אהבה ממבט ראשון - גיבורי ילדות - הארץ

אהבה ממבט ראשון

היה היתה צעירה, כריזמטית ומרתקת. אביבה לורי חזרה אל המורה האהובה עליה מכולן

אביבה לורי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אביבה לורי

מיד בשנייה הראשונה שראינו את המורה נירה, התאהבנו בה. היא נכנסה לכיתה, הניחה את הילקוט החום על הכיסא, התיישבה על קצה השולחן, בחנה אותנו משם, מלמעלה למטה, וחייכה את החיוך שאחר כך היינו מוכנים למות בשבילו. דממה השתררה בכיתה, עד שאפשר היה לשמוע את המטקות בחוף שרתון הסמוך. המורה נירה כבשה אותנו בלי קרב ותוך שתי דקות מסרנו לה כתב כניעה מלא וסופי.

היינו אז בכיתה ז'1 בבית ספר לדוגמה על שם הנרייטה סאלד בצפון הישן של תל אביב, שהיום קרוי א.ד. גורדון. היו שם ילדי שמנת מהמעמד הבינוני, בני פועלים ושרידי חלוצים, שגרו בין הרחובות הירקון, שדרות נורדאו, בן יהודה, דיזנגוף, בזל, ז'בוטינסקי וסוקולוב.

אחד מסודות הקסם של המורה נירה הראל, לימים סופרת ילדים ונוער ועורכת, היה גילה הצעיר. אלו היו שנות השישים, והיא היתה המחזור הראשון למהפכה בין-דורית שהחליפה את המורים המונומנטלים שלנו במורים בשר ודם. כאלה שצוחקים לפעמים, מספרים בדיחות ורצים בהפסקה אחרי כדור. כל מורינו ומנהלינו עד אז היו מבוגרים יותר מהורינו - חוץ מהמורה להתעמלות בעצם - קצת גלותיים, או כך לפחות נראו לנו, ובעיקר מורמים מעם. "המורה אמר" או "המורה אמרה" היה מסיים חיש קל כל ויכוח בבית. ההורים לא התקשרו למורה לבדוק, לא באו לבית הספר לברר ולהשפיע, והכי חשוב, לא התערבו. החיים בקודש הקודשים התקיימו בבועה בעלת חוקי משחק קשוחים, ומחוץ לתחום עבור ההורים, שכיבדו את המורים כמעט כמו את מזכ"ל המפלגה או ההסתדרות.

המורה נירה נפלה עלינו מעולם אחר. היא היתה יותר כמו אחות בוגרת שכדאי להקשיב לה, כי היא יודעת דברים. ואנחנו הקשבנו. היא היתה מחנכת ולימדה אותנו תנ"ך ועברית ופתאום הבנו משהו. היה בבית הספר מורה לתנ"ך שכל השיעור היה יושב בכיסאו, משעין את ראשו בין שתי ידיו, משקפיו ואפו תקועים בספר התנ"ך ואנחנו התבקשנו להקריא בקול פרק אחרי פרק. הסבב התחיל בטור א' ספסל ראשון והסתיים בטור ד' ספסל אחרון. את המעבר מתלמיד לתלמיד סימן המורה הנ"ל בנקישה חרישית על השולחן. המורה נירה היתה אינטראקטיבית ודינמית עוד לפני שהמילים האלה נולדו. רצתה שנבין תהליכים ולא נצטט פסוקים.

פתאום הרגשנו צימאון אדיר לידע, לסיפורים הקטנים שמאחורי הטקסט. הסנה באמת בער או שמשה ראה את זה בעיני רוחו? היה או לא היה מבול? ורחב באמת מכרה מזון? מותר היה בשיעורים של המורה נירה לפקפק ולתהות תהיות. היא לא היתה קלה. מראית העין של פניה התמימים הטעתה. חיוכה הכובש בילבל. היא דרשה, היא תבעה, היתה ביקורתית, אבל גם תיגמלה את התלמידים שגילו עניין. פתאום כולנו רצינו ללמוד ולמצוא חן בעיניה. היא לא התנשאה מעלינו כמו המורים האחרים. היא דיברה עם כל אחד ואחת מאיתנו בגובה העיניים. הקשיבה. נתנה מקום והיתה סקרנית לדעת מה עובר עלינו.

השיעורים הכי מבוקשים היו שיעורי חברה. בכל שבוע התקיים דיון בעניינים בוערים כמו צדק חברתי, הומניזם, ואהבת לרעך כמוך, עזרה הדדית. היא עודדה אותנו להתווכח על מה ראוי ועל איזה ערכים אסור לוותר.

נירה הראל. הרשתה לפקפק ולתהות תהיותצילום: ניר כפרי

הדבר הכי עצוב באותה שנה היה הרכילות שעברה בכיתות עם בוא האביב: המורה נירה בהריון. בתחילתו של הקיץ היא כבר לבשה חולצות רחבות שמסתירות. חולצה אחת אדומה עם ריבוע לבן רקום באזור החזה היתה חביבה עליה במיוחד. הרבה דברים העסיקו אותנו באותו חופש גדול שבו הפכנו לשכבה הבוגרת בבית הספר, אבל הדבר שהעסיק אותנו יותר מכל היה, מה יהיה בשנה הבאה? האם היא תחזור ללמד אותנו?

המורה נירה לא חזרה. היא לקחה חופשה מאיתנו והתמסרה לאמיר התינוק. איזה חוסר התחשבות, חשבנו, השאירה חמישים ילדים והלכה בגלל תינוק אחד? כן, פעם היו המון ילדים בתל אביב. היינו שלוש כיתות במחזור ובכל כיתה למדו פחות או יותר חמישים תלמידים.

בשבתות, בחופש הגדול, כשתכפו עלינו הגעגועים לרכות קולה של המורה נירה, רכבנו מתל אביב על אופניים לביתה ברמת גן. היינו קבוצה לא גדולה: עדית, שיה שנהרגה אחר כך בתאונת דרכים, גילי שנפטרה לפני כמה שנים מסרטן, אהוד ויוסי, ואולי היו גם אחרים. היינו מטפסים אליה לקומה שנייה ומתקבלים כמו גדולים, עם כוס לימונדה קרה וממתקים, ומדברים על דברים שברומו של עולם. אחרי השבתות האלה, כל מה שרצינו להיות, כשנהיה גדולים, היה המורה נירה.

האהבה הזאת, מתברר אחרי שנים, לא היתה לגמרי חד צדדית. נירה הראל, אלמנתו של ח"כ מטעם מפלגת העבודה, אהרון הראל, זוכרת את הכיתה שלנו היטב, ועם תלמידות אחדות היא המשיכה לשמור על קשר שנים רבות אחר כך. "הייתם כיתה מיוחדת מאוד", היא אומרת, "אהבתי אתכם. בשבילי זאת היתה הרפתקה נהדרת".

מערכות יחסים בין מורים לתלמידים הן לרוב חמקמקות וחד-צדדיות. המורה אינו יודע מה חושבים עליו התלמידים, ולא בטוח אם הטביע בהם איזה חותם וצייד במטען לחיים. "היו לי מאות תלמידים במשך השנים ומה שעבר ביני לבינם, שמור בלבותיהם ואינו זמין לי. אני לא יכולה לגעת בזה, כמו שאני עושה עם (חמישים) הספרים שפירסמתי. אני ניגשת לספרייה, שולפת ספר ויודעת שהוא שלי. ביחסים שהיו לי עם התלמידים, אני תלויה לחלוטין בזיכרונם, הזיכרון שלהם נותן תוקף לזה שהייתי משמעותית והשארתי חותם על מישהו. היום, כאשר אומרים על המורים דברים כל כך לא נעימים, אני מרגישה שיש לי זכות גדולה לקבל הד מלפני שנים רבות כל כך".

לכל אחד צריך שיהיה מורה אחד משמעותי בחייו, אומרת הראל ונזכרת במורה יהושע אוהל מבית הספר היסודי נס ציונה שבו למדה: "אני נושאת אותו בלבי כל השנים האלה והוא אף פעם לא ידע את זה, כי אף פעם לא אמרתי לו".

בזכות מה את זוכרת אותו?

"בזכות התפקיד הראשי שהוא נתן לי במחזה של שלום עליכם 'מוטיל בן פייסי החזן'". *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ