שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שייקספיר, הרי זה כה פשוט

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

מדי פעם בפעם נשמעים ספקות: אולי שייקספיר (וכמוהו שמות גדולים בתיאטרון הנחשבים קלאסיקה, כמו מולייר, צ'כוב, איבסן) הוא לא גאון כל כך גדול, ואנחנו נכנעים למוניטין שלו מכוח הרגל תרבותי של שנים. כדי להפיג ספקות אלה צריך לשבת באולם תיאטרון ולראות את מלאכת המחזאי שלו בפעולה, כמו למשל בעת הצגת "ריצ'רד השלישי", בבימויו של ארתור קוגן בתיאטרון הספריה ברמת גן.

מה שקורה במערכה הראשונה לעיני הקהל הוא הפגנה מדהימה של מלאכת-אמן בבניית סצינות מופת, אחת אחרי רעותה: המונולוג של הנסיך הנכה התככן המספר לקהל מה הוא עומד לעשות לדמויות האחרות, ולאחריו הוא מפגין את פועלו מול אחיו הנשלח לכלא בגללו ומאמין בכל זאת בנאמנותו, ואל מול הלורד הייסטינגס; מיד אחר כך תמונת החיזור והפיתוי המדהימה אחרי ליידי אן, האלמנה, המלווה את גופת אבי בעלה ("מי חיזר אחרי אשה בדרך זו?/ ומי כבש אשה בדרך זו?/ אשא אותה, אך לא לאורך זמן" - תרגומו המובן לעילא של מאיר ויזלטיר). אך זו תמה, והנה ריצ'רד מול אנשי החצר. כך תמונה רודפת תמונה, מבלי להניח לקהל לשאוף אוויר, ואין ברירה אלא לכוף ראש ולומר: אכן, שייקספיר הוא הגדול מכולם, והוא מעורר השראה.

ויש איזו אמונה, שהשחקן הישראלי אינו יכול להתמודד עם האיכויות השייקספיריות. אחד ממניחי היסודות לאמונה זו היה עודד קוטלר, בימיו כמנהל תיאטרון חיפה בשנות ה-70, כשיזם משהו שנקרא "שייקספרימנו": בהנחה ששייקספיר בא מתרבות זרה לנו, ניסה לגזור אותו למידותינו. אני מניח (ומקווה) שגם הוא יודע היום שטעה אז, מה גם שבאותה תקופה הועלה בתיאטרון חיפה בניהולו "רומיאו ויוליה" בבימויו של ההונגרי גזה פרטוש: נכון, מוני מושונוב נראה ונשמע מגוחך כרומיאו, אבל ג'יטה מונטה הצעירה היתה מדהימה כיוליה.

מה שמוכיח שהבעיה היא לא ביכולת של השחקן הישראלי, אלא בבית ספר שבו הוא לומד את המקצוע ובתביעות שמעמידים לו הבמאים והתיאטרונים. ההצגה הזאת של "ריצ'רד השלישי" מראה שאפשר למצוא יותר מ-20 בוגרים של בית צבי מ-25 השנים האחרונות, שכולם שחקנים מקצועיים, שמסוגלים לדבר טקסט שייקספירי בעברית על הבמה ולהישמע טבעיים לחלוטין. ומה שמדהים עוד יותר הוא שכמעט אף אחד מאותם שחקנים לא עשה קריירה של ממש בתיאטרונים בישראל. רק חלק מהם (מניתי שבעה) עובדים ושורדים במקצוע, לא כולם ברציפות.

זה לא האוורסט

הצגה זו איננה יוצאת דופן באיכותה רק מפני שהיא חושפת איזו חולשה תרבותית מדהימה של התיאטרון הישראלי, המתרכז רוב ימיו בבידור (גם אם הוא בהחלט מנסה להתמודד עם קלאסיקה מפעם לפעם). היא מרשימה מאוד בזכות עצמה והפרשנות שלה למחזה. ריצ'רד בתפישה של הבמאי קוגן ושל השחקן נמרוד ברגמן הוא לא רק ארכי-נבל מעוות ומקסים שמפלרטט עם הקהל ומביים את ההצגה של עצמו; מעבר לפן הזה, שברגמן מנצל היטב, מסתתר הצימאון לאהבה, שקשור קשר הדוק ליחסיו המורכבים לאמו.

דמות האם, הדוכסית מיורק בגילומה של אורה מאירסון, זוכה בגרסה הזאת לעיבוי בגלל אחד משינויי העריכה שעשה הבמאי בטקסט: דמותה של המלכה האם, מרגרט, נמחקה מהמחזה, וחלק מהנוכחות הנבואית-הזועמת שלה עבר לדמות הדוכסית מיורק (ואילו הטקסט שלה, כולל הקללה המורכבת והמפולפלת שריצ'רד הופך את עוקצה, הועבר לאליזבת, בגילומה הדרמטי של אודליה סגל). מאירסון מביאה לבמה נוכחות מעונה, טרגית במופגן. היחסים בינה לבין בנה עומדים במוקד חלקו השני של המחזה, המתאר את נפילתו של ריצ'רד. דברי קללתה אליו לפני הקרב האחרון מסתיימים בכל זאת בהסתופפותו בחיקה, והיא זו שגוררת את גופתו מהבמה בתום הקרב.

קוגן מעמיד מחזה שייקספירי לא ספקטקולרי: אין כאן תפאורות, תרועות ופעלולים. הבמה היא פיגומים עם יריעות ניילון ואביזרים הכרחיים ופשוטים. המחזה מתחיל בתמונה של נשף, וזו מהדהדת לקראת הסוף כשרוחות הקורבנות פוקדות את ריצ'רד ערב הקרב האחרון, כשהוא כמעט משתוקק להתמסר להן, ונוכחותן לא מאיימת אלא דווקא פסטורלית, למרות מלות איום שלהן. די מדהים שבמאי כזה, הפועל במקצוע כ-20 שנה, ביים עד כה כל כך מעט בתיאטרון הממוסד ועשה את רוב עבודותיו המרשימות (למשל, "קברט") בתיאטרון הספריה.

יש בהצגה הזאת הרבה רגעים יפים מאוד של משחק: ברגמן בתפקיד הראשי, השולט בבמה בניסיון של שחקן ותיק ממנו בהרבה, רות אסרסאי בתפקיד ליידי אן, שמחה ברבירו כלורד הייסטיינגס, יגאל זקס כסטנלי, שי אגוזי כבקינגהם וערן מור כריצ'מונד. אבל ייחודה של הצגה זו בהיותה הרבה יותר מסך כל מרכיביה. בכך שהיא מראה שאפשר לעשות את שייקספיר לא כמבצע מיוחד, המחייב גיוס של כל הכוחות, כטיפוס על האוורסט שבו היוצאים לדרך ראויים לשבחים על עצם המאמץ. אפשר לעשות שייקספיר כדבר של שגרה, של יום ביומו, ולהצליח. צריך רק לרצות ולדעת. שייקספיר, הרי זה כה פשוט.

הימור תיאטרלי

בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי הממוסד ידע לנצל הצגות של בוגרי בתי ספר למשחק, לאמץ אותן ולהתהדר בהן. כך למשל נהגו תיאטרוני באר שבע והבימה בהצגותיה של יעל רונן ("המדריך לחיים הטובים" ו"איזבלה") ולאחרונה החאן עם הצגת "צינורות" של הסטודיו של ניסן נתיב. לא במקרה היו ה"אימוצים" האלה של חומרים ישראליים, שאפשר לשווק לקהל רחב.

הנה אתגר למנהלי התיאטרונים הממוסדים בישראל: "ריצ'רד השלישי" הזה, בביצוע בוגרי בית צבי, הועלה לשבועיים בלבד, והשחקנים מופיעים כמעט בהתנדבות. ההצגה הזאת כבר קיימת. היא עובדת. קחו אותה כמות שהיא, קבלו עליכם את הסיכון לשלם לשחקנים האלה את מה שמגיע להם על עבודתם וכישרונם. פעם אחת העזו להמר על שייקספיר המבוצע היטב, הציעו אותו לקהל שלכם ותעניקו אורך חיים להצגה הזאת, שראויה לכך. הסיכון שלכם הוא מינימלי, לעומת ההימורים האחרים, הגרנדיוזיים, שלכם. אתם והקהל שלכם יכולים רק להרוויח מזה.

אני יודע שלא תעשו את זה. אני מכיר את השיקולים שלכם, ואת האילוצים שלכם, ואני גם יודע שזה לא יהיה פשוט לארגון אפילו אם תרצו. אבל אני מקווה שפעם אחת אתם תאכזבו אותי, ובכל זאת תנסו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ