טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?

על שירו של חיים גורי, "השיר על אסיר פראג", שנפסל לפרסום ב"משא" בסוף 1952, והוליך לנידויו של המשורר משורות מפ"ם, ועל הדוגמטיות של השמאל והממסד הספרותי, שהסתנוורו משמש העמים

תגובות

ביום קריסת המשטר הקומוניסטי, בעת "מהפיכת הקטיפה" בצ'כוסלובקיה בדצמבר 1989, ישבתי בחדר האוכל של מלון "שלוש בנות היענה" בפראג, הצופה על נהר ולטאווה מתחת לגשר קארל. בעוד שעות ספורות היו אמורים שרי הממשלה החדשה - הלא קומוניסטית ברובה - להישבע אמונים לפני בית המחוקקים. ענני עשן התאבכו מעל לעיר ואיש מהתיירים שישבו עמי בחדר האוכל לא ידע להסביר את פשרם. היו שם בעיקר אנשי עסקים מיפאן ומארצותה ברית שביקשו לנצל את המהפיכה לרכישה חפוזה של רכוש ממשלתי. אני נשלחתי לשם מטעם ה"ג'רוזלם פוסט" לכיסוי האירועים.

בעוד אני ממתין לארוחת הבוקר, התיישב לידי ג'ינג'י נמוך קומה כבן 55, בעל מבט נמרץ ותזזיתי, והחל מיד בשיחה: מנין אתה? שאל, ומשקיבל תשובה המשיך: אם כך, אנו משתייכים לאותו עם. אני נולדתי כאן בפראג למשפחה עתירת נכסים, וסבי היה בעל בית חרושת גדול לזכוכית וקריסטל. לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון הוצא סבי להורג, רכושנו הוחרם, הורי ירדו מנכסיהם ואני נאסרתי בכלא שליד מצודת פראג. אני מספר לך כל זאת, המשיך האיש, משום שכמה תאים לידי ישבו שניים משלכם: מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין - שני פתאים ישראלים שהמשיכו להאמין בגן עדן הסוציאליסטי גם לאחר שנאסרו ועונו כאן. קשה להעלות על הדעת מה עושה האמונה בתורה הקומוניסטית לבני אדם אינטליגנטים ומוכשרים! הייתי משוחח אתם לעתים בהפסקות הטיול בחצר.

הוא הוסיף וסיפר כי לאחר שחרורו מהכלא הצליח לברוח מארצו ולהגר לקנדה, ושם הקים משפחה והוא עוסק בגידול דגי אלתית. הבאתי כמה קילוגרמים של דגי אלתית מקנדה לשומרים שלי לשעבר; אני ממשיך לשמור עמם על קשרים, אלה היו גם שומריהם של אורן ואורנשטיין שלכם. אתה יכול להצטרף אלי לביקור, וכך אראה לך את תאו של אורן מקיבוץ מזרע. התנצלתי ואמרתי כי אני חייב להיות נוכח בטקס השבעתה של הממשלה החדשה בבית המחוקקים. חבל, זו הזדמנות חד-פעמית, אמר הג'ינג'י וקם מהשולחן. לפני לכתו משם שאלתי אותו לפשר ענני העשן שהתאבכו מעל לעיר. או, זה פשוט מאוד, השיב, כל הקומוניסטים, כל המלשינים, כל משתפי הפעולה - מעלים בעשן את המסמכים המפלילים. זה רגע היסטורי! צריך להודות לאלוהים שנפטרנו סוף סוף משלטון הרשע הזה!

בעוד כמה חודשים יופיע בהוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד ספר בשם "עם השירה והזמן" - שני כרכים גדושים ברשימות, זיכרונות ומאמרים, שכתב המשורר והסופר חיים גורי במשך חמישים שנה, בתוספת דברים שנכתבו בעשר השנים האחרונות. בפרק "המשיחיות האדומה" מתפרסם במלואו "השיר על אסיר פראג" שנפסל לפרסום בסוף 1952 על יד העורכים של "משא", המוסף הספרותי של "על המשמר" באותה עת, הסופרים משה שמיר ואהרן מגד.

"על המשמר", העיתון של מפ"ם, נוסד ב-1943 בשם "משמר". וכך מתאר חיים גורי, במאמר שפירסם ב"דבר" ביוני 1980 בשם "שלגי אשתקד ופצעים נושנים" (ואשר ייכלל בספרו החדש) את מפ"ם בתחילת שנות החמישים: "מפ"ם היתה אז כוח! עשרים ח"כים לכנסת הראשונה. היא כללה את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, את חלק הארי של הקיבוץ המאוחד, רבים מפועלי העיר והמושבה, מיטב לוחמי תש"ח, אנשי רוח, סופרים ומשוררים. היה זה מחנה ציוני-סוציאליסטי בלב מדינת ישראל הצעירה, שחיפש בימים ההם קשר אל הקומוניזם, אל 'עולם המהפיכה', שהאמין בכל לבו בשילוב הזה. חברי קיבוצים קנאים בזמן ההוא לא רצו לראות בקומונות הישראליות מעין מובלעות של מתקני עולם סתגרנים, אלא חלק מתנועה אדירה הבאה לשנות פני תבל. 'מיליונים!!!' מלת הקסם היתה 'מיליונים', 'שמונה מאות מיליון!!!' זהו הדטרמיניזם ההיסטורי! אם לא נשתלב בו נידרס, נימחץ. מפ"ם האמינה בציונות המתגשמת עם ברית המועצות, לא נגדה".

את סיפור פסילת שירו של גורי מצאתי בספרה של החוקרת המנוחה, הד"ר אייל כפכפי, "אמת או אמונה - טבנקין מחנך חלוצים" (יד בן-צבי, 1992). הסיפור על השיר האופוזיציוני ופסילתו עורר את סקרנותי. פניתי לחיים גורי, והוא סיפר לי את השתלשלות המעשה: המשורר התייחס בביקורת לעמדת מפלגתו למשפטי פראג, וכתב שיר ארוך המבטא התייחסות זו (לדעת גורי השיר הוא "פלאקטי" ברוח הימים ההם אך חשוב, אולי בשל היותו מסמך המתעד את רוח אותה תקופה). הוא קרא את השיר באסיפת סטודנטים, בחלקם הגדול חברי תא מפ"ם באוניברסיטה העברית בירושלים. האסיפה התקיימה באולם הגדול של מנזר רטיסבון במרכז העיר, ונכחו שם כאלף איש, שקיבלו בהתלהבות את השיר.

הנהגת המפלגה ראתה בחומרה את השתתפותו של גורי באסיפה ואת קריאת השיר הביקורתי. סניף מפ"ם בירושלים העמיד את חיים גורי למשפט פנימי. בראשות הרכב השופטים (שלושה) עמד אז ויקטור שם-טוב, לימים שר בממשלה ישראל ואחד ממנהיגי המפלגה. השופטים פסקו כי אם יחזור גורי על מעשהו בשנית יסולק מהמפלגה. בעקבות הפסיקה שלח גורי את השיר למערכת "משא", ועורכיו, משה שמיר ואהרן מגד, הודיעו לכותב כי החליטו שלא לפרסם את השיר. גורי שלח למערכת "משא" מכתב מחאה. שמיר ומגד פירסמו את מכתב המחאה והוסיפו את תשובותיהם המפורטות. בפעם הראשונה פירסם חיים גורי את השיר ב"דבר" ב-1980. כתב היד המקורי לא נמצא אז והוא פורסם מזיכרונה של אחותו של גורי. בשנה האחרונה, עם מסירת ארכיונו של גורי לספרייה הלאומית, נמצא כתב היד והוברר כי אחותו זכרה את השיר כמעט בשלמותו.

הרקע לכל הפרשה היו משפטי הראווה שנערכו בפראג בסוף 1952 ביוזמת מנהיג ברית המועצות, יוסף סטאלין. 14 נאשמים מבכירי השלטון הקומוניסטי (מתוכם 11 יהודים) נכלאו כמעט שנה קודם לכן ועברו סדרת עינויים פיסיים ונפשיים. הבולט בנאשמים היה היהודי רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה. המשפטים נפתחו ב-20 בנובמבר 1952 ושררה בהם אווירה אנטישמית ואנטי ישראלית. המשפט לא היה הגילוי הראשון של אנטישמיות בגוש הסובייטי (קדמו לו רדיפת הסופרים היהודים בברית המועצות והוצאתם להורג), אך היה נקודת ציון חשובה בחשיפתה. סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי-טיטואיסטי-ציוני" בשירות ה"אימפריאליזם האמריקני". בלחץ העינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.

11 מהנאשמים, בכללם סלנסקי, נידונו למוות, וב-3 בדצמבר הוצא לפועל גזר הדין. מלותיו האחרונות של סלנסקי על הגרדום היו: קיבלתי את מה שהייתי ראוי לו. מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר מקיבוץ מזרע, נשלח לפראג על ידי מנהיגו, מאיר יערי. עם בואו לפראג נעצר בידי השלטונות ועונה בעת חקירותיו. שמעון אורנשטיין, שהיה נספח מסחרי לשעבר בנציגות ישראל בפראג והגיע לשם כתייר, נכלא אף הוא ועונה. תפקידם של הישראלים היה לספק עדויות במשפט הראווה נגד סלנסקי והאחרים. אורנשטיין נשפט למאסר עולם ושוחרר ב-1954. אורן נידון לעשרים שנות מאסר ושוחרר ב-1956. מאסרו של אורן ועמדת האגף השמאלי של מפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי), שהצדיק את הדין, זיעזעו את השומר הצעיר ומפ"ם. אורן שב ב-1955 לארץ והצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא עירערו את אמונתו בצדקת הדרך.

במכתבו למערכת "משא" מ-8 בינואר 1953 כתב חיים גורי: "נחזור לפרשת 'משפט פראג'. אני זוכר את אותה 'שבת שחורה'. ישראל כולה ישבה ליד מקלטי הרדיו והאזינה. עם תום פרשת החדשות... לא ידעתי אז איזה רגש שולט בי יותר: הזעם או התימהון. רגע היתה הרגשה כי חלום-בלהות מטשטש מול עיני את גבולות הממש והמדומה... מאותו ערב חייתי את הדברים במקביל להתפתחות ובתוכה. אחת ידעתי: משפט זה בנה חלק ניכר מבניינו על שקר. אחת ידעתי - בתוך משפט זה מתרסקים גם אנשים חפים מפשע... אחת ידעתי: במשפט זה הותקפו באכזריות ובגסות, ללא הצדקה, תנועתו של עם שלם. ארצי שלי, אמונתי. ניצבה בפני (ופבני רבים אחרים) השאלה: האם היותך מאמין בדרך המהפיכה... מחייב אותך לשתוק ולא להתקומם נגד דברים הנראים לך בלתי צודקים, מכוערים, צופני סכנות, בנויים על שקר?

"ימים אלה נתנו בי את ההרגשה שרבים מאתנו פוחדים להציץ אל שנפער לרגלינו. רבים משלים את עצמם ואת זולתם שאפשר וצריך לעבור ל'סדר היום' עד יעבור זעם... מדוע לא לכנות דברים בשמם האמיתי? מדוע לא לקום בגאווה מול העלילות? מדוע לא לבטא את אכזבתנו המרה? מדוע להקל? מדוע לא להקשות? הרי חונכנו על העדפת הקשה, על הבלתי נוח... אני מציע לבחור בדרך הקשה, הארוכה, של בחינת הערכים והשיטות, לא רק בחוגים סגורים 'פנימיים', אלא גם על דפי עיתון ספרותי... על כל פנים נראה לי שהמערכת לא צדקה בשיקוליה לא להדפיס את 'על אמונה ועל צידוק הדין'. אברהם שלונסקי אמר, שתרבות מתקדמת היא תרבות של 'החרש לא אוכל'. מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני? אני מצפה לתשובתכם".

מתוך תשובתו של משה שמיר לגורי: "...מותר אולי וצריך אולי לקום ברגעים מסוימים ולהפנות את נשקך נגד חבריך, אך לעשות זאת בשעה החמורה ביותר של מצור, כאשר כל אויביהם, מכל העברים, מסביב, מתקיפים בבת אחת, לעשות זאת שעה שהנוף היחידי הנראה לעיניך הוא גבות חברים המתגוננים בחפירתם - בכן, חביבי, בנגב היו מעיפים אותך בעד דבר כזה" (=הכוונה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שבה שירת חיים גורי במלחמת העצמאות).

אהרן מגד כתב כך: "לא נכחיש: היינו המומים ביום משפט פראג. חשנו כאב, השפלה, כעס אין אונים... מה קל היה בימים אלה לזרות זעקה לרוח, ולצעוק כלפי השמים - לעזאזל הכל, אין אלוהים! - 'אין אלוהים!' ומה אז? - בעיית החזק, זה שרצון החיים מפעם בו, לא היתה לגלות אומץ לצעוק כי אם לגלות אומץ לכלוא את הצעקה. לנשוך בבשר ולידום. להיאחז בציפורניים בכל זיז של אמונה, כדי שלא להתגלגל אל תהום הכפירה, שהיא איבוד לדעת... ואין אדם אומר שירה כשמתו מונח לפניו... 'זכות המבוכה' פוקעת לחלוטין במצב של מצור. לא כל שכן שאין היא שמורה למשורר שאינו מתחבא בחדרו שבעורף כי אם עומד, כפי שעמדת אתה, במשלט של חזית. לא קשה היה לומר בימים אלה: הבה אצעק ואני את נפשי הצלתי. אך יש בזה משום הפקרת רעיך ואין בזה משום הצלת נפשך. פתחון פה לאורבים מבחוץ וזריעת מבוכה מבית. כשהגיע לידי שירך התקוממתי, כאדם המתקומם נגד רעו שנטל לעצמו חירות להתפרק מחובות שרעות זו מטילה על שניהם. היה בו פורקן ולא משמעת עצמית, כנות אך לא אמת... היה שקר ועיוות דין במשפט זה ואני שותף לך בהוקעתו. בשירך, לא אותו הוקעת. סיפחת את כל החבורה של הנשפטים לפנתיאון של המומתים על קידוש הצדק והחירות, בצד המרטירים של כל הדורות. העיתון לא יכול היה לענות אמן אחר תפילת אשכבה מעין זו...".

שלא כמו צברים רבים בני דורו, חיים גורי הכיר היטב שתי מדינות בגוש הקומוניסטי: הונגריה וצ'כוסלובקיה. הוא יצא במאי 1947 כשליח הפלמ"ח להונגריה ואחר כך, ב-1948, לצ'כוסלובקיה. בהונגריה עסק בענייני העפלה ובהעברת ספינת נשק דרך הדנובה, ובצ'כולובקיה עבר קורס צניחה מטעם צה"ל. "ראיתי מקרוב את מה שמתרחש בארצות אלה", מספר חיים גורי. "בהונגריה, מצד אחד היו איכרים מבקרים באופרה, אבל מצד שני ראיתי כבר את 'שדרות אנדרשי 60', את מפקדת המשטרה החשאית שהטילה שלטון טרור רודני רעיוני. ראיתי רבבות בני אדם צועקים: 'יחי ראקושי' - מתיאש ראקושי, שבא מרוסיה עם הצבא האדום, יהודי כשר, בחור ישיבה לשעבר, שנולד בשם רוזנפלד. גם ראש המשטרה החשאית, פטר גאבור, היה בחור ישיבה לשעבר - והם, כך שמעתי, שנאו את הקומוניסטים היהודים. הם הריעו להם כי זה היה שלטון טרור ופחד. המבנה הנפשי שלי אינו מאפשר לי להיות חסיד שוטה. בשנים האחרונות יצא אוסף של רשימות ושירים שלי שנקרא 'אני מלחמת אזרחים', על שם שיר שבו הצודקים יורים ביותר צודקים. כלומר, אני אדם שלא מסוגל להיתפס למוניזם הטוטאלי של או-או: מי שלא אתנו במאה אחוז מוכרח להיות נגדנו.

"שאלתי לימים את צביה לובטקין, גיבורת גטו ורשה, איך את מסבירה את הרומן הזה עם הסטליניזם? והיא השיבה: לא רצינו להשתייך לקומונות של מתקני עולם מבודדים, רצינו להיות חלק ממיליונים! לכן שלונסקי יכול היה בראשית שנות החמישים לומר במועדון צוותא, ברחוב אחד העם פינת נחלת בנימין בתל-אביב: 'המהפיכה היא הכירורג של ההיסטוריה! גם הכירורג ידיו מגואלות בדם - אך זה דם ההצלה, דם הישועה. אהובתי הצעירה, עליקה, יצאה החוצה, כמעט הקיאה. היא אמרה לי: 'אלה החברים שלך?' היא לא תפסה איך משורר יכול לומר משפט כזה. בין אומרי ההן לטרור האדום היו מגדולי אנשי הרוח בעולם, סופרים, משוררים, אמנים.

"במשפט החברים נגדי שנערך בסניף מפ"ם בירושלים היו שלושה שופטים - קובלנוב, ראובן ארזי וויקטור שם-טוב, יאריך ימים ושנים. הסברתי להם שאי אפשר שלא לזעוק ולהגיד שמיטק (מרדכי אורן) הוא חף מפשע וכל השאר בוגדים. לא מקובל עלי! והם היו די קשוחים. הם אמרו: הפעם אנחנו עוברים לסדר היום, אבל אם עוד פעם תכתוב דברים נגד עמדת המפלגה, נוציא אותך מהמפלגה.

"יחסי עם עורכי 'משא' היו מצוינים. אני אבל על משה שמיר עד היום. הוא היה חבר נהדר. אבל אמרתי לו פעם: ההבדל בינינו הוא שאתה עשוי רק מסימני קריאה ואני גם עשוי מסימני שאלה. משה היה מוכרח להיות עם המוחלט באשר הוא. כל זה היה לאחר רצח הסופרים היהודים; מוחי לא בנוי לחיות עם זוועה כזאת. שלחתי את השיר למערכת 'משא', ואחרי עיון מדוקדק הם החזירו לי את כתב היד. לא התייחסתי ליצירה הזאת כאל יצירה ספרותית בעלת ערך, אבל בזמן ההוא כתבתי לא פעם שירה פוליטית - יש לי עשרות פלאקטים פוליטיים של התייחסות לענייני דיומא. אינני מעמיד פני צדיק. לא הגבתי על משפטי הראווה, נידוני השקר, ההוצאות להורג והמהפיכה האוכלת את בניה. עם משפטי פראג לא יכולתי לחיות.

"מאז סיפור השיר חלפו 56 שנים. זכר לא נשאר 'מעולם המהפיכה' ההוא שמיליונים נתנו את נפשם למענו. חברת צדק אי אפשר לכונן במעשי תועבה ופשע כאלה".

חוקר הספרות העברית, הפרופסור מנחם ברינקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היה עורך "משא" בשנים 1969-1970. בהתייחסו לפרשת השיר אמר לי באחרונה: "צריך לחשוב על שורשיו של חיים גורי: הוא לא בא מהקיבוץ המאוחד או הקיבוץ הארצי. הוא חניך של שני הורים ממפלגת 'הפועל הצעיר', שהמוסר הוא מרכז השקפת עולמם. לגורי יש שתי שורות משיר של רחל שהוא תמיד מצטט: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא'. כלומר: המטרה לא מקדשת את האמצעים. ההשראה המרכזית של 'הפועל הצעיר' היתה של אהרן דוד גורדון, שהתנגד ל'הגנה' ודרש שפועלים ישמרו שעתיים ביום כי התנגד להפוך את הצבא למקצוע. ואילו 'אחדות העבודה' שהתאחדה עם 'הפועל הצעיר' למפא"י ב-1930, היתה מרקסיסטית-בורוכוביסטית. שם היתה תמיד יותר הבנה ואהדה לברית המועצות. גורי האמין בסוציאליזם על ידי חינוך מוסרי ודמוקרטי, לא על ידי תפיסה אלימה של השלטון. את ברית המועצות הוא לא העריץ מלכתחילה.

"כשהתחילו משפטי פראג, גורי הזדעק לא רק על אורן אלא גם על הנאשמים האחרים. הוא ראה בזה דבר שלא הולך עם המלה 'סוציאליזם', עם המלה 'דמוקרטיה', עם המלים 'שחרור האדם'. גורי אף פעם לא היה מוכן להיות מקיאווליסט בפוליטיקה. הוא היה תמיד הומניסט קלאסי. שתי השורות האלה של רחל הן המוטו של תפישת עולמו: או שתעשו את הסוציאליזם בידיים נקיות או שלעזאזל הסוציאליזם! זה מה שהביא אותו לימים מארץ-ישראל השלמה לשמאל, לשלום עכשיו. הוא הבין שארץ ישראל השלמה נקנית במחיר מוסרי שהוא אינו מוכן לשאת בו.

"כדאי לזכור כי גורי לא היה יחיד בביקורתו. באותה תקופה, היו עוד חברים מרכזיים בקיבוץ המאוחד שמחו על תגובת מפלגתם למשפטי פראג. בקיבוץ בית קשת אירגנו פעילים מרכזיים בקיבוץ המאוחד כנס והוציאו חוברת שנקראה 'אל מול פראג', ובה הסתייגו ממשפטי הראווה, מברית המועצות ומהדיקטטורה במדינות הלוויין הקומוניסטיות. הוא לא היה לבד במפלגה, אבל בין הסופרים במפלגה היה היחיד שהרים את קולו".

בתגובה על סיפור השיר של חיים גורי שלא פורסם אמר לי אהרן מגד: "אני מסתכל על הסיפור הזה היום מתוך בושה גדולה, כיצד נסחפתי בכל הגל הזה שהיו בו אינטלקטואלים מכל העולם שנסחפו בשטיפת המוח הסובייטית. היינו מסונוורים, בייחוד בתקופת המלחמה שבה הצילה ברית המועצות יהודים רבים. אני זוכר שהיתה תגובה תוקפנית של משה שמיר על כך שגורי תוקע סכין בגב אנשים לוחמים. אני בטוח כי אילו חי שמיר היום היה גם הוא מתנער מכל העניין הזה. במערכת 'משא' היו ויכוחים קשים בעניין פרסום שירו של גורי. מי שהתנגד לפרסום היה שמיר. אני הייתי בעד הפרסום אך לבסוף נכנעתי לדעתו של משה. היינו עיוורים למשטרו של סטאלין. היו עדויות ופורסמו ספרים, ואנחנו אמרנו שזו תעמולה אימפריאליסטית ואמרנו שהמהפיכה אוכלת את בניה והיו לנו כל מיני תירוצים. זה היה נורא ואין לזה כפרה".



תמונה מתוך הסרט "ההודאה" על משפטי פראג שביים קוסטה גווראס


שמעון אורנשטיין (בתמונה למעלה, תצלום: חיים פין ) ומרדכי אורן (בתמונה למטה) עם שחרורם מהמעצר בצ'כוסלובקיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות