שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כנען עוד כאן

על ספה של שנת 2008, אהרן אמיר עדיין מחזיק בחזון הכנעני. "ילדים לא יודעים היום הבנת הנקרא בסיסית. מבחינתי, זה רק מעיד על צדקת הגישה העברית", אומר המשורר והמתרגם, שכתב העת "קשת החדשה" בעריכתו ממשיך לגלות את הקולות הבאים בספרות העברית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

"זה היה אחרי מלחמת אוקטובר, לא היה זמן להתרגש מזה", אומר אהרן אמיר על השורה הידועה מהשיר של מאיר אריאל. "תירגם את זה יפה אהרן אמיר" כתב אריאל בשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו" והתכוון לתרגום של אמיר לספרו של המינגוויי "איים בזרם". "אין ספק שזה קידם את המניות שלי במידה עצומה", אומר אמיר, "גם אצל אנשים שלא ידעו עלי כלום".

את מלחמת יום הכיפורים הוא מכנה מלחמת אוקטובר, או מלחמת 73'. למלחמת ששת הימים הוא קורא מלחמת 67' ולמלחמת העצמאות מלחמת תש"ח. ככה זה כשאדם מתרגל להחזיק בדעות כל כך ייחודיות במשך כל כך הרבה שנים - הוא מפתח שפה משלו.

אמיר, אולי הכנעני האחרון, מודע לכך היטב. תמיד חש שונה מהסובבים אותו - אולי בגלל החזון הכנעני, אולי בגלל השפה העברית היוצאת דופן השגורה בפיו, אולי בגלל המבטא הגרוני, שנשמע כאילו נולד לא בליטא אלא בעיראק; "גם זה לא מקרב אותי לבריות", הוא צוחק, "אני תמיד ההוא שמדבר בצורה משונה".

אמיר, עוד מעט בן 85, הוא משורר, מתרגם ועורך רב זכויות. למרות הרגשתו כי הוא פועל בשולי הסצינה הספרותית בארץ, אמיר הוא חלק חיוני ובלתי נפרד ממנה. הוא פירסם ספרי שירה ורומנים (טרילוגיית "נון", "ולא תהי למוות ממשלה", "אוב", "הנבלים"), הוא זכה בפרס ישראל ב-2003 על התרגומים שלו לעברית והוא עורך כתב עת ספרותי חשוב, "קשת החדשה", שזוכה להערכה בקרב טובי הסופרים בארץ.

בשנה האחרונה מתמודד אמיר עם מחלת הסרטן. הוא ממעט לדבר על כך וממשיך לפעול כמעט כרגיל. משרדי "קשת החדשה" שוכנים מול ביתו שברמת אביב, שם הוא מתגורר זה 35 שנה. הוא נשוי בשנית לבטין, ציירת ומשוררת, שאתה גידל את שני ילדיה (אחד מהם הלך לעולמו לפני כשנה). מנישואים ראשונים יש לו שלושה ילדים - נדב, חירם ואבישג.

התפוצה של ת"ס אליוט

הראיון עם אמיר מתקיים בביתו, על כוס מיץ עגבניות. הוא מביא מהמטבח מלחייה קטנה וממליח קלות את המיץ בכוס. הוא צועד לאטו, אבל כולו משדר ערנות וחדות. מאז חידש את פעילותה של "קשת החדשה" ב-2002 הוא עסוק יום-יום בעריכה, קורא כתבי יד, מגייס מימון.

"קשת" החלה את דרכה ב-1958 ויצאה ברציפות אמירית אופיינית במשך 18 שנה. מיטב הסופרים פירסמו בה והיא היתה לבית גידול שהצמיח כישרונות כמו עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז ואחרים ("גם עגנון ונסים אלוני היו ממשתתפי 'קשת' הישנה", מזכיר אמיר). פעילותו של כתב העת הופסקה לאחר שאמיר הרגיש כי הוא נעלם כסופר וכמשורר. ב-1998 הוציא גיליון מיוחד של "קשת" וב-2002 שב וחידש אותו באופן קבוע, ביחד עם קבוצה מכובדת של חברי מערכת, שנמנים אתם קנז ועליזה ציגלר.

"קשת החדשה" יוצא לאור ארבע פעמים בשנה בקביעות, זה דבר נדיר בנוף המקומי.

"זה משקף במידה רבה את תכונותיו של היוזם והעורך. אני מקפיד על משמעת עצמית, דיוק, רציפות וקביעות. אני מקווה שיהיה מי שימשיך באותה רוח לאחר שאפנה את מקומי. אלה היו גם העקרונות של 'קשת' הישנה, לצד תפישות של איכות, אחריות, שורשיות והרגשת שליחות - לגדל דור של אנשים שתהיה להם הרגשת שייכות לחברה הזאת, לשפתה, לארצה, ובה בעת שייכות לעולם המודרני.

"מה שמדאיג אותי הוא ההבדל בין התפוצה של אז, בשנות ה-60 וה-70, לתפוצה היום, שהיא קטנה בהרבה. בעוד היקף האינטליגנציה הישראלית העברית רק גדל בשנים האלה, זה לא משתקף בתפוצה של כתב העת. היום אנחנו מדפיסים 1,000 עותקים, בעבר גיליון חדש היה מופץ ב-2,000 לפחות. אבל אני מתנחם בכך שת"ס אליוט הוציא בזמנו במשך כמעט 20 שנה כתב עת ששמו 'קריטריון', שהתפוצה שלו לא עלתה על 800 עותקים".

לדברי אמיר, קהל הקוראים וקהל הכותבים השתנה לטובה עם הזמן, "הוא הרבה יותר משכיל ומפותח", הוא אומר. "קשת החדשה", כך נראה, מטפחת דור חדש של כותבים שכבר זוכים לתהודה. לאחרונה ראה אור ספרה של עדנה אמסטל, קובץ הסיפורים "שמש", שקיבל ביקורות טובות; ענת עינהר תפרסם השנה קובץ סיפורים בעם עובד; ואמיר מזכיר שמות מבטיחים כמו אור גראור (שזכה השנה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ") או גונן נשר.

אמיר רואה בעין יפה את ספרות המקור העכשווית. עם זאת, הוא אומר, "יש תעמולה נגד הסיפור הקצר בכלל. אנשים התרגלו לכתוב רומנים והסיפור הקצר נראה להם מיותר. אבל למעשה הסיפור הקצר הוא בית הגידול האמיתי של הרומן ושל הספרות הגדולה בכלל. מניסיוננו ב'קשת', גם עמוס עוז וגם יהושע קנז וא"ב יהושע כתבו כל הזמן סיפורים. ואני עדיין חושב שכוחם של עוז ויהושע הוא בסיפור הקצר. חוץ מ'סיפור על אהבה וחושך' שקובע מעמד משל עצמו".

ימני ימני, אבל

אהרן אמיר נולד ב-1923 בליטא וגדל בתל אביב. הוא היה חבר במחתרות אצ"ל ולח"י שפעלו נגד הבריטים. הוא למד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית ונמנה עם מקימי קבוצת הכנענים, ששמה הרשמי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי" והיו חברים בה המשורר יונתן רטוש, הסופר בנימין תמוז, הפסל יצחק דנציגר ואחרים. הכנענים דגלו בהקמת אומה עברית חילונית, המנותקת מן היהדות ומחוברת לתרבות העברית הקדומה, לעמי האזור ולמרחב המזרח-תיכוני. "אני מגדיר את עצמי איש עברי", אומר אמיר, שמדבר ערבית משובחת מגיל 18 וגם חי כמה שנים בלבנון וביקר בסוריה. "ימני ימני, אבל הוא חבר של אינטלקטואלים ערבים, הוא אישיות מנדטורית לגמרי", אומר עליו אחד מחברי המערכת של "קשת".

במשך הרבה שנים הרגיש אמיר מנודה על ידי הממסד הספרותי. "משורר כמו אבות ישורון, למשל, היתה הרגשה שמבחינה אידיאולוגית הוא תואם את טעמם של אנשים בעלי דעה בתחום, גם החיבה ליידיש, גם הזיקה לעבר היהודי וגם הכאב על הגורל הערבי בארץ. אני מבחינה זאת לא כל כך הולם", אומר אמיר. "משחר נעורי אני מרגיש שיש לי תמיד משהו מוזר. הייתי בכיתה שישית בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שכולה היו ישראל העובדת, חולצות כחולות. ידע מי שידע שאני בעצם אמור לשרת באצ"ל. אחר כך חבר ותיק נתן לי לקרוא משהו שבנימין תמוז העביר לו - זה היה המצע שכתב רטוש לתנועה לאומית עברית. הודות לכך ביקרתי את בנימין תמוז עצמו, וכעבור חודש את רטוש. בילינו ארבע שעות יחד באיזה חדר מואפל על גג ביתו של אותו חבר, ומאז אני שבוי לעניין הזה. סיפור של 65 שנה. זה כשלעצמו קובע מגבלות: אנשים יודעים שלאיש הזה יש איזה מין דבר שהוא מחזיק בו בעקשנות משוגעת.

"פנו אלי למשל להיות נספח תרבות במקום זה או אחר, אבל תמיד השבתי בשלילה. בשבת לא אלך לבית הכנסת עם שאר חברי הקונסוליה, ולא אעמיד פנים שאני שותף לגורל היהודי".

אתה עדיין מחזיק בדעות האלה, לא מוותר עליהן.

"כן, בהחלט, זה לא עניין של ויתור - המציאות מוכיחה ששום דבר אחר לא עובד, החל ביחס לשטחים וגמור ביחס להוראת הלשון. ילדים בכיתות נמוכות לא יודעים היום הבנת הנקרא בסיסית. מבחינתי, זה רק מעיד על צדקת הגישה העברית".

על פי החזון הכנעני של אמיר, ישראל יכולה להיות הכינור הראשון בתזמורת המזרח התיכון: "ישראל בתוקף מה שהיא, מבחינה אנושית, מדעית, טכנולוגית, אפילו הומניסטית, נמצאת בקטגוריה מיוחדת לעצמה באזור הזה", הוא אומר. "עם כל האופי המהגרי שלה, היא עדיין נטועה בשפה שהיא השפה הקדומה של הארץ הזאת, ושבה נכתב התנ"ך, ובכוחו של התנ"ך כבשה עולמות שלמים. ישראל בהחלט מעודדת להיות נושאת דגל הקידמה והפיתוח והלאומיות האמיתית - לא הלאומיות הדתית".

מה מקומם של הערבים בחזון הזה?

"אני לא רוצה לראות את הארץ הזאת בלי הערבים, לא עולה על דעתי דבר כזה. אני חושב שהם יכולים להיות אלמנט בונה ומפרה בעבודה המשותפת הזאת. אנחנו מחמיצים את זה מפני שאנחנו מדברים יותר ויותר על מדינה יהודית ועל חברה ותרבות יהודית. ב-30 השנים הראשונות של המדינה היו רבים שהרגישו חברים בחברה עברית מתהווה. עזמי בשארה האמין שתצמח פה תרבות עברית שהוא יכול להיות חלק ממנה. כל מה שנחוץ פה זה מדינה חילונית".

מה יהיו גבולות המדינה?

"בואי נדבר על ארץ ישראל המערבית, פלשתין. היה אסון שבו קרעו את הארץ הזאת לשתי חתיכות, ואחר כך נישלו את החלק השני כמעט מכל נכסיו הטריטוריאליים, נשאר לו פחות מרבע השטח, ועל זה מתווכחים ונלחמים ונהרגים".

במקור הכנענים דיברו על אומה עברית בכל אזור הסהר הפורה.

"אנחנו רואים במזרח התיכון אזור אורגני של הקשת הפורייה - עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, ישראל. החברה העברית תהיה המובילה, ואני בטוח שכולם ירצו להתחמם לאורה של היצירה העברית, אם זה בספרות, בארכיטקטורה, בטכנולוגיה. כבר היום יש עוצמה אדירה ביצור הקטן הזה של שבעה מיליון תושבים. איך זה קרה, למרות הכל, זו חידה".

השפעה של הכנענים על התרבות העברית ניכרת עד היום. "העיסוק בקבוצה הזאת - דנציגר הפסל, תמוז הסופר, רטוש המשורר, ש' שפרה עם המפעל העצום שלה בתרגום מאכדית ומשומרית, הבלשן עוזי אורנן - לא פוסק", אומר אמיר. "זה רעיון כל כך רדיקלי ואחר, ולכן מעורר עניין".

תומס וולף ו"מובי דיק"

מפעל התרגומים של אמיר, שזיכה אותו בפרס ישראל, החל אצלו למטרת פרנסה בלבד, אבל מזמן היה לסימן ההיכר שלו. הוא תירגם מאות ספרים, מאנגלית וגם מצרפתית, של צ'רלס דיקנס ולואיס קרול, ג'ורג' אליוט ואדגר אלן פו, ג'ון סטיינבק וסול בלו, מארק טוויין והנרי ג'יימס.

באילו מתרגומיו הוא הכי גאה? ברומנים של תומס וולף, סופר שכבש אותו ("הבט הביתה מלאך"). וגם בתרגום מחדש שעשה ל"מובי דיק". עוד הוא מציין את "וינסבורג, אוהיו" מאת שרווד אנדרסון ואת ספרו של הסופר הפיני מיקה וולטרי "שנהת המצרי".

לא פעם חש אמיר שעליו לתרגם מחדש את תרגומיו שלו, בגלל העברית המשתנה במהירות. אבל הוא אוהב את העברית, וגם את הסלנג שלה. "אני בעד סלנג. סבבה למשל. בפנוכו".

נראה שאתה חי בהווה.

"בהחלט. אפשר לומר שזאת סיסמת חיי, חיה את היום".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ