טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביוגרפיה שלו ניצחה אותו בעל כורחו

את נהייתו אחר השורשיות הקדמונית, ואת הצטרפותו לתנועה האקסצנטרית הזאת, הכנענים, אפשר אולי להסביר בתחושת האכזבה והנבגדות מצד הארץ שאמורה היתה לקלוט אותו בחיבוק חם

תגובות

על טופס קרוע של "אוניברסיטת הנגב" בבאר שבע, טופס הזמנה אל "המכון להעתקות אור" מאת "משרד מתכננים", כתב בנימין תמוז את המכתב הבא, שמוען אל רות ואהרן אלמוג: "4 פעמים צלצלתי אליכם בטלפון, אף פעם לא היתה תשובה. עכשו באתי ולא מצאתי איש" (הוא כתב בכתיב חסר, כמובן). בסעיף "מטרת ההעתקות" כתב: "ביקור ידידות"; בסעיף "ההזמנה בוצעה לפי בקשת": כתב "עצמי", ואחר כך בא מספר הטלפון שלו, בן שש הספרות וכתובתו "רח' לוי יצחק 13 ת"א" וחתימה. במקום שבטופס כתוב: "שם המזמין בכתב קריא": כתב בכתב מרובע את שמו.

את הנייר המצהיב הזה מצאתי כשערכתי סדר באחת ממגירותיו של שולחן כתיבה ישן ששוב אינו בשימוש. מאחר שחסר בו התאריך, מה שאינו אופייני לבנימין תמוז, שהיה מקפיד בכתיבת תאריך על כל מכתב, אני יכולה רק לשער שהפתק נכתב בין 1969 - שנת היווסדה של האוניברסיטה בבאר שבע - לשנת 1973, שנת מותו של בן גוריון, כששונה שמה ל"אוניברסיטת בן גוריון בנגב". אבל בהתחשב בכך שעזב את הארץ בסוף 1971, לשמש נספח תרבות בלונדון, מצטמצמות האפשרויות.

מן הפתק הקטן הזה, האוצר בלקוניות שלו את חוש ההומור של בנימין תמוז, אפשר ללמוד הרבה. ראשית, הוא מצביע מיד על כך שהאיש היה סופר. כי המשפט "עכשו באתי ולא מצאתי איש" יכול להיכתב רק על ידי סופר. אבל לא זו בלבד, אלא שהפתק כולו הוא סיפור קצר, תמציתי, אפילו דרמטי, על אכזבה. ואכן בנימין תמוז היה אמן הסיפור הקצר ומספר סיפורים מלידה. הוא היטיב לספר סיפורים, מצחיקים לעתים קרובות, וגם עצובים לעתים. אפשר היה לכתוב אותם מפיו, כי תמיד נוסחו בשלמות, בעברית ללא פגם.

עוד אפשר ללמוד מן הפתק משהו על אישיותו. הוא היה אדם קצר רוח ודבק במטרה. היה לו צורך כלשהו לראות אותנו, והוא לא הירפה עד שהשיג את מטרתו. איני זוכרת לאיזה צורך חיפש אותנו אז. אני מניחה שהביקור - נהגו לבוא בימים ההם ללא הודעה מוקדמת כי לא לכולם היו טלפונים - נערך ביום חמישי או שישי, מכיוון שבימים אחרים היינו נפגשים במערכת, בעבודה, ועל כן אני מנחשת שהוא רצה להזמין אותנו למפגש בביתו בערב שבת ואולי לארוחת צהריים בשבת.

כשם שהפתק מגלה קוצר רוח ודחיפות, כך כתב במהירות ובדחיפות את רשימותיו ואת ספריו. הוא נהג לפתוח מחברת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, משובצת, והתחיל כותב ספר, ולא הירפה עד שלא סיים. הוא גם לא נהג להעתיק ולתקן. הוא היה מן הסופרים שהספר כולו היה מוכן ומוגמר בראשם, ומשהתיישב לכתוב, כתב את מה שכבר היה מוגמר. ואז, כשהיה מסיים את הכתיבה, לעתים עוד קודם שנתן את הספר להדפסה במכונת כתיבה, היה מוסרו למישהו מחבריו לקריאה, והקריאה היתה חייבת להיעשות במהירות וללא דחיות. אני זוכרת שידידנו המשותף, ד"ר אלי פפרקורן, מומחה לשייקספיר, הלין באוזני על כך שכאשר בא לבקר אותו בלונדון, מיד נתן לו כתב יד, סגר אותו בחדר ואמר לו משהו מעין, אתה לא יוצא מהחדר עד שאינך מסיים את הקריאה.

הוא רצה לשמוע את חוות הדעת של הקורא. אבל בעצם, כשם שלא היה מתקן את כתב היד שיצא מתחת לעטו, כך גם לא סבל ביקורת. על רקע תכונה זו נתגלעו סכסוכים לא מעטים בינו לבין חברים קרובים. כך, למשל, נתן בידי הסופר דן צלקה את כתב היד של הרומאן "בסוף מערב". דן מיהר לקרוא ואמר לבנימין דברי שבח מופלגים. אחר כך נתבקש דן לכתוב על הספר במוסף לספרות של עיתון "מעריב", ומטבע הדברים לא נשארו ברצנזיה כל הדברים שאמר בעל פה. בנימין לא סלח לו על כך.

נדמה לי שתחושת הקיום הבסיסית של בנימין תמוז היתה של עלבון, נידחות ודחייה, וככל יוצר הוא ביקש לרפא תחושת קיום זו באהבה ובהלל. תחושת הנידחות והעלבון, ואולי אף תחושה בסיסית של נבגדות, נבעו מגורלו המר של אביו, מן העלבון שעלבה בו הארץ החדשה שבה ביקש מקלט, כפי שתפש זאת כילד. כי האב ירד מנכסיו בארץ, מזלו לא שפר והוא מת בדלות ובשברון לב. עד כדי כך חזקה היתה תחושה זו, שנהג לומר לי שהארץ הזאת היא שהרגה את אבי, והיה שב וחוזר על כך עד שהתחלתי להאמין בכך בעצמי. מות אביו, כשהיה בן שמונה, היה השבר הגדול של חייו. ומה שביקש באמת לומר לי היה, שהארץ הזאת הרגה את אביו, ואולי כתוצאה מכך במקצת גם אותו (תחושות מעין אלה באו לידי ביטוי בספרו "משלי בקבוקים" ואולי גם ב"פונדקו של ירמיהו").

הוא חש דחוי ואולי אפילו חריג, גם משום שכילד היה עולה חדש, דובר רוסית, בקרב צברים, והתנכר במבטאו הרוסי המובהק, ובעיקר בגלל עוניו. כל אלה באו לידי ביטוי חריף בסיפורו המוקדם, המזעזע, "סבון", הפותח את כרך סיפורי "חולות הזהב", שמעוטר באיוריו של אביגדור אריכא. בסיפור הזה מושלת תחושת העלבון. ובאמת, כמה מעטים יודעים היום על העלבון שספגו כאן "עולים חדשים" - אשכנזים שלא ידעו עברית, ואפשר

היה לרמותם בכל דרך ולהלעיג עליהם בלא שיבינו. כל יצירתו של תמוז רוויה בכך, באיזו אכזבה, מטאפיסית כמעט, כמו בפתק הקטן שהשאיר בתיבת הדואר שלנו, שמספר בעצם סיפור של בגידה ואומר: אני חיפשתי אתכם וחיפשתי אתכם, ואתם לא הייתם שם בשבילי. הוא סיפר לי שכאשר מסר בידי מו"ל, דומתני ישראל זמורה, את כתב היד של ספרו הראשון "חולות הזהב", היה לו חלום, שיקרהו מקרה דוסטויבסקי, שהעורך שלו בא באישון לילה בתום קריאת ספרו הראשון, לברך אותו על כך שכתב יצירת מופת.

אולי אפשר להסביר, בתחושת האכזבה והנבגדות מצד הארץ שאמורה היתה לקלוט אותו בחיבוק חם, את נהייתו אחר השורשיות הכנענית הקדמונית, ואת הצטרפותו לתנועה האקסצנטרית הזאת, הכנענים. הרומאן פרי עטו שהחשיב ביותר היה "יעקב", ודווקא יחסו לרומאן הזה עומד בסתירה לתכונת הבהילות וקוצר הרוח שלו. איכשהו, ואינני יודעת מדוע, הוא לא היה מרוצה מ"יעקב", שאותו הועיד להיות יצירת המופת החשובה ביותר שלו. על הספר הזה עבד, ותיקן אותו שוב ושוב בלא שהצליח להיות שבע רצון ממנו באמת.

פגשתי את בנימין תמוז בפעם הראשונה ברחוב דיזנגוף, סמוך לכיכר הישנה, ליד מסעדת "דרבי בר" שיורם ברונובסקי היה נוהג לאכול בה שנים אחרי כן, ואשר לפניה היתה במקום מסעדה מזרחית בשם "פינג'אן" שאהבנו לסעוד בה, אני ובן זוגי. זה היה בדצמבר 1959. הייתי בחברת בן זוגי, אהרן אלמוג, שהציג אותי לפניו ובאותה הזדמנות גם הזמין אותו לחתונה שלנו, שעמדה להיערך באותו חודש. הוא עשה עלי רושם גדול: סמכותי, נבון, רהוט, נחרץ ודעתן. האופן שבו ניסח את משפטיו, כמי שכותב אותם, עורר בי הערצה. הוא אכן בא לחתונה הצנועה שלנו, שנערכה בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" הישן ברחוב בן יהודה. כשאני חושבת על הקהל שנאסף שם באותו ערב איני יכולה שלא לצחוק. תערובת משונה של סופרים ומשוררים - אבות ישורון, נתן זך, משה דור, ש"י פנואלי - הראשונים חבריו של בן זוגי, והאחרון המורה האהוב עלינו, ובצדם יהודים גרמנים דתיים מפתח תקוה - כולם חבריה של אמי - בני משפחתי ובני משפחתו של אהרן, ביניהם גם משה כהן המנוח, ידיד קרוב של בנימין תמוז, שאחיו ירוחם כהן היה מפורסם ממנו, אבל תמיד ניחשנו בו שהיה רב עלילות לא פחות מאחיו הצעיר, שקשור בו סיפור על פגישה עם הקצין המצרי עבד אל-נאצר במלחמת השחרור.

וכך כתב תמוז בהקדשה לספרו "חולות הזהב": "לאהרן - לבן דודו של משה כהן, מנכדו של בנימין סגל-קמרשטיין בן יוסף הכהן". וזאת כתב כנראה כדי להדגיש את היות שניהם הוא ואהרן ממשפחות של כוהנים.

זכורה לי היטב ארוחת הערב הראשונה שאליה הוזמנו בבית תמוז. בימים ההם גרו עדיין במרתף ברחוב דב הוז. אשתו היפה, מרים, בישלה לנו דגים בנוסח מזרחי. הארוחה זכורה לי משני טעמים, האחד בגלל ששמחת הסעודה הופרעה בגין מחלתו של יוני, הבן הצעיר, שחומו טיפס עד לארבעים מעלות, מה שהדאיג מאוד את ההורים. און הבכור ישב עמנו, כדרך שכמעט תמיד היה נוכח בקרב האורחים, עלם חמודות, תמיר, יפה תואר, יושב, שותק ואינו מתערב בשיחה, אבל מאזין בדבקות, כך נדמה לי. יוני היה ילד מתוק להפליא, וחרדת אמו בערב ההוא דבקה בי עד כדי כך שלא יכולתי ליהנות מן הארוחה המצוינת.

הטעם השני היה הופעתו הלא צפויה של איש שנראה לי אז מוזר עד למאוד, כמדומני הולנדי, שהיה חובב מפות עתיקות, ואשר אם זכרוני אינו מטעה אותי, הביא עמו באותו ערב, ואולי היה זה בערב אחר, מפה עתיקה מצוירת, שעליה רכנו הוא ובנימין ובחנו אותה בתשומת לב והתפעלו ממנה. האיש היה, כפי שנתברר לי לימים, הבימאי ניסן נתיב. והיו השיחות בבית תמוז, שבו ביקרנו כמעט מדי ערב שבת, בית שהזדמנו בו חברים קבועים כמו פנחס שדה, דן צלקה, ישראל פנקס, ואפילו הצייר אברהם אופק היה מגיע לעתים מירושלים; משה כהן היה מגיע בצעד חרישי, נדבק אל הקיר כמי שאמנם מופיע אך רוצה להיעלם; לפעמים היו פוקדים את הבית אילנה ומשה בן שאול שהלך לעולמו לפני כמה ימים, או הציירת אסתר פרץ-ארד ובן זוגה, וגם, כמובן, המשורר נתן זך. ובכן, השיחות נסבו תמיד על עניינים שברומו של עולם, מוסיקה, פילוסופיה, ספרות וציור וגם על חפצים, אלה שבנימין ונתן היו בוזזים בשוקי פשפשים למיניהם או אפילו בפחי זבל. כשלא היינו באים אליהם, באו הם אלינו, ולעתים מזומנות היינו נפגשים במסיבות רבות משתתפים בביתו של הצייר יוסל ברגנר, או במקומות אחרים.

במארס 1967 הזמין אותי בנימין לפגישה בקפה "רוול" החדש שהוקם בקומה השנייה של בית בפינת הרחובות אבן גבירול ושדרות דוד המלך, והציע לי לבוא לעבוד אתו במוסף במקום ד"ר ורה לוין שעמדה לפרוש. זה אירע זמן קצר לאחר שהצהיר באוזני חבר משותף, שאמנם הסיפור הראשון מפרי עטי שפירסם במוסף שלו הוא סיפור טוב, אבל הכריז: "היא לעולם לא תהיה סופרת". היתה זו אחת מאותן הצהרות נמהרות שנהג להשמיע, דרך בדוקה לקנות אויבים. בשבילי היא אך שימשה אתגר להזים אותה, ולהוכיח עד כמה הוא טועה. מכל מקום, ההצעה הפליאה אותי. היא באה בזמן שלא היינו עוד ביחסי דיבור, משום שפגע בבן זוגי ואף אני ראיתי עצמי נפגעת, אבל דווקא אהרן דחק בי להסכים.

וכך באפריל 1967 התחלתי לעבוד כעוזרתו בעיתון "הארץ", תוהה אם אוכל להיכנס לנעליה של האשה הדגולה, המשכלת, ד"ר ורה לוין ז"ל (לעולם לא אשכח את אכזבתו של גינתר גראס, כשבאתי לראיין אותו, בשליחות המוסף, ב-1968 בהוצאת הספרים שלו ברובע ודינג בברלין. הוא היה בטוח שיפגוש את ד"ר לוין, שעמה נועד בביקורו בארץ, והנה הגיעה איזו צעירה, בוודאי בורה וחסרת תרבות, לבושה בשמלה קצרצרת, שלא הסכימה שידבר עמה אנגלית, כי לא ניתן היה להבינה, אף על פי שהיא לא הסכימה לדבר גרמנית, והוא נהג בה בבוז ובהתנשאות בלתי ראויים. וכאן אולי המקום להעיר שבני אותו דור, אחת היא אם היו ישראלים או גרמנים, היו מיזוגנים חסרי תקנה, וזילזלו בנשים שהיו בעיניהם בעיקר אובייקטים כאלה או אחרים. גם בנימין תמוז לא יצא מכלל אלה). אני חושבת שלאכזבתו הגדולה ואולי גם לשמחתו, נכנסתי לנעליה של ד"ר ורה לוין בקלות, ואף עמדתי בתנאי שהציב להעסקתי, ללמוד צרפתית בתוך חצי שנה, כדי שאוכל לתרגם מן העיתונות הצרפתית, לצורך המדור "מעולם הספרות והאמנות".

כעורך אהב תמוז משוררים וסופרים מתחילים וסייע להם בעצה ובקידום. כך היה יושב עם יעקב שבתאי שהביא לו מסיפוריו ועובר עליהם יחד עמו, מעיר הערות פה ושם; כך פירסם את יותם ראובני ואם איני טועה אף עזר לו לקבל עבודה כמגיה בעיתון; כך קיבל במאור פנים כל רשימה או שיר שהצעיר ברוך הכשרון, חיים באר, הביא לו, והוא הדבר ביחס למשורר שמעון צמרת, ולמי שהחל דרכו כסופר, יעקב שביט, ולאחרים. הוא הזמין את אמנון ברזל, גיאולוג במקצועו, להיות מבקר האמנות של "הארץ", כי היה חובב אמנות ובקי בה, כשפרש יואב בראל, וכשאמנון ברזל יצא לחוץ לארץ, הזמין את ד"ר נסים מבורך, היסטוריון וצייר, לכתוב ביקורת אמנות תחתיו. הוא פירסם שירים של מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, וממש לימד את אדם ברוך הצעיר, שהיה עדיין חייל כשבא אלינו לראשונה, לכתוב רשימות ביקורת. הוא ידע לזהות כשרון וידע לעודד את הצעירים, ואף עורך מדור זה כיום נתגלה על ידיו כשפירסם בכתב העת "מאזניים" רשימת ביקורת על ספר שירים של אהרן אלמוג, ואף הובא על ידיו לעבוד בעיתון.

אבל תחושת הקיום הבסיסית שלו כדחוי ונידח, הנעוצה בחוויות הילדות הקשות שלו, היתה בעוכריו, היא יצרה בו רגישות מיוחדת, חריפה מאוד, למעמדו בעיני הזולת, מה שהעכיר לעתים קרובות את יחסיו עם חבריו, שנשרו בזה אחר זה מחוג הידידים הקרוב. בהשקפותיו בענייני אמנות וספרות היה בנימין תמוז שמרן. זוכרת אני היטב את הוויכוחים המרים שנתגלעו בינו לבין אמנון ברזל ביחס לאמנים אוונגרדים שאת אמנותם דחה. בין השאר האמין אמונה שלמה בכך שסופר צריך להמציא ולבדות הכל, שאל לו לכתוב על עצמו ועל חייו, עד כדי כך שהיה מציע לי תרגילים בכתיבה על נושא, כמו "המלצר", "הצבע", "הספן" וכיוצא באלה, כדי שאתאמן בהתרחקות מעצמי ואמנע מכתיבה חושפנית.

היה לנו ויכוח מתמיד בעניין זה. וכאן עלי להודות שדווקא ספרו הנפלא "חולות הזהב" עומד בסתירה גמורה להשקפה שניסה להנחיל לי. זה ספר פורץ דרך, שאולי אלמלא השפעתו לא היו נכתבים סיפורי הילדות שלי ושל אחרים בני דורי. הוא לא רצה, במודע, להיות קרוב אצל עצמו ואצל זיכרונות הילדות הקשים שלו, שהתפרצו ב"חולות הזהב", ואולי נכנסו בדלת האחורית ובלא שידע על כך, לטרילוגיה "אליקום", ל"יעקב", ובוודאי לסיפורים הקצרים, שבעיניו היו מופת של בדיון וחסרי כל קשר לביוגרפיה שלו. עד כדי כך, שאפשר לומר עליו שהוא סופר שהביוגרפיה שלו ניצחה אותו בסופו של דבר בעל כורחו.



בנימין תמוז (משמאל) ואברהם רמון. חבר טוב, מבקר חסר פשרות ועורך "תרבות וספרות" אחריו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true