בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתחרות עד הגג

משרד האדריכלים סקורקא הוא עוף נדיר. עכשיו כשאחד האחים עוזב לדרכו, מסבירים השותפים למה הם ששים לתחרויות תכנון ומדוע הם חושבים שמספרן הקטן עוצר את האדריכלות המקומית

2תגובות

מבעד לקומת המבואה השקופה של בניין בתי הספר למדעי המחשב ולתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה, אפשר להביט לעבר חורשות העצים הצפופות שמעניקות למקום את אופיו המיוחד. כבסיס צבאי לשעבר משופע הקמפוס בברושים ובאקליפטוסים, וכשמשרד האדריכלים סקורקא ניגש לתחרות התכנון של הבניין הוא ביקש לשמר את הנוכחות של הנוף הזה.

המבואה השקופה נהפכה לבסוף לרעיון המרכזי של הבניין. מצד אחד היא יוצרת דופן רחבה כלפי גן הפסלים, שבו נערכים מרבית האירועים הפתוחים של המרכז הבינתחומי, ומהצד השני היא מאפשרת לסטודנטים ולמרצים לצפות לעבר הסביבה העירונית הקרובה. כך גם קורה בחדר המדרגות המרכזי של המבנה. הוא שקוף לחלוטין וכשמטפסים בו הפנים מרגיש כמו חוץ ולהיפך.

"אנחנו לא מחפשים תעוזה בצורות מפותלות או בחומרים מיוחדים", מסביר רועי סקר, המייסד ואחד משלושת השותפים במשרד. "בעיני תעוזה זה להקדיש 300 מ"ר ללובי יקר שאף אחד לא חשב שצריך כדי לתת לבניין ערך מוסף. כשאנחנו ניגשים לתחרות אנחנו מגיעים עם השקפת עולם מסוימת. ההישג שלנו הוא לשמר אותה גם בבניין הסופי".

עמית גרון דנה קציר

סקורקא מורכב מצמד האחים רועי ואדר סקר (45 ו-41) ועידו זמיר (40), שמגדיר את עצמו כ"אח השלישי" במשפחה (לרועי ואדר יש עוד אחות, פסיכיאטרית במקצועה). האחים סקר גדלו בקריית טבעון ולמדו בהפרש של ארבע שנים במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. לאחר שרועי סיים את לימודיו הוא עבד במשרדה של עדה כרמי-מלמד, שם קיבל לדבריו את התשוקה לתחרויות. הוא ייסד את המשרד העצמאי ב-1999, שנה לאחר מכן הצטרף אדר ולאחר שנתיים הצטרף גם עידו.

והנה, אחרי 12 שנים משותפות החליט לאחרונה אדר לעזוב את סקורקא ולפתוח משרד משלו. ההחלטה הזאת גמלה בלבו לאחר שסיים תואר שני בלימודי עיצוב באוניברסיטת הארוורד, שבמסגרתו הוא ערך מחקר על מנגנונים אלטרנטיביים להתחדשות עירונית. "סקורקא ממוקדים מאוד בבניינים ואני מרגיש שכדי להיות טוטאלי בתחום העירוני, אני צריך להתעסק בזה באופן עצמאי", הוא אומר. את ההודעה קיבלו שותפיו ברגשות מעורבים, אבל הם החליטו לתמוך בו. "הדבר הראשון שאמרתי לו זה שהוא תמיד תמיד יכול לחזור", אומר רועי סקר.

מתחילת דרכם ב-1999 סקורקא בחרו לעצמם נתיב התפתחות לא שגרתי. במקום לבנות את שמם ולצבור ניסיון דרך פרויקטים קטנים או בתים פרטיים, הם בחרו להתמקד בתחרויות על מבני ציבור. עד היום הם השתתפו ביותר מ-25 תחרויות בארץ ובחו"ל, שב-10 מתוכן אף זכו במקום הראשון. זהו הישג מכובד שאינו שכיח בקרב משרדים בארץ, בפרט לא למשרד עם ותק כה מצומצם ובלי קשרים עם יזמים או קבלנים גדולים.

מבחינתם האחים סקר ועידו זמיר, בניין בתי הספר למדעי המחשב ולתקשורת הוא אחד מההישגים הבולטים של המשרד. הוא משקף את היכולת שלהם לתת פתרונות עיצוביים בקנה המידה הגדול, כמו חללים איכותיים וחזיתות מתוחכמות, לצד התמקדות בפרטים הקטנים, כמו התכנון המפורט של אולפני הרדיו של בית הספר לתקשורת. "תרגיש את השולחן הזה", אומר רועי כשהוא מלטף את קימוריו של השולחן בחדר הישיבות של בית הספר, "העץ, החיתוך, פס המתכת. זה סקורקא".

תצלום: דניאל צ'צ'יק

בשנת 2000 זכה המשרד בתחרות התכנון של המכון לחקר השואה בחיפה. הבניין מעולם לא יצא לפועל, אבל הוא נתן לסקורקא את הדחיפה הראשונה כמשרד עצמאי. התחרויות נהפכו מאז לעמוד השדרה של המשרד. "יש משהו בתחרויות שהוא מאוד מגרה, אנחנו אנשים תחרותיים ויש משהו מדליק בלהעמיד את עצמך למבחן", מסביר זמיר. "זאת החלטה שאנחנו רוצים לשחות באוקיינוס של הגדולים ולא באיזו בריכה", מוסיף רועי סקר, "מובן שזה גם מפגיש אותך עם הדברים שהאוקיינוס מביא".

את הצד ההרואי של הזכייה בתחרויות מלווה כמובן מרכיב מהותי של חוסר ניסיון. את הבניין במרכז הבינתחומי, המשתרע על 6,000 מ"ר, הם תיכננו שלוש פעמים מא' ועד ת'. "הבעיה כמובן מתחילה אחרי שאתה זוכה. אומרים לך שיש תקציב של 15 מיליון דולר ונותנים דד ליין לסיום הבנייה. אתה מתחיל לתכנן ואז אתה אומר לעצמך - יש עניינים של בטיחות? אה. יש תקני כיבוי אש? אה. מיזוג אוויר עובד ככה? אה. מצד שני, זה לא דבר שאי אפשר ללמד את עצמך", עונה רועי סקר בחיוך.

החושב והרגיש

המשרד של סקורקא עבר לאחרונה מדירה מרופטת ("ומקסימה") ברחוב אלנבי בתל אביב למבנה משופץ במרכז קיבוץ גליל ים. ברוח הקיבוצית נוהגים העובדים להסתובב שם יחפים וזה מסתדר נהדר עם האווירה הלא מכופתרת ששלושת השותפים משדרים. על אחד השולחנות מוצבת תמונה של האחים בילדותם ועל קיר סמוך תלויה פרוטומה קטנה מגבס של פני אביהם של רועי ואדר סקר, שאותה יצר סבם שהיה אמן.

רועי ואדר סקר - סקורקא הוא עיוות של שם המשפחה שלהם - מעידים כי העבודה הצמודה כאחים מאפשרת ליצור ביניהם "עוד רובד של סובלנות", לעידו לא מפריעה הקואליציה המשפחתית מכיוון שלדבריו הפרויקטים מבוצעים בעבודת צוות מושלמת. הכימיה בין שלושתם אכן ניכרת. אדר הוא "החושב", רועי הוא "הרגיש" ועידו זמיר הוא "המתכנן", למרות שהם מצהירים שבכל יום כמעט התפקידים מתחלפים.

ב-12 השנים האחרונות השתתף המשרד כמעט בכל התחרויות הציבוריות החשובות שהתקיימו בארץ: תוספת למוזיאון בית לוחמי הגטאות ב-2003 (מקום שני), מתחם בתי המשפט בירושלים ב-2007, בית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, מוזיאון אום אל פחם וקמפוס שנקר ברמת גן ב-2008 ועוד רבות אחרות. הכישלונות לצד ההצלחות סייעו לסקורקא לגבש שפה אדריכלית עצמאית - מעין פיתוח של המודרניזם הישראלי של שנות ה-50 וה-60 בחומרים יותר מתקדמים ומערכות תנועה יותר מתוחכמות.

בעבודות שלהם יש תחושה עזה של מהוגנות ומעוגנות כלפי האתר וסביבתו. הם לא מתלהבים מצורות וירטואוזיות אלא דבקים בקומפוזיציה של מאסות מרובעות ומלבניות. לפעמים זה מרגיש אפילו שמרני ומיושן קצת, במיוחד נוכח השימוש האובססיבי בטיח בהיר והגודש של רפפות העץ.

בלי קוביות

עם זאת לסקורקא רגישות רבה לממד האנושי בבניין, כמו שאפשר לראות למשל בספרייה המרכזית שתיכננו במכללת עמק יזרעאל (זכייה בתחרות: 2003, בנייה: 2007). הנהלת המכללה ביקשה מהם לתכנן תוספת בת 1,500 מ"ר לבניין קיים הניצב בכניסה לקמפוס. סקורקא השקיעו שעות ארוכות בתכנון התאורה הטבעית והמלאכותית בבניין במטרה להעניק לציבור הסטודנטים תחושה של מקום מיוחד.

כתוצאה מכך נוצרו לצד החזיתות הפנימיות תאי עבודה אישיים, לכל אחד מהם חלון בגודל ובמיקום שונה. החלונות ממסגרים את הנוף הפתוח ונותנים תחושה של פרטיות בזמן שהתאורה הטבעית נותנת תחושה של זמן ומקום. "אני מרגיש שההצהרה האדריכלית שלנו טמונה בתוך כל פרט וברובדים הרבים של הבניין", אומר אדר סקר, "אני לא חושב שזה נכון לעשות קוביות ולעטוף אותם כל מיני מעטפות מיוחדות".

את הגישה התכנונית השפויה שלהם אפשר לראות גם בקמפוס החדש שהם מתכננים בימים אלה בעבור בית הספר למוסיקה רימון ברמת השרון (זכייה בתחרות: 2008). בניגוד לאדריכלים שהשתתפו בתחרות הם הציעו לפזר את הפרוגרמה של הקמפוס לחמישה מבנים נפרדים והסתמכו על החצר עתירת העצים הותיקים כמוקד מרכזי לפעילות של הסטודנטים. כל אחד מהבניינים אינו בולט בזכות עצמו אבל יחד הם מרכיבים שפה ברורה. הם קוראים לזה "ספציפיות של מקום". "אתה יכול לדמיין שאפשר להציע מבנה מונומנטלי במקום כזה? הרי הבנות היפות והבנים היפים שלומדים שם יושבים מתחת לעצים ומנגנים. זה ערך שצריך לשמור עליו", הוא אומר.

"אני חושב שיש משהו נגיש באדריכלות שלנו, גם מבחינת החומרים וגם מבחינת המפגש של הבניינים עם הקרקע", מוסיף אדר. "יש אדריכלים שאצלם מתחיל הדיון מהחומר. אצלנו מתחילים בסכמה הכללית - איפה נכנסים, איפה יושבים, איפה האנשים נפגשים. יש אדריכלים שיש להם תגובה מעניינת לאתר אבל אחרי שהם מתחילים לפתח אותה היא מתמסמסת. לנו אין את האימה הזאת".

העבודה שלהם תמיד התמקדה בקנה המידה של הבניין או הקמפוס וכמעט לא נגעה בתכנון עירוני, אולם לאחרונה הם זכו בתחרות של קרן רוטשילד לתכנון של משרדים בבניין לשימור בשדרות רוטשילד פינת שינקין בתל אביב. הבניין שנבנה בסגנון הבינלאומי עבר אמנם שיפוץ לפני כעשור, אבל הוא עומד נטוש ומצבו הידרדר מאוד. בשונה מיתר המתחרים, סקורקא הציעו להסיר את הגדר הפונה אל השדרה כדי לעודד מגע בין הבניין לבין העוברים ושבים. את החצר הם הפכו למרחב ציבורי נעים ואת קומת הקרקע הם מייעדים לגלריה פתוחה ולפעילויות נוספות. הרעיון מצא חן בעיני ראשי הקרן והם בחרו בהצעה.

התרגשתי כמו ילד

על האדריכלות הישראלית אין להם הרבה מלים טובות. הם חושבים ששכונות הבנייה הרוויה הן "איומות" וגם למגזר הבנייה הציבורית הם מתקשים להעניק מחמאות. "יש הרבה מאוד זבל מסביב וצריך להתאמץ כדי למצוא משהו טוב", מעיר עידו זמיר. שלושתם סבורים כי אחד המכשולים המרכזיים להתפתחות של תרבות אדריכלית בארץ הוא ההיעדר המטריד של תחרויות תכנון ציבוריות והאיכות הנמוכה של אלה שבכל זאת מתקיימות. "למה לא כל מבנה ציבור בארץ מחויב בתחרות?", שואל אדר, "זה משפיע יותר מכל דבר אחר על הרמה האדריכלית ועל יכולתם של אדריכלים לפרוץ קדימה".

בנקודה הזאת עוברת השיחה למכרז התכנון השנוי במחלוקת של הקמפוס החדש של בצלאל בירושלים. סקורקא היו אמנם אחד משמונה משרדים ישראלים שהוזמנו להגיש הצעות, אבל ברגע שהתברר שהנהלת בצלאל בוחנת רק את תיקי העבודות של האדריכלים מהארץ ומחו"ל ולא את היכולת שלהם להתמודד עם בנייה במרכז ירושלים, הם הבינו שאין להם שום סיכוי.

"זאת סיטואציה הזויה ותהליך מטורף שאף אחד לא מבין אותו", תוקף רועי סקר. "כשקיבלנו את המכתב מהם התרגשתי כמו ילד בן 12 ומיד התקשרתי לאדר כדי להתלהב איזה הזדמנות אדירה יש לנו. ומה בסוף? אנחנו אפילו לא יכולים להגיש הצעה. איזה סיכוי יש לנו מול תיק עבודה של סג'ימה (סטודיו סאנה מטוקיו) או של נורמן פוסטר? זה כמו להשוות בין תוצאה של ריצת 100 מטר שלי לבין התוצאה של קארל לואיס".

"להתחרות מול הגדולים זה לפחות להתחרות ולקוות שאנחנו יכולים להגיש משהו ראוי", מוסיף עידו זמיר, "ההחלטה שלהם לא מותירה שום סיכוי לאדריכלים מקומיים".

תצלום: עמית גרון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו