בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרוליק תפס עכבר

* הדרך שעברה הקריקטורה הישראלית מתבלטת דווקא בתערוכה של המאיירים הוותיקים, הפותחת היום את המוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון, הראשון מסוגו בארץ. הדור החדש של הקריקטוריסטים נוטה לנושאים קלילים יותר, אבל ממשיך בקו החינני הייחודי שיצרו כמה מהחלוצים בתחום

תגובות

ביום ראשון בערב גלית גאון מתפנה לסיור תזזיתי בקומה השלישית בבניין שברחוב ויצמן 61 בחולון. היא מדפדפת בערימת כרזות מאוירות הממתינות לתלייה ליד דלת הכניסה, מצביעה על מסך התלוי על הקיר ממול ומסבירה שבו תוקרן מצגת על תולדות הקומיקס, מציגה קיר עמוס איורים המוקדש להתפתחות הקריקטורה מימי הפרעונים ועד ימינו. זה חודשים ארוכים היא שוקדת על הקמת המוזיאון לקריקטורה וקומיקס, הראשון מסוגו בישראל, שייפתח היום לקהל הרחב.

בחדר הסמוך היא מצביעה על שישה שלטים גדולים - המוצגים הראשונים שהוצבו בחדר שיוקדש לתערוכה "קריקטוריסט פובליציסט עברי", שבה יככבו המאיירים המובילים שפעלו כאן לפני הקמת המדינה ובעשורים הראשונים של מדינת ישראל: יעקב פרקש (זאב) שאיוריו פורסמו ב"הארץ" ו"מעריב", קריאל גרדוש (דוש) שצייר ב"העולם הזה" ו"מעריב", פרידל שטרן ("דבר", "במחנה", "לאשה"), אריה נבון ("דבר"), שמוליק כ"ץ ("על המשמר", "מעריב") ויוסף בס ("הארץ").

בתחילת השבוע, הקריקטורות המקוריות שיוצגו בתערוכה היו עדיין בארכיון שבקומת הקרקע, בתנאי לחות מבוקרים. "נייר אי אפשר להציג במשך יותר מחודש וחצי", מסבירה גאון, "הצבע דוהה והנייר נאכל, וגם ככה האיורים הגיעו אלינו במצב שביר ופריך".

התערוכה הזאת תספק למבקרים במוזיאון הקטן הזדמנות להכיר את ראשית הקריקטורה העברית בארץ ישראל, אך גם לעמוד על התמורות והשינויים שחלו בה במשך השנים. האם הקריקטורות המתפרסמות היום בעיתונים שונות מאלה שיצרו ששת החלוצים המתארחים במוזיאון החדש? האם את החידושים יש לייחס רק להתפתחויות הטכנולוגיות, או גם לגורמים נוספים? והאם במשך 100 השנים האחרונות נוצרו מאפיינים הייחודיים לקריקטורה העברית?

ליד הטור של אלתרמן

בארכיון המוזיאון גאון מדפדפת באוריגינלים מצהיבים של קריקטורות ונתקלת בקריקטורה של דוש: הוא אייר את עצמו, נמלט בריצה מגליל נייר דפוס ששועט בעקבותיו ומהעורך והמדפיס שרודפים אחריו ומאיצים בו להעביר את הקריקטורה שלו. "ששת החלוצים חיו את העיתון של פעם, את הריח של הדפוס. את הקריקטורה היה עליהם לשלוח לדפוס שעות רבות לפני ההדפסה, ולא היתה אז המיידיות של לשלוח את הקריקטורה בתוך כמה שניות באי-מייל. אצל זאב, למשל, כמעט על כל קריקטורה כתוב 'מהר!' או 'דחוף'", אומרת גאון ומציגה כמה אוריגינלים עם הוראות דפוס בהולות של האמן.

כשהדד-ליין מאיים ממעל, עבדו הקריקטוריסטים בכלים הפשוטים ביותר. "כולם היו אז אמנים של שחור-לבן, שציירו בציפורן או מכחול ודיו שחורה", אומר מישל קישקה, יו"ר איגוד הקריקטוריסטים. "הקריקטוריסטים האלה עבדו בדלות אמצעים, בדיוק כמו המדינה של אותם ימים".

היום, לעומת זאת, רוב הקריקטוריסטים בישראל מציירים במחשב. זה מאפשר להם לחזור לגרסאות קודמות, לעשות שימוש חוזר בדיוקנאות של פוליטיקאים שכבר ציירו בעבר, להכניס בקלות יחסית שינויים באיור, ועוד. מתברר כי זו תופעה ישראלית ייחודית. "יותר מ-80% מהקריקטוריסטים הישראלים בחרו לעבור לעבודה ממוחשבת באופן מוחלט", אומר קישקה. "אני מסתובב המון בעולם בשנים האחרונות, והמעבר הזה ייחודי לארץ. במדינות אחרות רוב הקריקטוריסטים לא עברו למחשב, שם זה עדיין נחשב מקצוע שמשלב אמנות ואומנות". הסבר לתופעה הישראלית הזאת הוא לא יודע לספק. "אולי יש פה משהו של קיצור דרך, זה עניין שיום אחד מישהו יצטרך לבדוק".

לאיור הידני המושקע והתובעני שרווח כאן פעם היתה תמורה. בימים של טרום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה, הקריקטורה בלטה מאוד בעיתון שבו התפרסמה - עיתון שהודפס בשחור-לבן והיו בו מעט מאוד תצלומים. "היום אנחנו חיים בעידן צבעוני וויזואלי", אומר קישקה, "אבל אז לא היתה תחרות לקריקטורה בעיתון, לא היו סודוקו ולא פרסומות ולא הרבה תמונות, כך שהקוראים היו פותחים את העיתון ומדפדפים קודם כל לעמוד של הקריקטורה".

לחיזוק מעמדה של הקריקטורה העיתונאית תרמה, במפתיע, גם העובדה שעד תחילת שנות ה-60 פירסמו רוב העיתונים בישראל קריקטורה שבועית ולא יומית. כך פורסמו אמנם פחות קריקטורות, אבל העיתונים ייחדו להן מקום של כבוד במוספי סוף השבוע. "האימפקט של הקריקטורה השבועית היה חזק", אומר דן פתיר, אוצר התערוכה השנתית של איגוד הקריקטוריסטים, המוצגת אף היא במוזיאון החדש בחולון. "בעיתון 'דבר', למשל, היא הופיעה בכל יום שישי במוסף, לצד הטור של אלתרמן. במשך שנים ארוכות הציבור בארץ הושפע מאוד מהפרשנות החדשותית הזאת שנתנו לו שני אנשים, אחד מאייר ואחד חורז חרוזים. התכנים שהם עסקו בהם היו תכנים מדיניים, כלכליים ולאומיים ממדרגה ראשונה".

גישה מגויסת

האיורים שפורסמו לצד טורו של אלתרמן היו אלה של אריה נבון, שהיה במשך יותר מ-30 שנה הקריקטוריסט של "דבר". "פה הקריקטורות זה פחד אלוהים, הן נורא ישנות, והוא לא עבד על ניירות משובחים", אומרת גאון תוך כדי דפדוף בתיק אוריגינלים של נבון ומשתהה אל מול אחד האיורים: היטלר נראה בו מצייר דיוקן עצמי על גבי גלובוס הניצב מולו.

כמה דקות אחר כך, מול המחשב שבמשרדה הצנוע, אפשר להציץ בקריקטורות של נבון בלי לחשוש שיתפוררו. "הוא היה עסוק בהקמת המדינה, הרגיש שהמשא הכבד הזה מוטל על כתפיו", אומרת גאון כשעל המסך מופיעה קריקטורה מ-1948 ובה נראה ילד קטן חבוש כובע פלמ"ח, ישוב על ברכיו של אדם קשיש, ארוך זקן וחובש כיפה, ששק ומקל הליכה מוטלים לצדו. "הסבא הוא היהודי הנודד, אותה הדמות שהופיעה במשך שנים בקריקטורות אנטישמיות. בקריקטורה הזאת נבון ברא יהודי נודד חדש, סבא עדין שהגיע מהגלות, חסר בית שבא לכאן כדי להקים מקום חדש". בקריקטורה אחרת כובע הפלמ"חניק מתנוסס על פסגת הקסטל, לאחר שכוחות צה"ל כבשן את ההר.

בניגוד לקריקטורות של היום, שבכל הזדמנות תוקפות את המנהיגים ולועגות לפוליטיקאים, הקריקטורות שנוצרו בישראל הצעירה הציגו בדרך כלל גישה ציונית מגויסת. "בעבודה של הקריקטוריסטים היתה אז רוח אידיאליסטית", מסכים קישקה. "אם צריך לתת ציון לרמת הביקורת בקריקטורות שלהם, חייבים להודות שהיא היתה מאוד נמוכה, כי הם הושפעו מהמציאות סביבם. הם באו לכאן כדי לבנות ולהיבנות".

לדברי פתיר, הקריקטורות של טרום המדינה תרמו למורל הציבורי. "לא היתה בהן פרופגנדה, אבל הגיבורים האמיתיים שלהן היו אנשים שעמדו מול האיום הסובייטי והערבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות היתה אחידות פטריוטית, היה חשוב לעמוד יחד מול הקשיים". את חצי הביקורת שלהם השחיזו אז הקריקטוריסטים בעיקר בנושאים חברתיים, הוא מבהיר: הם לא חסכו שבטם מחוקי תקופת הצנע למשל, הוקיעו בחדווה את השוק השחור של מוצרי מזון ולעגו להווי של בתי הקפה בתל אביב.

הומור עצמי

מאז שנות ה-60 החלו מצטרפים צברים לשורות הקריקטוריסטים הוותיקים, יוצאי אירופה. חוץ מכ"ץ, האבות המייסדים של הקריקטורה הישראלית כבר אינם בחיים כיום, ובעיתונים היומיים פועלים כבר מזמן קריקטוריסטים אחרים. יש הטוענים כי גם אם דור הקריקטוריסטים החדש משוחרר מהגישה המגויסת, הוא אינו מצטיין באותה גישה עיתונאית רצינית, המתמקדת בנושאים שפותחים את מהדורות החדשות, שאיפיינה את חלוצי הקריקטורה העברית.

"השינוי הגדול התחיל בזה שבשנים האחרונות עורכי העיתונים החליטו שצריך להצעיר את דור הקריקטוריסטים", אומר נסים חזקיהו, מאייר ומנהל הפסטיבל השנתי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה בתל אביב. "עד מהרה הקריקטורה הפוליטית נהפכה לבדיחה מצוירת שעוסקת בשוליים של החדשות. היא עוסקת לרוב בנושאים זניחים כמו המכנסיים שלבשה דליה איציק או טיפות האף של אהוד אולמרט, במקום להתייחס לדברים החשובים באמת. קריקטורה כזאת", הוא אומר, "לא צריכה לדעתי להיות בעמודי החדשות".

ואולם, התמקדותם של חלק מהקריקטוריסטים החדשים לא רק בנושאים מדיניים ופוליטיים, אלא גם בעניינים חברתיים, והחלטתם לעסוק לא רק בידיעות שפותחות את מהדורות החדשות אלא גם בדברים אחרים, יכולה להיתפש גם כשינוי מרענן. מי אמר שהקריקטוריסט מחויב להיות תמיד כבד ראש ומלא חרדה לגורל המדינה? והאם ביקורת על עניינים שאינם מדיניים או פוליטיים היא נטולת חשיבות חברתית?

"יש שיגידו שבעיתון יש מקום רק לעניינים מדיניים לאומיים, אבל אנחנו חושבים שמרחב הפעולה של הקריקטורה הוא דווקא הציבור הרחב", אומר ערן וולקובסקי מצוות הקריקטוריסטים של "הארץ". "ה'דחקאים' הם הקריקטוריסטים שמעדיפים להחטיף לא רק למנהיגים, אלא דווקא לחזיר בכורסה. זה הומור עצמי. אנחנו חושבים שלא צריך לצאת רק נגד אבו-מאזן וגורבצ'וב, אלא אפשר להגחיך גם אותי ואת השכן שלי. זה לגיטימי שמושא הסאטירה וההומור יהיה האיש הקטן, האזרח בעל הדעות הקדומות, המושפע מתכתיבים חברתיים ומחקה אנשים אחרים. כשמדווחים על פריחת האירוסים ובעקבות זאת מיד נוצרים פקקים ליד נתניה, זה יותר מצחיק אותי מאשר איזו אמירה של אולמרט".

ובכל זאת, אפשר להצביע גם על המשכיות, על דברים שספגו הקריקטוריסטים הצעירים מהאבות המייסדים. לטענת קישקה, בפחות מ-100 שנים התגבשה כאן שפה חזותית ייחודית בקריקטורה. "נבון, נחום גוטמן ואחרים מבין הוותיקים יצרו פה סגנון ישראלי - מינימליזם חינני, נאיוויות חיננית, שמחוברת אצל כולנו לארץ-ישראליות", הוא אומר. "הצאצאים הרוחניים שלהם נמצאים פה גם היום, והקו החופשי, הנושם והאוורירי, הטיפה חצוף אפילו, יצר פה סגנון ייחודי".



העמדת התערוכה "קריקטוריסט פובליציסט עברי" במוזיאון בחולון. למעלה: איור של זאב


שרוליק של דוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו