${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי לייפות דבר

אין פה גיבור על מפלסטיק שלעולם דרכו המצליחה היא הצודקת וכל השאר טועים. להיפך, לאוטמן שעולה מן הביוגרפיה הוא קודם כל בן אדם

8תגובות

דב לאוטמן לא מרים ידיים

כרמית גיא. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 366 עמ', 89 שקלים

הכותרת שניתנה לביוגרפיה של התעשיין דב לאוטמן אומרת בעצם את הכול: "לא מרים ידיים". שלוש מלים שמדייקות באופן מצמרר ומרגש כאחד את האדם ואת פרשת חייו. דב לאוטמן לא מרים ידיים.

לא תמיד זה כך. לא תמיד שם הספר מדבר אמת. פעמים רבות השם הוא רק פיתוי כוזב, כמו תצלום מרוטש ומעובד היטב, שמבקש למשוך את הקוראים לספר, כדי אחר כך לנטוש אותם מאוכזבים. איפור זול שמתגלה מאוחר מדי, לאחר שהכסף כבר שולשל אל קופת חנות הספרים. אבל כאן, כאמור, השם באמת אומר הכול, באומץ ובדיוק, ממש כמו האיש שאת פרשת חייו הוא מבקש ללכוד. וככל שמעמיקים בקריאה בספר האמיץ הזה מבינים את זה יותר. כי את כותרת הספר הזה לא נתן איש השיווק האמון על הגדלת המכירות, ולא נתנו עורכי הספר ולא נתנה אפילו מי שחיברה אותו בכישרון גדול, כרמית גיא. נדמה שאת השם כפתה פרשת חייו של לאוטמן: "לא מרים ידיים", תרתי משמע.

ניר כפרי

לאוטמן לא יכול להרים ידיים פיסית בגלל המחלה שהוא לוקה בה, אבל הוא למעשה לא מרים ידיים, קרי: לא מוותר, בשל אופיו. וזה למעשה הסיפור של דב לאוטמן במשפט אחד. לאוטמן לא מרים ידיים גם במובן של לא מסתיר ולא מכסה דבר. להפך, לאוטמן חושף הכול ובכך הופך מקור לבושה (לרבים אחרים) למקור לגאווה - חסרון ליתרון, מגבלה למקור עוצמה. ממש כמו המדינה והחברה שהוא חי בה כל חייו ושאת הקלקולים שפשו בה הוא מבקש בשנים האחרונות לתקן. הספר חושף הכול וזה בעיני מקור עוצמתו המרתקת: איך איבד ילדה קטנה בשנתה, איך בנו הגדול, עדי, שלח יד בנפשו, איך חלה במחלה קשה, ואיך התקשה לאבד את אשתו. דבר לא מוסתר, אף כישלון לא מאופר. לאוטמן חושף הכול בענייניות נטולת רגש.

יש בכך לא רק אומץ אדיר של מי שכספו יכול היה לאפשר לו להפיק לעצמו ביוגרפיה שתאדיר את דמותו כגיבור-על בעולם התעשייה הישראלית, אלא גם עזרה עצומה לאנשים שנמצאים מהצד השני של הספר: קוראים שעד היום אסון דומה שפקד אותם - בן שהתאבד, למשל - הרחיק אותם מהחברה. "סוד מביש" על כשלון ההורים שיש להסתירו; וככזה - מקור לבושה. כשלאוטמן, אדם שכבר מזמן הוא סמל הצלחה ומודל חיקוי לרבים, חושף את הכול בלי לייפות דבר, הוא למעשה הופך את אותו "סוד" ממקור בדידות למקור חיברות, למכנה משותף, ממה שמרחיק למה שמקרב.

מרגש לחשוב איך דווקא לאוטמן, שלא יכול להזיז את ידיו, מצליח בספר הזה לא רק לשלוח את ידיו אל עבר אלה שסובלים ממצוקה דומה לשלו אלא ממש לחבק אותם ולהוציאם מהבדידות הנוראה. המשפט המרטיט הזה: "עדי הוא הכישלון הגדול של חיי, אבל אני גאה מאוד שאני אביו" - יכול וצריך להיות מקור של כוח לכל אותם הורים שחשים כישלון לנוכח האסון של התאבדות בנם.

כך גם בנוגע למחלתו שלו ובנוגע לעסקים שבהם לא הצליח. בפשטות ומתוך פשטות, לאוטמן לא מסתיר דבר. בצדק מלינה כרמית גיא בהקדמתה לספר על טעותו של במאי טקס פרסי ישראל שבו זכה לאוטמן בפרס על מפעל חיים. דווקא כשהוא עמד על הבמה ומוגבלותו חשופה לעיני כל, הבמאי החליט להעביר את המצלמה אל הקהל. "הבמאי ביקש מן הסתם לכבד את צנעת הפרט של לאוטמן ולהסתיר את קשייו הגופניים, אך חבל שכך עשה", כותבת גיא, "הוא לא נועץ בלאוטמן עצמו ובכך החמיץ הזדמנות יחידה במינה להראות לצופיו שמגבלה גופנית אינה עניין שיש להחביאו". את המשגה הזה מתקנים גיא ולאוטמן בספר. המוגבלויות שלו כמו גם כשלונותיו פרושים לעיני כל. עצם הצגתם מעצימה את שאר הסובלים מהם ואת האחרים שמתנכרים להם.

בקלות רבה פרשת חייו של לאוטמן יכולה היתה להיות מסוג הסיפורים שמעלים הרבה דמעות בעיני קוראיהם, אבל זה לא הסיפור. "נכון, אני איוב", הוא אומר בפשטות, "אבל אני כאן וטוב לי". לו ניתן היה לשכפל את רוחו של לאוטמן ולטעת אותה אצל כל כך הרבה מטופלים מיואשים שזכיתי לנסות ולסייע להם במהלך עבודתי כעו"ד קהילתי, הייתי עושה זאת בשמחה - הודאה בקשיים כשלב ראשון בדרך הטיפול הארוכה.

דב לאוטמן לא מרים ידיים גם במובן של עשייה בלתי פוסקת. קודם בתעשיית הטקסטיל ואחר כך בתחום השלום והחינוך. כל הזמן למען המדינה שנולד בה. עשייה בעיניו היא הפתרון למצוקה, לכל מצוקה - גם של העושה וגם של מושא העשייה, גם של הנעזר וגם של מושיט העזרה. הרי בכל מטפל טמון גם מטופל. "את המרפא הטוב ביותר אני מוצא בעשייה. בלילה כשאני לא מצליח לישון אני מחכה לבוקר שתעלה השמש ואני אצא לעבודה, להזיז עניינים. ובלילה, כשאני שוכב במיטה, אני חושב מה עשיתי היום, במה קידמתי את מטרותי, וטוב לי". במובן זה, הספר הוא קריאה לפעולה. לצאת מחוסר האונים המשתק ופשוט לעשות. זה פשוט כמו שזה נקרא (גם אם לא תמיד נכון וגם אם לא מתאים לכולם).

בהקשר זה, יפה לראות את מה שקורה לאורך כתיבת הספר בין לאוטמן לבין גיא. "אני לא מבין את השאלות שלך", הוא אומר לה בתחילת הדרך. "מה זאת אומרת מה הרגשת? מה חשבת? אני לא נוהג לקיים עם עצמי שיחות כאלה. השאלה היחידה שאני שואל את עצמי היא ‘מה אפשר לעשות?'" שלא מדעת, כך נדמה לי, משקפת תפישתו של לאוטמן את רוח הציונות הישנה ההיא. זו שעשתה פעמים רבות בלי לחשוב, בלי לשקול יותר מדי, מה שהוביל ללא מעט טעויות. כך בתחילת הספר, אבל בסופו לאוטמן כבר מדבר על הרגשות שלו. בפשטות, כמו מתוך הרגל של שנים, ושוב מוכיח את יכולת ההשתנות והלימוד שלו.

לאוטמן לא מרים ידיים גם במובן של אצילות וצניעות. בהשוואה לברוני ההון (או שמא יש לכנותם בריוני ההון) ול"מנהלים הבכירים" הכוחניים שנולדו אצלנו בעשורים האחרונים, אלה שמנופפים בכוחם הגדול, בקשריהם ובכספם לכל עבר, כדי להרתיע אחרים ולצנן כל ביקורת לעברם, לאוטמן הוא אציל מתקופה אחרת. גם כשהוא עושה דברים ששנויים במחלוקת, הוא מודה בכך, עושה הכול בגלוי ולא מבטל את מי שזועק נגדו. זו הסיבה שגם עובדיו שפיטר וגם אנשים שנפגעו מפעולותיו מתקשים לא לאהוד אותו. עצם העובדה שהוא הציע לכרמית גיא, סופרת ועיתונאית רבת זכויות, הכי רחוקה מהמושג "עט להשכיר", לכתוב את סיפורו מלמדת על כך. ואכן, גיא לא מסתירה את ביקורתה ביחס למעשי לאוטמן לאורך הספר. למשל בנוגע לפיטורי עובדי "דלתא" ("לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה יהיה מי שישלם מחיר אישי על עסקה מוצלחת"), או בנוגע לחוסר הרגישות שהוא הפגין בסיטואציה כזו ואחרת. בכך היא תורמת לאמינות הספר. אין פה גיבור-על מפלסטיק שלעולם דרכו המצליחה היא הצודקת וכל השאר טועים. להפך, לאוטמן שעולה מן הספר הוא קודם כל בן אדם. רב הישגים אבל לא חף מטעויות. טעויות שלא פעם אחרים הם ששילמו את מחיריהן, כפי שכותבת גיא.

גיא כתבה ש"סיפורו של לאוטמן הוא סיפור של מנהיגות. מנהיגות כלכלית, מנהיגות חברתית". בזה היא לא מדייקת. אמת, לאוטמן הוא מנהיג אבל הסיפור שלו הוא דווקא סיפור של אנושיות פשוטה במובנה הבראשיתי. סיפורו הוא סיפור של חלוציות אנושית, של ציונות במובנה היפה: ללכת למקומות שצריך גם כשלא נוח, גם כשפחות משתלם, גם כשאין מצלמות בסביבה. לתעשייה בפריפריה, לתמיכה בתהליך השלום ולעשייה בתחום החינוך. גם בכך לאוטמן צריך להיות מופת לאחריות חברתית אמיתית של בעלי עסקים. אחריות שלא מתבצעת בכסף של אחרים כדי להאדיר את שם אותו "פילנטרופ" לכאורה (וראו כמה מנהלים בכירים ובעלי עסקים בעשור האחרון קיבלו אותות כבוד ציבוריים למרות שאת הכסף הם תרמו לא מהונם הפרטי אלא מנכסי הכלל שעמדו לרשותם). כשמתואר כיצד לאוטמן שיעבד את הדירה הפרטית שלו ושל זוגתו, כשהוא מסרב לקבל ערבות מדינה כדי להקים את מפעלו הראשון, קשה שלא להתרשם - לא רק מהביטחון העצמי והאמונה בחזון, אלא גם מהיושרה של האיש.

יותר מזה, האחריות החברתית של לאוטמן מתגלה לא בתרומותיו או במפעלים החברתיים שהוא מוביל (כמו בתחום החינוך), אלא דווקא במעשיו ה"רגילים" כתעשיין. כשהוא מקים מפעלים באזורי ספר, מתפרות בכפרים בדואים וכדומה. גם בכך הוא הפך עם השנים לחריג באליטת בעלי ההון. תעשיין ולא איש עסקים. איש עשייה ולא "ממנף כספים". כמו שכותבת גיא, לאוטמן הוא דוגמה לאתוס הישן, זה "שראה בעבודת כפיים את חזון הכול". אתוס שפינה "את מקומו לאתוס הרווח. העיקר שהלקוח יהיה מבסוט ובעלי המניות יהיו מבסוטים והעובדים יתאימו עצמם לנסיבות". הנה עוד בדיחה של הגורל. האיש שלא יכול להרים ידיים נהפך לסמל בהא הידיעה של עבודת כפיים בתעשייה הישראלית. ואולי זו לא בדיחה של הגורל אלא כמו תמיד אצל לאוטמן פשוט התגברות על הגורל.

כשסיימתי לקרוא את הספר ושבתי לכותרת שעל הכריכה, הבנתי שהכותרת לא רק מתארת את לאוטמן אלא גם מייצגת נאמנה את תחושת קוראיו. איש לא יוכל לקרוא את הספר הזה ולהרשות לעצמו להתייאש ולהרים ידיים מול כל העוולות שסובבות אותנו. גם במובן זה שם הספר הזה מדבר אמת. אמת פשוטה שנהפכה בעשור האחרון לנדירה בתוך גל הזיוף והשקר שמאיים לשטוף את כולנו. נדירה כמו האדם שאת פרשת חייו היא מתארת. אדם שפשוט מסרב להרים ידיים.

יובל אלבשן הוא סמנכ"ל עמותת ידיד. ספרו "שקרים אציליים" יראה אור בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#