טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פונדקו של בנימין

בנימין תמוז ה"כנעני"

תגובות

1942. הוא היה בן 23 ואני בן 19. אני פרשתי לא מכבר מהארגון הצבאי הלאומי וחיפשתי את דרכי הרעיונית והפוליטית. הוא היה חסיד נלהב של תורת יונתן רטוש.

הוא גר אז עם אמו, הגברת קמרשטיין, ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בדירה שהיתה מלאה בפסליו - רובם פסלים של נשים בעלות ראש קטן וירכיים עבות, יורשות לעשתורת הכנענית. היה לו ראש גדול, שהתאים מאוד להופעתו הסמכותית ודיבורו הפסקני. הדמות הדומיננטית בדירה היתה אמו האלמנה, רוסייה נמוכת-קומה, נמרצת, פעלתנית, בעלת נוכחות חזקה מאוד.

איני זוכר איך נוצרה ההיכרות בינינו. נדמה לי שזה היה אחרי שפרשתי מאצ"ל והתחלתי לכתוב בעיתונים, בין השאר בכתב העת "החברה", ירחון אינטלקטואלי ימני בעריכת רופא תל-אביבי ידוע, ד"ר יעקב ויינשל שמו. באחד הימים מסר לי חוברת צרפתית והטיל עלי לכתוב עליה ביקורת. זו היתה יצירה מרתקת. שמה היה (בצרפתית) "שם - ביטאון הפעולה העברית", והמוציא לאור היה עדיה גורביץ (לימים חורון) שיצר אידיאולוגיה מהפכנית חדשה.

גורביץ, קרוב-רחוק של זאב ז'בוטינסקי, התקומם נגד תורת קרובו, שהיתה לדעתו מתונה מדי ולא נגעה בשורשי הבעיה הלאומית. הציונות אמנם מרדה ב"גלות", אבל בעיני גורביץ זה לא הספיק. הוא מרד ביהדות כולה. הוא ראה בה מעין מחלת נפש, שאחזה באומה העברית לפני אלפיים ומשהו שנים. לא תיתכן תקומה עברית אמיתית, חשב, אלא אם כן תשתחרר האומה העברית מכל סממני היהדות שנספחו אליה, ותחזור להיות אומה עברית בריאה בגופה ובנפשה.

החוברת, שהופיעה בפאריס זמן קצר לפני נפילת העיר בידי הנאצים, עשתה עלי רושם עז. מאסתי בהנהגת היישוב ומאסתי גם בהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית. לא מכבר עברתי אירוע טראומטי - פרישתי מאצ"ל. גורביץ דיבר אלי. הוא עירער את כל המוסכמות של החברה העברית. תורתו התאימה מאוד לרוח הזמן הסוער ההוא, שבו התנגשו ה"איזמים" הגדולים - קומוניזם, פאשיזם, נאציזם, סוציאליזם, ליברליזם - על רקע מלחמת עולם, שבה השתנתה המציאות העולמית כמעט מדי שבוע.

כתבתי ביקורת נלהבת, די מוגזמת. כיום, ממרחק של 65 שנים, קשה לי להאמין שזה אכן אני שכתבתי אותה. אבל היתה לה תוצאה טובה: בנימין תמוז, שלא הכרתיו קודם לכן, שלח מכתב וביקש להיפגש אתי. כך נוצרה ההיכרות.

תמוז היה מוקף בימים ההם בקבוצה של צעירים, שכולם אימצו לעצמם שמות עבריים מובהקים, ושכולם שאפו להיות משוררים וסופרים כמוהו. בלטו ביניהם אברהם רמון ובחור בשם מגידו (את שמו הפרטי שכחתי, לצערי). הם נפגשו, החליפו שירים וסיפורים, בילו ביחד. איכשהו הצטרפתי לחבורה, שייך-לא-שייך.

במרכז חייו של תמוז עמדה אז תורת רטוש. הוא השקיע מאמצים גדולים בניסיון "לגייר" גם אותי. תחילה נתן לי חוברת משוכפלת, סודית שבסודית: תזכיר שכתב רטוש לאברהם שטרן, הוא "יאיר", מראשי אצ"ל שפרש והקים את הקבוצה שנודעה לימים בשם לח"י (בפילוג הגדול שהתחולל באצ"ל באמצע 1940 לא הצטרפתי ליאיר, מפני שהיה מוכן לכרות ברית עם הנאצים נגד הבריטים. לאדם כמוני, שברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית, זה היה רעיון קשה לעיכול).

רטוש יעץ ליאיר לעלות על דרך מהפכנית באמת, לנטוש את היהדות והציונות וליהפך ללוחם חופש עברי. קשה לדעת איך זה השפיע על יאיר עצמו, מפני שנהרג ב-1942 בידי קצין בריטי (עקבותיה של גישה זו נמצאו כעבור שנים בנאום-ההגנה שנשא איש-לח"י, אליהו בית-צורי, בבית המשפט המצרי, לפני שנידון למוות על הריגת הלורד מוין. הוא הצהיר שאינו ציוני, אלא לוחם חופש מקומי הנאבק בכובש זר).

זמן קצר לאחר מכן נתן לי תמוז את יצירת הפאר של רטוש: חוברת הייסוד של "הוועד לגיבוש הנוער העברי". על שערו התנוסס הדגל הלאומי החדש שהציע רטוש: דגל תכלת וארגמן, צבעי המלכות המוזכרים בתנ"ך, ועליו, בצבע זהב, קרני השור, שהן האל"ף העברית הקדומה.

החוברת היתה כתובה בסגנון עברי נהדר, פסקני, חזק ותמציתי. היא פסלה כל דבר יהודי. היהודים לא היו בעיני רטוש אלא עדה. בארץ קיימת אומה עברית. בניגוד לגורביץ-חורון, שראה ביהדות תופעה תרבותית-נפשית, היתה ההגדרה של רטוש ביולוגית: עברי הוא מי שנולד בארץ, ואין בלתו (שוללי תורתו הצביעו על כך שכמעט איש מבין חברי הקבוצה המייסדת לא נולד בארץ - רטוש עצמו נולד בפולין, וכך גם נאמנו העיקרי, אהרן אמיר. תמוז נולד ברוסיה). האומה העברית היא יורשת העברים הקדמונים, ששלטו בימי קדם בכל המרחב שבין אסיה הקטנה למצרים. העברים של אז כללו, מלבד הישראלים, גם את הכנענים, האמורים וכל השאר.

באותה פסקנות שבה שללה החוברת את קיומו של עם יהודי, היא שללה את קיומה של אומה ערבית או אומות ערביות. ה"ערביאים", כלשונו, אינם אלא שרידים של "עממים" עבריים, שהתרבות הערבית נכפתה עליהם. תפקידנו הוא להחזירם לאומה העברית, שאליה הם שייכים מטבעם. הלאומיות הערבית היא זיוף, שהומצא על-ידי האימפריאליזם. מכאן גם החזון המדיני: "ארץ עבר", המשתרעת מהים התיכון עד נהר הפרת, תהיה למדינה עברית, וכל יושביה עברים.

התרשמתי מאוד מסגנון החוברת ומהשיטתיות שבתפישת רטוש. אבל דחיתי חלק גדול של קביעותיה. הסברתי לתמוז ששטות גמורה היא, בעיני, להתעלם מקיומו של קולקטיב יהודי, ולא חשוב איך קוראים לו - עדה או עם. אמרתי לו שגם אני מאמין שקמה בארץ אומה עברית חדשה, אבל לדעתי היא לא קיימת מחוץ לקולקטיב היהודי, אלא בתוכו, כשם שאוסטרליה, לדוגמה, קיימת בתוך הקולקטיב האנגלו-סקסי.

לא פחות התנגדתי להכחשת קיומה של התנועה הלאומית הערבית. ראיתי בערבים לא רק יישות לאומית, אלא האמנתי שהיישות הלאומית הזאת היא בעלת-ברית טבעית של האומה העברית במלחמת-השחרור נגד המעצמות הקולוניאליות, ששלטו אז עדיין במרחב. הצבעתי על כך שיש דמיון מוזר בין "ארץ-עבר" של רטוש ובין "מלכות ישראל" של אויביו המרים ביותר, הציונים הקיצוניים שדיברו על מדינה יהודית מהנילוס עד הפרת.

תמוז היה בטוח שכל הספקות שלי יתנדפו ברגע שאפגש עם מורו ורבו, רטוש עצמו. הוא אירגן פגישה בינינו בקפה גדנסקי, ברחוב יבנה בתל-אביב. זאת היתה אמורה להיות פגישה בין רב לתלמיד, שהרי רטוש היה מבוגר ממני ב-14 שנים, והוא כבר היה עיתונאי ומשורר ידוע. בעת שאני הייתי, בסך הכול, בחור צעיר שפירסם כמה מאמרים בעיתונים.

על הפגישה, שהיתה בארבע עיניים, פורסמו לימים גירסאות שונות, אך על דבר אחד יש הסכמה: היא הסתיימה בפיצוץ.

לא התרשמתי במיוחד מאישיותו של רטוש. לא מצאתי בו שום כריזמה. נכנסנו מיד לוויכוח. אמרתי לו שהתנגדותו לעלייה היהודית (הגירה, בלשונו) נראית לי תמוהה. הרי המהגרים היהודים יולידו כאן ילדים, והילדים האלה יהיו - לשיטתו של רטוש עצמו - עברים כשרים. אז למה לא לקדם את בואם ולראות בהם הורים לעברים - כשם שהרומאים ראו באזרחי עירם העניים "פרולטרים", כלומר "מולידי-צאצאים", בני אדם המשרתים את המדינה על ידי אספקת חומר אנושי ללגיונות.

אין ספק שרטוש ראה בדברי חוצפה. הפגישה הסתיימה, ועד יומו האחרון לא דיבר אתי. הוא לא ענה לי גם כאשר בירכתי אותו לשלום ברחוב דיזנגוף. תמוז ראה בכך כישלון של מאמציו, אך נדמה לי שברבות הימים התרחק גם הוא מתורת רטוש.

זמן קצר אחרי אירועים אלה נולד המושג "כנענים".

"הוועד לגיבוש הנוער העברי", כפי שהחוג קרא לעצמו, ראה בפלמ"ח שדה-פעולה אידיאלי לגיוס חברים. הרי שם התרכזו מיטב ילידי הארץ, ביניהם אחד מחברי החוג של רטוש שפגשתיו לראשונה בדירתו של תמוז: מתי פלד, בחור מרשים שאכן נולד בארץ. נעשה ניסיון להקים בפלמ"ח תא של ה"וועד".

חיש מהר נפוצו שמועות על דברים מוזרים הקורים בפלמ"ח - ריקודים ליליים סביב בחורה עירומה בנוסח הפולחן הכנעני הקדום. מפה לאוזן לחשו שנעה, בתו של לוי שקולניק (לימים אשכול), רקדנית מקצועית, השתתפה בפולחן זה. פרצה שערורייה. הפלמ"ח היה בבת-עינו של היישוב. ההנהגה גירשה את כל החשודים - רק מתי פלד הושאר ועשה אחר כך קריירה מפוארת בצה"ל. כעבור עשרות שנים, כאשר מתי ואני נעשינו שותפים פוליטיים (במסגרת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלשתיני") שאלתי אותו על פרשה זו והוא הכחיש מכל וכל שהיה קיים פולחן כזה.

היתה לשערורייה תוצאה נוספת: כאשר שמע על כך המשורר אברהם שלונסקי, הוא הדביק לאנשי רטוש את שם הגנאי "כנענים", ומאז הם ודומיהם נודעו בשם זה. גם לי הוא הודבק, לא אחת, בטעות. החוג שהקמתי באמצע שנות הארבעים שנודע בשם "קבוצת במאבק", התנגד לרוב תפישות "הכנענים".

למה אני מספר כל זאת? כי כדי להבין את בנימין תמוז ה"כנעני" של אותם ימים יש להבין את ה-Zeitgeist, רוח התקופה. בראשית שנות הארבעים היתה מלחמת העולם בעיצומה. אידיאולוגיות חובקות עולם נאבקו זו בזו וקבעו גם את עולמו הרוחני של הדור הצעיר בארץ. איש לא חשב עדיין על השואה, שהחלה באותם הימים. אמנם היו שמועות על גורלם המר של יהודי אירופה, אך נוח היה ליישוב להתעלם מהן.

המלחמה הביאה ליישוב הרבה עושר. הצבא הבריטי האדיר שלחם בצפון-אפריקה היה זקוק לאספקה, שלא יכלה להגיע בדרך הים, שבו סערה המלחמה. וכל אספקה מאירופה ואמריקה יכולה היתה להגיע רק בדרך הארוכה סביב יבשת אפריקה. לכן עודדו הבריטים ייצור מקומי, וביישוב העברי קמו לראשונה מפעלים גדולים, חברות בנייה ושירותים.

ההתרחבות הכלכלית והדמוגרפית - הגענו לכדי חצי מיליון נפש - נטעה בדור הצעיר ביטחון עצמי רב. היה נדמה שאנחנו מסוגלים להגשים כל תוכנית שנבחר בה. המיתוס של ה"צבר", הצעיר שנולד בארץ ושתכונותיו הפוכות לתכונות היהודי ה"גלותי", החל להכות שורשים. הדור הצעיר הזה בטח ביכולותיו בכל התחומים. אמנם, רעיון ה"כנענים" קנה לו רק תומכים מעטים, אך בצורה זו או אחרת השפיע גם על חוגים אחרים.

בארץ צמחה יצירה שרבים ראו בה תרבות עברית חדשה, שאינה המשך לתרבות היהודית הקודמת. דור חדש של משוררים, סופרים, ציירים, מלחינים, רקדניות ואמנים אחרים מכל התחומים - אנשים כמו יצחק דנציגר, משה שמיר, נתן שחם, אבות ישורון, אם להזכיר רק כמה מהם - עלו על הבימה. תמוז היה אחד היוצרים הבולטים בהם. כמעט כולם היו חילוניים, אנטי-דתיים, גאים במציאות הארצישראלית, וגם מי שלא קיבל את תורת ה"כנענים" הבחין בשפת היום-יום בין "עברי" (יישוב עברי, צבא עברי, מחתרת עברית) ל"יהודי" (דת יהודית, מסורת יהודית, גלות יהודית). רובם שאבו השראה מספר התנ"ך, משפתו ומעלילותיו, שהתרחשו בארץ.

התרבות העברית הזאת לא החזיקה מעמד. בשנים שלאחר הקמת המדינה הלכה ודעכה. יש הסבורים שהטראומה הנוראה של השואה, שפרטיה החלו להיוודע לקראת סוף מלחמת העולם, החזירה את היישוב ליהדות. יש הסבורים שגלי העלייה האדירים, בשנותיה הראשונות של המדינה, שמו קץ לפולחן הצבר ולכל הקשור בו. יש המאשימים בכך את מלחמת תש"ח, שחיסלה שנתונים שלמים של צעירים עבריים, וביניהם מי שיכולים היו להפוך ליוצרי תרבות בכל התחומים.

ערב גיוסי לצבא בראשית מלחמת תש"ח פנה אלי תמוז והציע לי לכתוב רשמי מלחמה בעיתון "יום-יום", עיתון הערב של "הארץ", שהוא ערך (אף שרשמית היה רק סגן העורך). במשך כל שנת המלחמה הצפתי אותו בתיאורי קרבות ורשמי הווי - וכך נולד, בלי כוונה, ספרי "בשדות פלשת 1948".

תמוז תרם אז תרומה חשובה מאוד להווי העברי: הוא כתב טור סאטירי בשם "עוזי ושות'", לדעתי אחת היצירות החשובות ביותר שלו. בין ספריו אהבתי במיוחד את "פונדקו של ירמיהו" - ספר אימים המתאר את המדינה אחרי שקמה בה דיקטטורה דתית. ייתכן שהוא נראה היום פחות דמיוני מאשר בשעת כתיבתו.



האנדרטה לזכר הטייסים בגן העצמאות בתל-אביב, פסלו של בנימין תמוז


תמוז. ביטחון עצמי רב בדור הארצישראלי הצעיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true