בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אפלולי בבירת המין של אירופה

לצד הרייכסטאג ודוכני הנקניקיות, הפכה בשנים האחרונות סצנת המין המגוונת בברלין - הכוללת שלל מסיבות חשק, סאונות לגייז שמשמשות כזירה למגע מיני וחדרי חושך - לאטרקציה תיירותית בפני עצמה

67תגובות

בשולי המועדון המפורסם ברגהיין, הממוקם כמה מאות מטרים משרידי החומה שחצתה בעבר את העיר, יש דלת צדדית, נסתרת מהשביל הראשי. היא נפתחת רק בסופי שבוע, לשעתיים ביום. זו הכניסה ל"לבורטורי" - (lab.oratory)לא בדיוק מעבדה, יותר מועדון מין לגברים.

יום שישי בלילה, וכמה כאלה מחכים כעת מחוץ לדלת הסגורה. כשהשומר מכניס אותם, מקבל כל אחד מהם שקית זבל שחורה ואטומה, בתוכה יפקיד את חפציו. הרוב מפקידים גם את הבגדים ונשארים בתחתונים. או בנעליים. החסודים משאירים גם מכנסיים קצרים. על הזרוע נרשם מספר בטוש שחור. הו, האסוציאציה. ואז פונים ימינה ונתקלים בשורת מקלחות.

ויז'ואל פוטוס

יש כאן כמה מאות הומואים, מכל הגילים, הגדלים והצבעים, ומותר לעשות הכל. רק לצלם אסור, או להגיע מבושמים. ההנחיות בכניסה מבקשות במפורש: "דרס דירטי. נו דראגס. נו פרפיומס". הסמים זה יחסי.

על המזרנים באחת הפינות כורעים גברים עירומים, ממתינים לכל דורש. אחד האזורים במקום בנוי כמבוך אבנים, חשוך יותר ככל שמעמיקים לטייל בתוכו. בימי שישי, האלכוהול בחצי מחיר. גן עדן של שותים, גן עדן של סוטים. ליד הבר יושבים שני בחורים ומפטפטים בעירום. ניגש מישהו לאחד מהם, ועושה מה שעושה. מסיים ההוא, בא אחר. ככה, אגב, ובלי קונדום.

כמו בכל מקום בברלין, גם כאן שומעים עברית. בני זוג מתל אביב נבהלים כנראה לשמוע על הכתבה לעיתון, וממהרים להתחפף אגב נחירות אנטיפתיות. בחור שוודי בן 50 שואל "מה זו השפה הזאת?" הרחבה המרכזית מוארת באור אדום רך ונעים, והמוזיקה בווליום שמאפשר סמול-טוק.

הלבורטורי הוא כנראה מועדון המין המפורסם בעיר, וככזה מאוכלס בהמוני תיירים. אנשי הצוות כבר מתורגלים; הם דוברי אנגלית שוטפת, עניין לא רווח במיוחד בברלין, בטח לא במאורות מין שאמורות להיות אפלות, נסתרות, סוד למבינים. אולי בגלל זה כשהזמנתי את החבר הגרמני להצטרף לבילוי, הוא השיב באדישות שמדובר ב"שיט לתיירים", והעדיף להישאר בבית לראות טלוויזיה.

מורן (שם בדוי), תייר מישראל בשנות ה-30 לחייו, מדבר על הביקור בלבורטורי במונחים של התגלות. "זה היה מפגש בתנאי מעבדה שהוציא לאור תשוקות פנימיות שאני בולם בכל מה שקשור לסקס", הוא אומר. "זו יצירת אמנות מבחינת עיצוב: המוזיקה מתאימה לתאורה שמתאימה לתפאורה שמתאימה לאנשים. זה גם מדהים בעיני שאף אחד לא ייגע בך שם בלי רשות או יגרום לך להרגיש לא נעים. מצאתי את עצמי שר בקאנון עם עוד שני בחורים ליד הבר, ופתאום כל מיני גרמנים הצטרפו אלינו".

הוא לא בא הנה בשביל לשיר. קצת אחרי שהגיע התחיל לדבר עם בחור אמריקאי שגר בקלן, "הוא כבר היה עירום, עישנו ג'וינט, התמשמשנו, העברנו את הלילה ביחד". זהו ביקורו הראשון בברלין, וכבר מזמן רצה לעשות זאת. "כולם נוסעים לברלין. מהחברים הסטרייטים שמעתי שהיא מעניינת ויפה, ומהחברים ההומואים - שיש כאן הרבה הרפתקאות, שמזדיינים בכל מיני מקומות, שזו לא תל אביב. לישראלים יש עניינים לא פתורים עם סקס, כאן זה טבעי". אז הוא לקח חופשה של שבועיים מכתיבת עבודת הדוקטורט שלו, ובא.

ההבדלים בין ההומואים התל-אביבים לגרמנים הם מוטיב חוזר בשיחות עם תיירים ישראלים שהגיעו ליהנות מההיצע המיני העשיר בעיר. "כבר בלילה הראשון הרגשתי מחוזר פי עשרה מאשר בישראל", מחייך מורן. "אנשים כאן נורא רוצים לעשות סקס ולא מתביישים להגיד את זה. בישראל, כולם מביאים את כל העכבות שלהם למפגש. וישראלים הם מיליטריסטים ורק רוצים לשלוט בך".

מין לכל תייר

באופן מסורתי, מתייחס המושג "תיירות מין" ליחסי מין בתשלום בין תיירים למקומיות, אבל בברלין התופעה לובשת צביון שונה: לצד הרייכסטאג ודוכני הנקניקיות, הפכה בשנים האחרונות סצנת המין המגוונת בברלין - הכוללת שלל מסיבות חשק, סאונות לגייז שמשמשות כזירה למגע מיני וחדרי חושך - לאטרקציה תיירותית בפני עצמה. כל אחד ימצא בה משהו - גברים ונשים, הומואים וסטרייטים, חובבי סאדו-מאזו או פטישים אזוטריים. שלושה מוזיאונים ושתי אורגיות בארבעה ימים. במדריך "לונלי פלאנט" לברלין, לצד הפרק הסטנדרטי "הומואים ולסביות", מוקדש פרק ל"סקס ופטיש", שאינו מופיע במדריכי ערים אחרות בסדרה. "המדריכים שלנו נתפרים למידות היעדים", נמסר מההוצאה. "ברלין ידועה בסצנת הפטיש שלה ולכן ייחדנו לכך פרק".

את המוניטין הזה רכשה ברלין כבר בתקופת ויימאר, אומר ד"ר הווארד יו, שהיה מרצה לתיירות באוניברסיטה המטרופולינית במנצ'סטר וכתב ספר על תיירות גאה, "Pink Tourism". למרות סעיף 175 לחוק הגרמני מסוף המאה ה-19, שאסר קיום יחסי מין בין גברים, פרחה בעיר סצנה הומו-לסבית. "אפשר לראות את זה בספרים של כריסטופר אישרווד (מחבר 'פרידה מברלין'), וכמובן, במחזמר 'קברט' המבוסס עליו, שהיו להם השפעה לאורך זמן", אומר יו.

במגזין הקווירי הברלינאי "זיגזויילה" (Siegessäula), שנקרא על שם אנדרטת הניצחון הפאלית המוזהבת בלב הטירגארטן, מוזכרות בין תריסר ל-30 מסיבות מין גאות מדי יום. זו רשימה חלקית בלבד, מסביר יאן נול, עורך מדור חיי הלילה בעיתון, משום שסאונות לגייז וחדרי חושך מוזכרים "רק כשמתקיימים בהם אירועים מיוחדים. יש בברלין המון פאבים לגייז עם חדרי חושך שפועלים מדי יום, אבל נזכיר אותם רק כשיש בהם אירוע מיוחד, לא בכל ערב שגרתי".

"אני גר בברלין 16 שנה", מוסיף נול. "לפני עשור זה לא היה כל כך מפותח, אבל ברלין הפכה לבירת אירופה לסקס, והתיירים באים משום שיש להם הרגשה שהיא פרועה וחופשית. יש פה את המועדונים האגדיים דוגמת לבורטורי וברגהיין כבר מאמצע שנות ה-90 ומגוון גדול של אירועים, אבל קשה לומר מה היה קודם, האגדה או התיירים. יכול להיות שהאגדה משכה הנה הרבה תיירים וכך נהפכה למציאות. כרגע כולם באים לברלין לעשות סקס, ומסיבות המין תמיד מלאות".

זנות? פאסה

הפוטנציאל הכלכלי לא נסתר גם מעיני משרד התיירות המקומי, שמשווק את ברלין כסנסציית פתיחות מינית. "Arm und Sexy" - ענייה וסקסית - היא אחת הסיסמאות המובילות. באתר האינטרנט הרשמי לעידוד תיירות לעיר מוקצה עמוד מיוחד ל"אירועים חושניים", ובו מגוון אטרקציות, "מבלט ארוטי בעירום ועד מועדוני פטיש קיצוניים".

"זה חלק מחיי החברה בעיר וחלק מההיצע התיירותי שלה", אומר כריסטיאן טנצלר, דובר חברת "ברלין טוריסמוס אונד קונגרס", האחראית על שיווק העיר לתיירים. "אנשים באים הנה לכייף, כולל כיף מיני", הוא מוסיף. "אין לנו מאסטר-פלאן להביא הנה תיירים לסקס, כי אי אפשר למכור את זה. אם המקומות האלה יהיו לגמרי ציבוריים ונגישים, הם יאבדו מהסקסיות שלהם. העובדה שהם מחתרתיים, או שיש להם תדמית כזו, שומרת על האטרקטיביות שלהם".

"ברלין היא אחד היעדים הפופולריים אצלנו, ובכלל בקרב גייז ישראלים", אומר ליאור מורד, מנהל שיווק בסוכנות הנסיעות הלהט"בית "The Gay Way". "הם נוסעים לפסטיבלים כמו פולסום (Folsom), שהוא פסטיבל לפטיש (מדי ספטמבר) או למצעד הגאווה (מדי יוני). הסצנה בעיר כבר התמסדה, אבל התפיסה שלה כאנדרגראונד נשארה. את הלבורטורי למשל כולם מכירים, אבל עדיין יש שם אווירה מסתורית. ויש בברלין סאונות טובות, והרבה חנויות סקס שמתמחות בפטיש".

מורד מבחין בין שני סוגי לקוחות של הסוכנות. מחד, חובבי פטיש, "קהל שאוהב סאדו-מאזו, בגדי עור, אדונים-עבדים, מדי צבא, גברים מחוספסים יותר שרואים בברלין את המכה של הסצנה; בארץ יש רק מעט מזה וקשה להשיג. ויש גם את התייר הגיי שהוא כנראה בארון, מכירים אותו פה והקהילה קטנה, ואילו ברלין מספקת לו מפלט, אנונימיות. סן פרנסיסקו רחוקה, ברלין קרובה יותר וזולה". 400 דולר וארבע שעות טיסה בלבד מפרידים בין התייר הישראלי לגן העדן המיני. הדיור הזול מאפשר למצוא גם מלונות מוצלחים במרכז העיר במחירים שפויים.

להבדיל מיעדי תיירות מין מבוססי זנות, דוגמת תאילנד, פה המין שוויוני יותר, ולרוב אינו תמורת תשלום. "יש אמנם גם הרבה נערי ונערות ליווי", אומר נול, "אבל אני לא מכיר אף אחד שבא הנה בשביל ה-call-boys, כשבכל מקום אחר בעיר זה זמין בחינם". בתנאים כאלה קשה לדבר על מנצל ומנוצל, כמו בשיח תיירות המין המסורתית (תייר/ת מערבי ונער/ת ליווי מאזורים עניים). תופעות כמו אלו השכיחות בברלין עשויות דווקא לחזק ראייה ביקורתית וחתרנית כלפי כלכלת המין המובנית בחברה המערבית. אבל יחד עם זאת, אומר פרופ' אייל גרוס, מרצה למשפטים וחוקר תיאוריה קווירית מאוניברסיטת תל אביב, "תרבות המין הזאת, שדוחה אמנם רעיונות שמרניים, גם עלולה ליצור נורמטיביות חדשה ביחס ל'מה זה להיות הומו', כולל מהם המראה הנכון והכסף הנכון. השאלה היא אם זה יוצר אלטרנטיבה לסדר החברתי, או שאלה שוב גברים בעלי פריבילגיות שיכולים לנסוע ברחבי העולם ולהזדיין עם גברים דומים, תוך צריכה של כרטיסי טיסה, כניסה למועדונים, משקאות אלכוהוליים ואולי גם גברים אחרים".

מין חופשי על הבר

אבל לא רק הומואים חוגגים בברלין.

כדי להיכנס למועדון הארוטי "אינסומניה" (Insomnia) ברחוב אלט טמפלהוף צריך לצלצל בפעמון, ולקוות שהדלת תיפתח. אחרי שצולחים את המבחן הזה ונפטרים מבגדים מיותרים במלתחה, נגלה חלל רבוע, צבוע אדום. ובו: אנשים רוקדים. מוזיקה נחמדה. תצוגת אורות לייזר מעט טראשית. רוב הגברים לבושים. רוב הנשים חשופות חלקית. בימי ראשון נערכת במקום אורגיה המונית, והמחיר משתנה בהתאם להרכב: 75 יורו לגבר בודד, 40 לזוג, נשים חינם. אבל בימי שבת נערכת מסיבה סטנדרטית יותר, ומחיר הכניסה אחיד לכל דורש - 17 יורו.

העניינים נראים מעט יגעים, אבל כשאני הולך להזמין משקה בבר, אני מבחין שבין הרגליים של הבחורה נטולת התחתונים שלידי טמון ראש של גבר. מאחורי וילונות מסיביים מסתתרים עוד כמה חללים, חשוכים יותר, ובהם מיטות וחציצה פנימית, ג'קוזי שאליו נכנסים בעירום, ומקלחות בשביל הלפני והאחרי. מהעבר השני מעין פרוזדור, ובו ציורים של נשים עירומות מוארים באולטרה-סגול, ומשהו שבין פסלים למיצבים של איברי מין נשיים ענקיים. בפרוזדור, אשה בחליפת עור שוכבת על סלינג (מעין מנשא שמחובר בשלשלאות לתקרה). שדיה חשופים, אבזם מתכת מסתיר את הפטמות. רגליה נתמכות בשלשלאות, ומישהו מבצע בה אקט מיני, מול קהל סקרן של חמישה גברים ושתי נשים. גמד מבוגר עולה לקומה העליונה, בידו שתי רצועות עור שמתחברות לצווארה של נערה גבוהה ודקיקה שפוסעת לפניו. הכניסה לקומה הזאת מוגבלת לזוגות בלבד.

"קיטקט" (Kitkat) הוא אחיו הקינקי והמפורסם יותר של "אינסומניה". בכניסה למועדון יושבת קירסטן, שמנהלת את המקום יחד עם בן זוגה תור. היא אחראית על הסלקציה. מי שבא בג'ינס וטי-שירט נשאר בחוץ.

שתי רחבות ריקודים יש שם, ומוזיקת טכנו מעיקה בשתיהן. כמה בחורות צעירות רוקדות בחזייה ובתחתונים. זוג עירום מתלטף על אחת הספות. גם פה אפשר למצוא מגוון גילים. זוג נערים רוסים בלונדיניים במכנסי צבא וכומתה, בלי חולצה, לצד גברים בני 60 פלוס, שיושבים עירומים על כורסאות. חלקם משחקים עם עצמם, אחד נרדם. לא מעט קרוס-דרסרים פוקדים את המקום, מגבר קירח בכותונת לילה ותיק קלאץ', ועד דראגיסטיות תמירות ומטופחות על עקבי ענק. גבר בשמלת עור שם יד על איבר מינה של אשה בעקבים גבוהים ודקים, שמתנשקת עם גבר אחר. על הקירות ציורים בצבעים זרחניים של גברים עם איברי מין מוגדלים ונשים עירומות.

"בקיטקט מותר לעשות הכל חוץ מדברים שאינם בהסכמה, זה מתנ"ס הסקס", אומר ד"ר גדי טאוב, בן 46, מרצה בכיר לתקשורת ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "יפים, יפות, מכוערים, מכוערות, זקנים, צעירים - זה דמוקרטי בצורה מקסימה. אתה נכנס לשם בפעם הראשונה וחושב שאתה חולם. לא צריכים מאבטחים שיעיפו אנשים, כי אנשים מכבדים אחד את השני בהתאם לנוהג של המקום: מותר לנסות כל דבר ולגעת בכל אחד - זו המקבילה המקומית ל'האו דו יו דו' - אבל אם הוא זז ממך, לא נטפלים".

טאוב שמע על המקום מידידה ישראלית, והחליט לבדוק. "יצא לי להכיר שם המון אנשים ולהכיר את ברלין דרכם. זו לא פראות רנדומלית. אלה אנשים רפלקטיביים, ציפורים מוזרות, והמקום מפתה, מושך, מגרה, מפתיע, נועז, מלא חיים. המועדונים בישראל נורא שמרניים. מי שמכיר את הסטנדרטים בקיטקט, קצת הצלפות וקשירות לא יפילו אותו מהכיסא".

את הפרק הראשון בספרו האחרון, "נגד בדידות" (ידיעות ספרים, 2011), הקדיש טאוב לעיון במועדון ובחבורת האנשים שמנהלת אותו ומבלה בו. "לאנשים שם יש דברים מעניינים להגיד על סקס, על אהבה, על המצוקות של מה זה להיות אנושי. מדברים כל הזמן על כך שלא יפה להפוך מישהו לאובייקט מיני, ושוכחים שיש בנו גם כמיהה להיות אובייקט. העמדה שלי אמביוולנטית, זו כמיהה שיש לי אמפתיה אליה. מי שמנסה לחסל פטישים, סדיזם ומזוכיזם כפנטזיה, יקבל אותם בסוף כמציאות. התרבות קידשה את האהבה ומתייחסים לזה אך ורק כאל דבר חיובי. אבל האהבה היא חלק מרכזי בסבלנו. אף פעם לא אוהבים אף אחד מספיק. זה תמיד כאב כי הזולת הוא נפרד, ואהבה זה רצון להתמזג. הקיטקט הפך את סדר הדברים הרגיל, ואמר: קודם סקס, אחר כך נכיר. וזה דבר אופורי. אבל זה לא פתרון למצוקות אנושיות".

רצה הגורל וטאוב היה בקיטקט גם כשביקרתי במקום. הוא עצר בברלין בדרכו לשטוקהולם, "כדי ללכת לקיטקט ולראות כמה חברים". התלוננתי שהפרק בספר מצייר את המקום כתוסס ומופרע יותר מהמתרחש בפועל. "עכשיו הקיטקט זה לא מה שהיה", מאשר טאוב, שכתב את המסה כבר לפני כמה שנים. "בעבר היה יותר אקשן, סקס בכל מקום, בכל צורה. כשזה היה באזור התעשייה, לפני חמש שנים, היה שם המון אס-אנד-אם, יותר קיצוני. זה נהיה ממוסד וצפוי, חוזר על עצמו. אבל אני אוהב את החבר'ה האלה. זה מקום מקסים. ובמינון שאני הולך, פעמיים בשנה, לא משתעממים".

למרות ההנאה, החוויה שמציע הקיטקט מתקשרת בעיני טאוב לבדידות. "זה סוג של אינדיבידואליזם קיצוני, ניסיון לקחת חופש מקשרים אנושיים עמוקים. אני אובייקט והזולת אובייקט. כשזה רק בילוי לערב - לא נורא. זו חופשה מהאנושי, לא ביטול שלו. אפשר להפוך את זה לחופשה מהחיים, אבל לא לחיים עצמם".

לכן אולי החוויה הזאת מתאימה בול כחלק מביקור תיירותי בעיר. "לתיירים יותר קל לעבור גבולות", אומר פרופסור יובל יונאי, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, "כי מה שאתה עושה לא אומר שום דבר עליך, אלא נחשב רק כניסיון". הרחק מהבית, בחופשה תחומה בזמן, הופכים המקומיים על מנהגיהם המשונים ל"אחר" אקזוטי, והתייר יכול להפריד עצמו מהם, בלי לחשוש שיזוהה עמם ויחשוף עצמו בכך לביקורת חברתית או עצמית.

חשיבותה של רצינות

לא כל המקומיים אוהבים את התיירים, שמציצים ומסתלקים. נאדה, למשל. עד לפני שלוש שנים נהגה להופיע בקיטקט. כיום יש לה מופע ב"קליינה נאחטרוו" (Kleine Nachtrevue, תיאטרון ארוטי במערב העיר), שהיא מריצה כבר שמונה שנים.

המקום קטן, בערך עשרה אנשים בקהל באמצע השבוע, יותר נשים מגברים דווקא, ונאדה לובשת יותר פאות מבגדים. היא ושותפתה למופע שרות בגרמנית ובאנגלית, בליווי פסנתרן, ומוסיפות נענועי אגן נמרצים כדי להבהיר בדיוק למה הן מתכוונות ב"היי ביג ספנדר, ספנד סאם טיים ווית' מי".

אנחנו יושבים לכוס יין אחרי המופע, והיא מספרת שהתחילה להופיע בקיטקט ב-95'. "לפני זה הופעתי במיוזיקלס, אבל הייתי אם חד-הורית והייתי צריכה כסף, אז עברתי לעבוד במחשבים, ובמקביל, כשילוב בין תחביב למקצוע, עשיתי תיאטרון פורנו-ארוטי. הקיטקט בדיוק נפתח, היכרתי את תור וקירסטן (הבעלים) במסיבת סאדו-מאזו. הייתי מיוחדת ואותנטית, אז הם הזמינו אותי להופיע שם".

היא בת 52, שיער אפור, לא צובעת ולא מנסה להסתיר, אבל אין סיכוי שמישהו יקלע לגילה האמיתי. גופה חטוב ומוקפד. גמישותה מרשימה. פרשה מהקיטקט, לדבריה, כי "הם שינו את אופי המקום, לא רצו להפריע לרצף המסיבה עם הופעות, שלא יצטרכו לעצור את המוזיקה". גם הקהל השתנה: פחות ברלינאים, יותר אורחים לרגע. "תיירים", היא חורצת, "זה כמו פרת משה רבנו: אחת זה נחמד, כשאלף נכנסות לחדר שלך אתה מפסיק לאהוב אותן.

"בתיאטרון אנחנו עושים לפחות 30 אחוז מהחומרים באנגלית כדי שגם תיירים יבינו, כי זו עבודה. אבל כשאני הולכת לקיטקט כבליינית, אני אדם פרטי שרוצה לעשות דברים פרטיים. לכן חשוב שבכניסה שופטים אם מי שבא רציני בענייני הפטיש. אבל במקביל הם גם רוצים למלא את המועדון כדי לעשות כסף, אז נותנים ליותר אנשים שאינם מברלין להיכנס. ככה נכנסים גם בורגנים מרובעים, שבאים להציץ כמו בגן חיות. בשעתו הקיטקט היה הדבר האמיתי והיו תורים כמו שיש בברגהיין היום".

בשלוש לפנות בוקר אני חותך לברגהיין (Berghain), מועדון הטכנו הלוהט. תקליטנים מהשורה הראשונה, מוזיקה שהיא תאווה לאוזניים, באסים שחודרים לסרעפת. אבל הוא מפורסם לא פחות בזכות התור האימתני בכניסה, הסלקציה הקשוחה, והעובדה שמה שקורה על הרחבה, בשירותים ובחדרי החושך מסעיר לא פחות מהמוזיקה עצמה.

בחדר החושך בקומה הראשונה, מבעד לסאונד הדחוס, הכל אינטנסיבי יותר, בייחוד בשעות השיא כשהחדרון הזה מלא בהומואים שעסוקים במין יחידני, זוגי או קבוצתי וקשה לנוע בתוכו בלי להיתקל בחזה או בישבן חשוף. באזור השוטטות האפל בקומת הקרקע אפשר למצוא גם זוגות סטרייטים מזדיינים. לא כולם טורחים להסתתר בחסות החשכה - גם על רחבת הריקודים אפשר למצוא זוגות ושלישיות מנהלים מגעים מתקדמים.

הברגהיין פועל מאמצע העשור הקודם, בתחנת כוח בגבול שבין הרבעים קרויצברג ופרידריכסהיין. הבעלים שלו הם גם הבעלים של הלבורטורי, ובמסיבות ספורות לאורך השנה (בסילבסטר ובפסחא) הדלת שמחברת בין שני החללים נפתחת, ואז ימי פומפיי העליזים עשויים להחוויר. גם פה החבר הגרמני לא מתרגש. "זה ההבדל בין מקומיים לתיירים", הוא אומר. המקומיים מתורגלים, התיירים "להוטים לחזור הביתה עם סובניר. חלק קונים גלויה, אחרים מתפעמים איך ראו אנשים מזדיינים בברגהיין".

להרגיז את הסבא הנאצי

שלל גורמים חברתיים, משפטיים, כלכליים ותרבותיים עשויים להסביר מדוע דווקא ברלין הפכה לבירת הסקס שהיא. "הרבה צעירים ברחו לברלין כי לא היתה בה חובת גיוס לצבא, וכל מיני קהילות רדיקליות והיפיות התרכזו בה בשנות ה-60 וה-70", אומר פרופ' יונאי, שעשה בעבר שנת שבתון באוניברסיטה הטכנית בברלין, וכותב כעת ספר על ההיסטוריה של הקהילה ההומו-לסבית בישראל. "כיוון שלמערב היה חשוב לחזק את שליטתו בברלין, הממשלה סיבסדה שירותי רווחה ואמנות, מדיניות שמשכה אמנים, בוהמיינים וצעירים, ואיפשרה התפתחותה של תרבות אלטרנטיבית מבוססת. ברלין גם נהנית ממיקום מרכזי, אבל אינה יקרה כמו פאריס, לונדון או ניו יורק. ויש גם גורמים אקראיים, כמו מועדון טוב או יזמים מוצלחים, או העובדה שאנשים שהיו כבר עשר פעמים באמסטרדם יעדיפו לבדוק מקום חדש אם אפשר".

"לפעמים נדמה לי שחיי המין בברלין נועדו להרגיז את הסבתא הנאצית", אומרת פרופ' פניה עוז-זלצברגר, היסטוריונית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה שחוקרת את יחסי אירופה עם עצמה ועם ישראל. "הברלינאים חיו על חשבון הרפובליקה הפדרלית ובזו להוריהם, ותוך כדי כך חגגו את חירותם המינית ונהנו להיות אנשים שהנאצים היו מובילים להורג".

היא נוסעת לברלין כשלוש פעמים בשנה, ובספרה "ישראלים, ברלין" מ-2001, שעסק בישראלים שהשתקעו בעיר עוד לפני שזו היתה אופנה סוחפת, התייחסה גם לסצנת המין המקומית ולמטען ההיסטורי שנלווה לדבריה למגע מיני בין ישראלים/ות לגרמנים/ות, כי "אין סקס בלי קונטקסט". הממד ההיסטורי קשור לדבריה ל"חגיגת חירות שקשורה לניצחון על הנאצים, ובשנות ה-90 נוספה הרוח הגבית של נפילת החומה".

אחרי איחוד ברלין נותר המרכז התעשייתי והמסחרי של גרמניה במערב המדינה. ברלין נותרה ענייה ופרועה. "מה שחילחל למערב ברלין עם נפילת החומה זה האנרכיזם החברתי הקומוניסטי הנחמד הזה", אומרת עוז-זלצברגר, "החילוניות המוחלטת, היעדר תחושת חטא, רוח משוחררת מינית בשילוב הציניות של פוסט מלחמת העולם השנייה. תרכיב על זה תרבות צעירה, כמעט בלי מבוגר אחראי, לנוכח המעמד האקס-טריטוריאלי כמעט של העיר והעובדה שמוסדות השלטון לא נכחו בה. בשנים האחרונות גם ראש העיר (קלאוס וורייט, הומו גאה) הוא חלק מהעניין, חלק מהדור הצעיר החוגג.

"הגרמנים נורא משוחררים ביחסם למין", אומר טאוב. "עירום בגרמניה זה שום דבר. הם מתפשטים ומשתזפים בעירום באמצע הפארק, וללכת לסאונה (של סטרייטים) בעירום, זה לא ארוטי בכלל. יש משהו נורא לא מרובע ביחס שלהם לפטישים. אבל אין מה לקנא ביורשיהם של הנאצים: אומה שחיה בתחושה שזה מה שהוריהם עשו, יש בה משהו דקדנטי ופסימי ומיואש. העול שרובץ על צעירים גרמנים שדור הוריהם חולל את הזוועות הוביל לפסימיות שמובילה לנהנתנות. כשאין רגשות, או כשהרגשות כואבים מדי, מסתפקים בריגושים".

פרופסורית למשפט באחת האוניברסיטאות בעיר, שעובדת כשופטת וביקשה ששמה לא יוזכר, מציינת כי גם המצב החוקי בברלין תורם לביצור מעמדה כעיר מסיבות בכלל ומסיבות מין בפרט. למשל, העובדה שהסלקציה מותרת ומעולם לא הוגשו תלונות נגד מועדונים וברים שלא הכניסו אנשים מסוימים בשעריהם; היותה של הזנות חוקית; היעדרן של שעות סגירה רשמיות, מה שמאפשר למסיבות להימשך כל הלילה, חלקן עד הלילה למחרת. גם חוקי תכנון ובנייה ליברליים תרמו לכך, בשילוב מבנים נטושים רבים, מה שהתבטא בשכר דירה זול ובזמינות של חללים רבים למסיבות, חוקיות ולא חוקיות כאחד.

שוק הסוסים והסוסות

גם ל"קיטקט" יש כניסה צדדית, ביציאה מתחנת הרכבת היינריך היינה שטראסה. פעם בחודש מודבק על הדלת איור מודפס של סוס, הלוגו של "פיקשטוטן מרקט" (Fickstutenmarkt. מילולית: שוק זיוני הסוסות). מאחורי הדלת הפתוחה קלות ממתין בחור שרירי, יריעה שחורה אטומה מסתירה את מה שמתרחש בתוככי המועדון. הוא לא אומר מילה עד שהאורח פותח את פיו, ואז גובה עשרה יורו ומעניק שקית אטומה להפקדת החפצים.

זו אחת ממסיבות הפטיש של ברלין, והיא בנויה על העיקרון הבא: הקהל, כולו גברים, נחלק לסוסי הרבעה ולסוסות (Stuten). לסוסים ולסוסות שעת הגעה שונה. ה"סוסות" מגיעים כשעתיים לפני הסוסים. הם מתפשטים, על ראשיהם נכרך כיסוי עיניים, ואז קושרים את ידיהם ורותמים אותן לאזורים שונים במועדון. כשהסוסים נכנסים מותר להם לעשות כרצונם ב"סוסות", שיכולים לסרב רק בנימוקים הבאים: איבר מין גדול מדי, איבר מין עם פירסינג, או התעקשות על מין לא מוגן ("סוסות" שמוכנים לוותר עם הקונדום מקבלים כיסויי עיניים אדמדמים, השאר בכיסויים לבנים).

ריח דחוס של זיעה וזרע ממלא את החלל. הקהל מבוגר ורופס ברובו אבל יש גם כמה חתיכים. זה לא מנחם אותי כשאני כמעט מחליק במדרגות בגלל שמישהו השליך שם קונדום משומש. מדי פעם מתארח השוק בערים נוספות בגרמניה וסביבה, אבל המסיבות בברלין הן גולת הכותרת, אומר סשה, בעל חברה להפקת אירועי סקס, שמיזם הסוסים הוא אחד הפרויקטים שלו (פרויקט אחר, ה-Hustlaball מושך קהל של אלפים פעם בשנה למסיבת סקס המונית. סשה מספר שבשנה שעברה חמישה אחוזים מההזמנות און-ליין לאירוע היו מישראל, "רק מרוסיה הזמינו יותר").

אנחנו נפגשים ליד המשרד שלו, בבית קפה הומואי למהדרין ברובע שונברג, שמנוקד בחנויות פטיש ומין למכביר. הוא בן 40, עיניים כחולות, זיפים שזרקה בהם שיבה, שיער חום קצוץ וטבעת על יד שמאל. "התחלתי עם זה לפני חמש שנים", הוא מספר חרישית, "רציתי לעשות גנג-בנג, והמצאתי את החוקים האלה בשביל הפאן. גרמנים אוהבים חוקים". הוא פירסם מודעה קטנה ב"זיגזויילה". 80 איש הגיעו, אבל הוא נותר בסוף להתבונן מהצד. "מעולם לא קיימתי יחסי מין במסיבות שלי - הייתי לחוץ מדי בארגון שלהן". בעקבות ההצלחה החליט לחזור על האירוע שוב, ושוב, עד שהפך לליין חודשי.

הרשויות מעולם לא הערימו קשיים בברלין, הוא אומר. "בערים אחרות כן. במינכן, למשל, המשטרה הודיעה שזה מנוגד לנורמות המקובלות, והמקום שבו האירוע היה אמור להתקיים פחד לאבד את הרישיון, אז נאלצנו לבטל. גם קיבלתי לאורך הדרך כמה מיילים אנונימיים בסגנון 'הומואים, לכו לתאי גזים'", מספר סשה, ומוסיף שהרכב המשתתפים הוא "ממובטלים ועד עורכי דין", וכי טווח הגילים הוא "מסוף שנות ה-20 ומעלה". גיא, היי-טקיסט בן כמעט 40 ממרכז הארץ, הוא מעריץ קבוע של השוק. הוא מקפיד לבקר בברלין כבר שלוש שנים ("ברלין לקחה תשעה קבין של סקס, ורק אחד נשאר לשאר העולם"). את השוק גילה רק לפני חמישה חודשים, אבל באוגוסט היה זה כבר ביקורו השלישי במקום. "הייתי צריך להגיע לגרמניה בשביל העבודה, אז סידרתי שזה ייצא בתאריך של השוק", הוא אומר. "חרשתי את ברלין מכל כיוון אפשרי, גם הסטרייטי וגם ההומואי. על שוק הסוסות נודע לי דרך בלוג של מישהו שהיה שם. יש ברעיון הזה משהו מדליק לאללה, קיצוני. בפעם הראשונה הייתי שם בטירוף חושים, רצתי מאחד לשני ארבע שעות רצוף, בלי לנוח. אתה נכנס ורק צריך לבחור. המקומות האלה מסקרנים אותי, גם זו דרך לראות את העיר".

לדפוק את הגרמנים

ויש מי שבא בגלל המין ונשאר בשביל איכות החיים. אורי, בשנות ה-30 לחייו, גר בברלין שש שנים. "גדלתי בבית של ניצולי שואה ולא תיכננתי להגיע לגרמניה, עד שלפני שמונה שנים הוזמנתי במסגרת עבודה לתת פה הרצאה", הוא מספר. "בלילות הסטודנטים הראו לי את העיר, ומה שתפס את תשומת לבי בברים של גייז היה שאף אחד לא הסתכל על אף אחד במבט של 'איך בן 80 כמוך מתרועע בחברת בני 18'. מעבר לזה שהם פשוט נורא חתיכים פה.

"מאז המשכתי להגיע כתייר כל שלושה-ארבעה חודשים, וכל מה שבישראל רק פינטזתי עליו, בברלין יצא אל הפועל. זה לא עם שחצן כמו הישראלים, שחושבים שהם יכולים להחזיק ארבעה מיליון איש בכיבוש, ובאופן דומה, כל הומו שהולך 20 דקות לחדר כושר חושב שהוא אתלט. בישראל לא יעלה על הדעת שמישהו עם רביעייה בבטן יעז לפנות למישהו עם שישייה בבטן, ולי אין קובייה אחת לרפואה בבטן".

אחרי שנה וחצי החליט להעתיק לשם את מגוריו לפרק זמן מוגבל של כמה חודשים, הכיר בחור, והתחתן. מאז הוא שם. בינתיים התגרש מהבחור, נשאר עם אישור שהייה, המשיך לפקוד חדרי חושך, ובאחד מהם הכיר תייר שהפך לבן-זוגו הנוכחי.

כל כך הרבה ישראלים נוסעים להתפרק בברלין ומתלהבים מהסצנה המקומית, ממאור הפנים. למה שום דבר מזה לא חוזר איתם לישראל?

"כי תל אביב היא בגודל של שכונה פה, וכי בישראל ההומואים משתפים פעולה עם הזיקפה הלאומית ומלקקים להטרואים, כי הם רוצים להיות חלק מהממסד, ולכן הם עושים ילדים ומקיימים מונוגמיה, מצביעים לקדימה ומצדיעים לצה"ל. ובתל אביב כל הנשמות הטהורות ירכלו עליך אחר כך. פה התקשורת הבין-אישית יותר קלה, ואנשים לא חושבים שהם נזר הבריאה".

לא רק ישראלים מגיעים ליהנות מחדוות המין בברלין. טיסות הלואו-קוסט באירופה הופכות סופי שבוע נטולי רסן בעיר לזמינים מתמיד. אבל כשמדובר בתיירים יהודים מישראל, נוסף לכך לפעמים ממד סמלי. "שמעתי לא פעם ולא פעמיים לקוחות משתמשים בביטוי 'לדפוק את הגרמנים'", אומר מנהל השיווק מורד. "זה היה בצחוק, אבל בכל צחוק יש קצת אמת".

"כמו שלא כל פעם שאני עולה על הרכבת פה אני מרגיש בטרנספורט לאושוויץ, זה לא שהגרמני הממוצע שאתה מזדיין איתו פה היה שומר במחנה ריכוז", אומר אורי. "בחור אחד, כששמע שאני מישראל, סיפר לי שסבא שלו היה קצין נאצי. הייתי בטוח שהולך להיות זיון מעולה בגלל כל הכפרה שבעולם, אבל בסוף הוא רק הראה לי תמונות של הסבא ואכל לי את הראש עם השואה. רק היה חסר שישיר 'אלי אלי'. ניסיתי להסביר לו שהיה לי מזה מספיק בבית, ושבאתי הנה לקבל מזה קצת שקט. אבל זה מתחיל להשתנות. והגרמנים כבר רואים בנו אובייקט מיני יותר מאשר קורבנות של היטלר".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו