי יודע מה הוא יחשוב עלינו".

איימה היא תעלומה. ללא ספק מדובר באחת מענקיות הבד הצרפתיות, לצד ז'אן מורו, קתרין דנב, איזבל אדג'ני ואיזבל אופר. היא הופיעה בכ-70 סרטים מאז שהיתה בת 14. הקריירה שלה החלה כשהלכה ברחוב קוליזה ברובע השמיני של פאריס. הבמאי אנרי קאלף עצר ושאל אותה אם היא רוצה להשתתף בסרט: "הייתי עם אמא שלי, בדרך לראות את 'ביטוח חיים כפול' עם פרד מקמארי וברברה סטנוויק". היא עבדה עם כמה מהבמאים הגדולים ביותר של חצי המאה שחלפה (מרסל קרנה, ז'אק דמי, ג'ורג' קיוקר, סידני לומט, קלוד ללוש, רוברט אלטמן, פדריקו פליני, ברנרדו ברטולוצ'י), זכתה בדקל הזהב ובגלובוס הזהב והיתה מועמדת לפרס האוסקר.

אף על פי כן, רק שלושה מהסרטים שאיימה השתתפה בהם היו גדולים באמת: "לולה" של דמי, שבו כיכבה כרקדנית קברט סקסית, ו"לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" המופלאים של פליני; אליהם אפשר לצרף את "גבר ואשה" הרומנטי של ללוש, שגם אם אינו סרט גדול, היה להיט עולמי שגרף שני פרסי אוסקר והפך את איימה לאחת השחקניות המבוקשות בעולם. מאז שנות ה-70 הופיעה איימה כמעט רק בתפקידי משנה, בדמות אמא או סבתא, פעמים רבות בסצינות ספורות וכמעט ללא טקסט. גם אם הצטיינה במשחק מוקפד ומדויק, אלה לא היו תפקידים שהשתוו ברמתם לאלה שגילמו כמה מבנות זמנה. אין חולק על כך שאיימה היא כוכבת גדולה, אבל נדמה שהיתה יכולה להיות גדולה יותר.

"בחייך, קשה להגיד שזאת לא היתה קריירה מרשימה", היא מוחה, שולחת יד מטופחת לקורות החיים שלה ועוברת על הרשימה, סרט אחרי סרט. "אם תסתכל על מספר הפרויקטים שהייתי מעורבת בהם, על האנשים שעבדתי אתם... יכול להיות שלא תמיד עשיתי את הבחירות הנכונות. לקחתי תפקידים שלא אהבתי במיוחד מפני שרציתי לעבוד עם הבמאי - אלטמן, למשל. אבל למעשה יש מעט מאוד דברים שאני מתחרטת שעשיתי; את רובם הייתי חייבת לעשות, כי הייתי זקוקה לכסף. אבל נכון שיש אולי דבר אחד או שניים שהייתי יכולה לא לעשות".

איימה טוענת שהתפקיד שהיא מתחרטת יותר מכל שדחתה הוא זה של ויקי אנדרסון, חוקרת הביטוח בגרסה הראשונה של "השוד המושלם", תפקיד שגילמה לבסוף פיי דאנאוויי לצד סטיב מקווין (מקווין היה גם הוא, במפתיע, רק הבחירה השנייה לתפקיד. המפיקים רצו את שון קונרי, שכמו איימה הודה אחר כך שהוא מצטער מאוד שסירב להצעה). "זה היה ב-1967, מיד אחרי 'גבר ואשה', והציעו לי פחות או יותר כל תפקיד שהסתובב בשטח", אומרת איימה. "עשיתי טעות, אפילו טעות גדולה. התפקיד נכתב במיוחד בשבילי; המפיקים באו לפאריס כמה פעמים כדי לנסות לשכנע אותי. אבל רציתי לעשות דברים אחרים. ישנה גם יצירת המופת של ברטולוצ'י, 'הקונפורמיסט', שלוש או ארבע שנים אחר כך - הייתי צריכה כנראה לשחק בה".

ימי הראגבי

בנקודת זמן מסוימת השער להוליווד היה פתוח לפניה. איימה, שלמדה בבית ספר לבנות במייפילד ליד ססקס, דיברה אנגלית טובה. את בחינות הגמר לא השלימה משום שז'אק פרוור כתב למענה את "Les amants de varone". פרוור הוא גם מי שאיימה חייבת לו, במקרה, את שמה. היא נולדה בשם ניקול דרייפוס, בת לזוג שחקנים, ואימצה את שם הבמה אנוק לאחר שגילמה דמות בשם זה בסרט של קאלף ב-1946. בשנה שלאחר מכן, באתר הצילומים של סרט שלא הושלם מעולם של מרסל קרנה, אמר לה פרוור: "את לא יכולה להסתפק רק בשם אחד. תחשבי שיקראו לך רק אנוק כשתהיי בת 40! את צריכה להיות אנוק איימה". היא אהבה את הרעיון.

בשנות ה-70 היתה איימה נשואה לאלברט פיני, שחקן מוכשר מאוד שכמוה, ולמרות חמש מועמדויות לאוסקר, יכול להסתכל על הקריירה שלו באכזבה קלה. היא התגוררה אז בלונדון ואהבה כל רגע. "אני מאוד אוהבת את אנגליה. גרנו ליד כיכר ברומפטון, אכלנו ב'סן לורנצו' והלכנו להרבה משחקי ראגבי", היא מספרת. "זאת היתה תקופה טובה להיות אוהדת של ראגבי צרפתי באנגליה, כי ניצחנו כל הזמן". היא עדיין עוקבת אחרי ראגבי ("אחרי המשחק, לא אחרי השחקנים", היא מצחקקת. "מה שיפה זה הזרימה, התנועה, לא השרירים") ושולפת בגאווה מאמר שכתבה (לראשונה בחייה) לשבועון הנשים של "לה פיגארו" במשך משחקי גביע העולם בראגבי בסתיו השנה.

בסופו של דבר איימה לא השתלבה בהוליווד. בסוף הראיון היא מסכימה להודות שעולם הקולנוע היה יכול להאיר לה את פניו קצת יותר. בכל מקרה, היא אומרת, "אני ממש גרועה בלשווק את עצמי, תמיד הייתי. אני יכולה לעשות את זה בשביל אחרים, אבל לא בשביל עצמי". עדיין נשארו לה עוד "שניים או שלושה תפקידים יפים", היא מקווה. "אני עדיין לא משומשת לגמרי. יש לי עוד מה להגיד. אף על פי שהסוד - את זה פליני לימד אותי - הוא שהדבר הכי חשוב זה להקשיב. מספיק להקשיב למה שהדמויות האחרות אומרות, ולא לקחת את זה יותר מדי ברצינות", היא מחייכת. "בקיצור, אני לא מתחרטת. עוד תה?"



אנוק איימה: "אני גרועה בלשווק את עצמי, תמיד הייתי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו