בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העוד ישנם כל אלה: פואטיקה של עבר מתמשך

המלה הרווחת ביותר בספר "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן אינה אחת מן המלים ה"גדולות" וה"רומנטיות", אלא דווקא המלה "עוד". לכאורה זו מלה טכנית-כמותית, אבל בעצם היא מעט המכיל מרובה מאוד מהסיפור הסוער של אלתרמן

12תגובות

לפני כחמש-עשרה שנים ראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב כרך נכבד בפורמט אלבומי: "קונקורודנציה ל'שירים משכבר' של נתן אלתרמן" - התקינו יעקב בן-טולילה ואהרן קומם. לכאורה, ספר עזר לחוקרים מן הנוסח הישן. התקנתם של "ספרי מתאימות" (כך בעברית של תקופת ההשכלה; ראו הפתיחה ל"היכל הקודש", הקונקורדנציה לתנ"ך של שלמה מאנדלקרן) כאלה, המכילים את כל המלים הכלולות בטקסט מסוים בכל הופעותיהן לאורך הטקסט, על כל הטיותיהן וכן בצירוף אותיות ומיליות השימוש המתלוות אליהן, היתה אופיינית למחקר הפילולוגי והספרותי של טקסטים קאנוניים, כפי שהתנהל במאה הי"ט ובראשית המאה העשרים.

במחצית השנייה של המאה העשרים נעשתה הופעתם נדירה, והחוקרים - בייחוד חוקרי הספרות המודרנית (להבדיל מחוקרי הספרות הקדושה לסוגיה) - מיעטו להזדקק להם. כך בספרות העולם, וכך גם אצלנו. דומה כי לא נעשה שימוש מחקרי רב בקונקורדנציה לשירי ביאליק, שהתקינו בשעתם א' אבן שושן וי' סגל (1960), ועוד פחות מזה בספרם המאוחר יותר (1998) של בן-טולילה וקומם, המעתיק בעמודות ארוכות ודחוסות את כל טורי השיר בשלושת ספרי השירה הראשונים של המשורר - "כוכבים בחוץ" (1938), "שמחת עניים" (1940) ו"שירי מכות מצרים" (1945) - שבהם מופיעה כל אחת מן המלים הכלולות בספרים אלה. ספר-עזר זה, שהושקעה בו עבודה רבה, נותר כמין מונומנט זנוח השייך לעולם למדני מעידן אחר, ואשר הופעתו כאילו איחרה את מועדה.

לעתים, נדמה לי כי יש להצטער על הזנחה זו של מכשיר, שעדיין ניתן להפיק ממנו לקח ואולי גם עונג מסוים. בייחוד נדמה כך בשעת העיון בכמה ממחקרי אלתרמן שהתפרסמו בשנים האחרונות, בעיקר אלה המשתכשכים במי האפסיים של בעיות מדומות כגון: האם היה אלתרמן משורר "לאומי" או שלא היה. הרפרוף על פני רשימות המלים הארוכות והקצרות, שהעתיקו בן-טולילה וקומם (יחד עם טורי השיר שבהם הן מופיעות), עדיף עשרת מונים על פני הקריאה במחקרים משמימים אלה. כך מצד ההנאה כמו גם מצד התועלת. שכן רפרוף שכזה עשוי לפקוח עיניים ולחשוף תופעות יסוד בשלושת הספרים, שהם הליבה היוקדת של יצירת המשורר; תופעות שהעיון הספרותי השיגרתי העוקב אחר נושאים ומוטיבים ו"בעיות" פוסח עליהן בדרך כלל.

הנה, למשל, מסתבר, שהמלה הרווחת ביותר בספר "כוכבים בחוץ" (אחרי מלות קישור כגון "אשר", "את" וכו') אינה אחת מן המלים ה"גדולות", ה"רומנטיות" (כפי שכינה אותן בשעתו נתן זך), שאנו מקשרים בשירי הספר הזה, כגון: לב, דומיה, עין, הלך, דרכים, קץ, מוות, געגוע, אלוהים, אלא דווקא המלה הטכנית-הכמותית "עוד". לבדה ובכל הטיותיה, וכן בצירופיה לאותיות ולמיליות השימוש ("עודי", "עודך", "בעוד", "כל עוד", "מבעוד", "העוד" וכו') היא מופיעה ב-67 שירי "כוכבים בחוץ" למעלה ממאה פעמים, שאליהן יש להוסיף גם את חמש הופעותיה של המלה "עדיין"; כלומר, בממוצע, כפעם וחצי בכל שיר. ולא זו בלבד, אלא שלעתים לא רחוקות היא נורית לעברנו ב"צרורות", כשנראה כאילו הדובר השירי אינו יכול להיפרד ממנה, ובחזרותיו עליה הוא משתמש בה כאמצעי להסערת הרטוריקה של השירים ולהגבהת סף הריגוש שלהם. כך, למשל, בשיר "ירח":

ובראות כי דרך עוד צופה אל הלך

והירח

על כידון הברוש,

אתה אומר - אלי, העוד ישנם כל אלה?

העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

או בפרק ב' של השיר הרפסודי הרחב "אל הפילים":

כי גופנו הפרא, חתן הדמים,

עוד לוהט במסוה החיוך והבגד,

יגונו עוד עדוי טבעות ונזמים,

המולת היערות בעיניו עוד חוגגת!

לעתים לא רחוקות מודגש ה"עוד" באמצעות משחק מלים ודיחוס המצלול הנעשים בו בעצמו ("עוד עדוי") או במסגרת שבה הוא משובץ: "עוד כורע הסתיו, עוד קורא לך הסתיו, עוד רואה רק אותך" ("יין של סתיו").

אכן, המעיין בשפע הציטטות שריכזו מתקיני הקונקורדנציה תחת הכותרת "עוד" (ראו עמ' 156-157 בספרם), והמתבונן במשמעותן של הציטטות, מגיע בהכרח למסקנה כי מדובר כאן לא רק באחת ממלות המפתח של ספר "כוכבים בחוץ", אלא, כנראה, בעיקרית שבהן; מלה המתפקדת לאו דווקא במרכז פני השטח התימטיים של השירים אלא במרכז מבני העומק הרטורי והקוגניטיבי שלהם; היינו, במרכז השדה התחבירי והסמנטי שבו מתלכדות נקודות השיא של הריגוש השירי עם נקודות המוקד בתפישת הזמן הנקבעת בשירים; תפישת המשך הקיומי, קיטועו, איחויו מחדש, התפרקותו והתפוררותו הסופיות במקום שבו "מה עריץ ואחרון פה האלם"; הוא השדה המשמש תשתית לעולם השירי המוקם בספר. לא במקרה נפתח הספר "כוכבים בחוץ" במלה "עוד": "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", והוא כמעט גם מסתיים בה בטור שלפני הסופי בשיר החתימה "הם לבדם": "רק הבכי והצחוק לבדם עוד ילכו בדרכינו האלה", מקום שבו נפגשת המלה (בטור המסיים) עם אחותה, הדומה לה בצלילה - עד: "עד ייפלו בלי אויב ובלי קרב". אגב, גם המלה "עד" היא מן הרווחות ביותר בספר "כוכבים בחוץ". היא מופיעה בו למעלה מחמישים פעם (ראו בן-טולילה וקומם, עמ' 154-155).

אמנם, בתהייה על השימוש המרובה כל כך ב"עוד" ב"כוכבים בחוץ" אסור להתעלם משימושיותה הפרוסודית של המלה, בייחוד במסגרת משקל האנפסט, שאלתרמן כה הרבה להיזקק לו (כמחצית שירי "כוכבים בחוץ" כתובים במשקל זה). ה"עוד" הצטרפה בקלות למלה או למלים נוספות, ויחד אתן יצרה את הרגל בעלת שלוש ההברות, שרק האחרונה בהן מוטעמת. היא התאימה ביותר לעבודת שירות כזאת הן בשל טיבה הסמנטי העקרוני כמלה "שירותית", המטה את תשומת הלב מעצמה לבאות אחריה, ובצורה זו מעבירה את ההטעמה ממנה אליהן (היא כאילו מעוררת שאלה: עוד מה? עוד מי? והמלים הבאות אחריה משיבות על שאלה זו: עוד יבוא, עוד היום, עוד חוזר הניגון וכו'), הן בשל תפקידה כמלה מחברת דבר לדבר וזמן לזמן. משום כך שירתה באורח אידיאלי את האנפסט אפילו בהופעותיו הנדירות בשירה העברית, שנכתבה בהטעמה ובהגייה המילעילית-האשכנזית (דוגמה אחת תספיק: "עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה", שורת הפתיחה של "המתמיד" של ביאליק), ועל אחת כמה וכמה את האנפסט, הרווח מאוד בשירה העברית שנכתבה בהטעמה ובהגייה המילרעית-הספרדית.

אולם ספק הוא אם נוחות פרוסודית זו כשלעצמה יכולה להציע הסבר מלא לעובדת הפופולריות העצומה של ה"עוד" ב"כוכבים בחוץ". הראיה לכך היא שהמלה אינה מופיעה בתכיפות כה רבה בשירי משוררים אחרים שכתבו שירה אנפסטית בהטעמה ובהגייה המילרעית-הספרדית, כגון אברהם שלונסקי, או יונתן רטוש, או לאה גולדברג; ובעצם, היא אינה מופיעה בתכיפות כה רבה בספריו של אלתרמן עצמו, שהופיעו לאחר קובץ השירים הראשון שלו. יתר על כן, וירטואוז כאלתרמן יכול, לו רצה, לבנות אנפסטים כאוות נפשו בסיוען של מלים "שירותיות" אחרות, כגון "לא" (כפי שאמנם עשה: "לא החג פה המריא, לא בשורת היונה" - "יום פתאומי"; "לא קרונות המטען אל הדרך שבים" - "עד הלילה"), "אם" ("אם יקרה המקרה וראיתם את הכפר שבגיא" - "ערב בפונדק השירים הנושן"), "עת" (במובן כאשר: "עת יומנו הפרא נמחה כדמעה" - "כיפה אדומה"), או גם "את" פשוט ("את הלילה שלך, שעזבת לבדד" - "את הלילה שלך") וכו'. אבל הוא העדיף מסיבות שאינן בתחום הפרוסודיה את המלה "עוד", שנגעה, מסתבר, בעצב רגיש ביותר שלו, ותבעה שימוש מרובה, חוזר, ומודגש.

המלה "עוד" "מכסה" צרור של מובנים ובני-מובנים, שעיקרם הוספת דבר אל דבר (במרחב או במחשבה) או המשכת דבר לאורך זמן - מן העבר אל ההווה (מה שהיה קיים פעם עודו קיים בהווה) וכן מן ההווה אל העתיד (מה שקיים ימשיך להתקיים "עד" מועד-מועדים: "לעד", "עד עולם" או "עד מוות" או "עד לא עוד"). להמשכיות זו לעבר העתיד מתלווה גם השימוש ב"עוד" במסגרת של איחול, הבטחה או אזהרה בעניין דבר העלול או העשוי להתרחש בעתיד, או שראוי לו שיתרחש. הוספת דבר אל דבר יכולה, כאמור, להתארע במרחב הריאלי או במרחב המושגי.

מאלפת העובדה שבמובנה זה מופיעה המלה "עוד" ב"כוכבים בחוץ" פעמים ספורות בלבד, אולי שלוש: בתיאור ההיאחזות האובססיבית של הדובר באשה האהובה ב"היאור" - "רק על שמך, רק על שמך עוד סובבתי ריקם, כמו דלת על ילל צירה" (ה"עוד" יכול לתאר בהקשר זה את הסיבוב הבלתי פוסק: עוד סיבוב ועוד אחד; אם כי היא יכולה לתאר גם את התמשכותה של פעולת הסיבוב לאורך זמן); בקביעה הכללית, הסתמית למדי: "והרבה עננים. וילדה מחייכת. ועוד" (ב"גשם שני וזיכרון"; כאן מלמדת המלה בבירור על קיומם של דברים רבים נוספים על העננים והילדה, אך בלתי מצוינים בפירוש), ובהיגד השלילי (ב"שיר בפונדק היער"): "אל ינצור את אורך יען אין עוד אחר".

כמעט כל שאר הופעות המלה מתייחסות להתמשכות בזמן. גם בתחום זה יש להבחין בין התמשכות המכוונת כלפי העתיד, אם בציון מעשה או מצב קיימים אשר יוסיפו ויתקיימו ואם בהבעת משאלה או חשש שיתממשו, אם יתממשו, בעתיד, לבין התמשכות מן העבר אל הווה לשם ציון התמד נוכחותו גם בהווה של מצב שהיה קיים בעבר. השימושים המכוונים כלפי העתיד מעטים למדי. מרבית השימושים ב"עוד", כמעט תשעים אחוזים מהם, טבועים בחותם של עבר מתמשך אל תוך ההווה, מה שניתן היה לסמן במונחים דקדוקיים כ"עבר מתמשך" (פאסט קונטיניואוס) ולפעמים גם כ"הווה מוגמר" (פרזנט פרפקט).

השימוש במלה לשם הבטחה או הבעת חשש (שיתממשו בעתיד), מופיע ב"כוכבים בחוץ" תשע פעמים, החל ב"יום אחד אפול עוד פצוע-ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות" שב"פגישה לאין קץ", מראשוני השירים בספר, וכלה ב"מול גאות הימים וחגם. - כאורחים אליהם עוד ניסע" שב"בוקר בהיר", משירי הפרק המסיים. שלוש מתשע ההופעות כלולות בבית אחד ומקימות בו תבנית רטורית של אנאפורה:

עוד אבוא אל ספך בשפתים כבות.

עוד אצניח אליך ידים.

עוד אומר לך את כל המלים הטובות,

שישנן,

שישנן עדין.

הופעות המלה "עוד" לציון התמשכות מן ההווה אל העתיד שאינה מותנית במשאלה או בחשש הנן ספורות. הן מרוכזות בעיקרן סביב הצירוף "כל עוד" (כך ב"ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית": "כל עוד זה העולם את שיריו לא ירצח, ילכו השירים להקיפך"; וכן "כל עוד אור בחלון והדרך שקופה היא, מתיך יבואו אותך להכיר", וכך גם ב"עץ הזית": "כי ההר לא ימוט ולבו לא ידום, כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו"). מחוץ לצירוף זה המלה "עוד" מכוונת אל העתיד בשניים-שלושה מקרים בודדים, כגון בטור שכבר צוטט מ"הם לבדם": "רק הבכי והצחוק לבדם עוד ילכו בדרכינו האלו".

כאמור, ברוב המכריע של הופעות ה"עוד" מלמדת המלה על התמשכות מזמן עבר אל תוך ההווה של השיר. גם כאן צריך להבחין בין השימוש לשם ציון התמשכות זורמת, בלתי מעוכבת, כגון ב"כי יקר לי עוד עם העצים הנסער" ("הרוח וכל אחיותיה"), "עוד הרחק הרחק מנהמות הרבה דרכים" ("מזכרת לדרכים"), "עוד דומיית חצות ניצבת בכיכר" ("שיר על דבר פניך"), "חיוך הברזל והאבן עוד שט" ("שדרות בגשם"), "באלף שפתותיו העץ עוד מעלעל את שמנו" ("בשם העיר הזאת") וכיוצא באלה, לבין התמשכות מסוג שונה, שניתן לתארה כהתמשכות של "אף על פי כן"; כלומר, התמשכות שהיתה צריכה לגבור על איזה מעצור, או שהיא נראית כאילו הופסקה, או לפחות עמדה להיפסק, ואף על פי כן "עודנה" שרירה וקיימת - "דווקא", כמעט "להכעיס". כציון ההתמשכות מן הסוג הדווקאי הזה מגיע ה"עוד" האלתרמני למיצוי עיקר משמעותו. זה ציון רטורי-סמנטי שאי אפשר להפריז בחשיבותו בבניית הזמן והרצף הסיפורי, הלוגי והמטאפורי ב"כוכבים בחוץ". מותר להתייחס להופעותיו בהקשר זה כאל איתות בדבר התרחשותה של פרוצדורה שהיא מעיקרי ה"עבודה" הנפשית והפואטית הנעשית בספר, וכאל טביעת אצבעות סגנונית ייחודית של אלתרמן הצעיר בשיא כשרונו.

פרוצדורה זו ניתן להדגים בתריסרי דוגמאות מכל ארבעת פרקי "כוכבים בחוץ". למעשה, פרשנות השירים הרבים שבהם היא מקוימת - לפחות שליש משירי הספר - אינה יכולה להיעשות כהלכה ללא התעכבות מפורטת על כל אחת מהופעותיה לשם זיהוי דייקני של הניואנס המיוחד האופייני ל"עוד" בשיר המסוים, וכן לשם הבנת הקשר בין אותו ניואנס לשיר בכללותו.

נסתפק כאן בדוגמאות אחדות בלבד. הנה, לדוגמה, הופעת ה"עוד" ב"ירח", שכבר צוטטה. השיר מתמקד בהולדתו של "מראה נושן" מתוך מציאות חדשה, אפילו חדישה, העומדת בניגוד לו ונראית כאילו סתמה עליו את הגולל. המציאות החדשה היא זו העירונית המודרנית: גגות עיר לילית שהם רצף של בטון ואספלט. מעליהם "שמים בלי ציפור, זרים ומבוצרים". הקשר היחיד עם הטבע הוא קשר קינתי של אובדן ושיממון: העיר הסהורה "טבולה בבכי הצרצרים".

אולם ברגע מסוים מתחוללת תמורה, שיש בה כמין שיבה למציאות שקדמה לזו האטומה והמבוצרת של עיר מלט ואבנים. מתוך כאב חד של לידה (המתבטא בהינעצותו של הירח "על כידון הברוש"), נפתחת המציאות; מתסמנת בה דרך מוצא מן העיר הנצורה, והדרך הזאת "עוד צופה אל הלך" (כמו בשורה "והדרך עודנה נפקחת לאורך" משיר הפתיחה גם כאן הדרך כמוה כעין נפקחת וצופייה). ההלך (המשורר) נקרא למלא את תפקידו הישן-נושן בעולם רומנטי, "נושן", של דרכים פונדקים ונופים - היינו, להלך בה ולשיר על פלאי העולם. הוא שואל בחשש: "אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" - השאלות מעידות על קשר חי שקשר בעבר את ההלך לעולם הפתוח. נופיו של אותו עולם היו "עולמו", אבל בשלב כלשהו הם כאילו נעלמו; ורק עכשיו, כשהם "נולדים" או "נפקחים" מחדש, תוהה הדובר השירי - כיצד הוסיפו הללו להתקיים והם "עודם ישנם", בעת שנדמה היה כי נעלמו ללא שוב.

כיוון שהם ישנם מותר אולי "לדרוש בשלומם" כדרך מכרים ותיקים שלא נתקלו זה בזה במשך זמן רב. מה שהיה ואבד - עודו, למרות הכל; ומה שהיה מותר ואחר כך, מסתבר, נאסר - עודנו, כנראה, מותר. משום כך יכול השיר להסתיים במעבר מן ה"עוד" אל ה"עד": ההיפתחות המחודשת אל העבר לא תיפסק, אלא היא תימשך "לעד". "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים"; היינו, לעד לא יאבד עוד הדובר השירי את הקשר החי עם העולם ועם מרכיביו השונים, שהם "צעצועיו" הגדולים של אלוהים. עם זאת, אין הסיום מתכחש לריחוק שרחק הדובר השירי החי במרחב ובזמן האורבניים המודרניים, שהם המרחב והזמן של "יומנו הפרא" ("כיפה אדומה").

זה ריחוקו של הבוגר מילדותו ומאגדותיה - כיפה אדומה וחתול במגפיים; מן ה"צעצועים" שנותרו מיותמים בחדר הילדים הזנוח - סוס הנדנדה, הפיל, הדובון הצמרירי. את התוגה השורה על הבוגר בעת ביקור בחדר ילדותו הרחוקה או בעת דפדוף בדפי אגדות האחים גרים, שכה משכו והפחידו את הלב בעת שסופרו לילד, מייחס הדובר לצעצועים ולאגדות עצמם; ואת אלה הוא מרחיב עד כדי החלתם על היקום כולו, שאינו אלא חדר הילדים הזנוח של אלוהים, שבו נעזבו למעצבה צעצועי ילדותו: הירח, ההרים, הדרכים, האגמים ה"ניבטים אלינו" (כמו הדרך גם האגמים הם עיניים צופיות, מצפות לחידוש קשר העין אתנו; היינו לאות הכרה והיזכרות; למבט של ידידות מצדנו), העץ השוקט באודם עגיליו כמוהו כאשה שהתקשטה ("חורשה ירוקה ואשה בצחוקה") ועודנה "שוקטת", דוממת, כי זה שלשמו התקשטה (כלומר, אנחנו, ההלך, המשורר המייצג אותנו) עדיין לא בא; הקשר החי בינו לבינה עדיין לא התחדש. העבר הרחוק "עודו" קיים, ועדיין אפשר לתקשר איתו; אבל הוא גם רחוק ונעצב, וההתקשרות אתו כרוכה במאמץ של שחזור, במתח של שמירת קשר עם מה שכבר נפרדנו ממנו.

מכאן הטון האלגי של השיר הקטן, שנידון פעמים כה רבות בביקורת האלתרמנית. הטון האלגי מקורו בתחושה של העדר, של הפסד ואיבוד. אמנם, העולם החי שבו מדבר השיר עדיין לא אבד לגמרי. יכול להיות לו (אם השירה תסייע בכך), רגע של הולדת מחדש - הולדת מכאיבה לא פחות מקודמתה. ובכל זאת, אין הלידה השנייה דומה לראשונה. זו לא רק לידה של המשך ולא של ראשית, אלא גם לידה מסופקת, שצריך להיאחז בה בכל הכוח - היאחזות נואשת, המוצאת את ביטוייה ברטוריקה של ה"עוד". היינו, המראה הנושן שנולד מחדש הוא בבחינת ישות מהוססת (מכאן השאלות "העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש...") וחמקנית. כמו ההיווכחות שהשמש בשקיעתה היומיומית היא גם כיפה אדומה של הילדות, היוצאת לטיול לעבר החורש והזאב שבו היא קיימת לרגע קט וחולף, ואם רק נעצום את עינינו לרגע "לפתע נביט והנה כבר חשכה הצמרת" ("כיפה אדומה"), רגע ההולדת של המראה הנושן היה כלא היה.

תפקיד דומה למדי ממלא ה"עוד" ב"אל הפילים". גם כאן הוא מופעל במסגרת רטוריקה של אלגיה, אפילו של קינה. בעוד הוא מסייע לדובר להתגבר על הניכור העירוני הקיצוני, שהשיר מתארו בפרקו הראשון ("אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוט ואפילו ידך הלבנה אשמה היא"), הוא כרוך בכל זאת בהכרה במהות הטראגית של המשך הקשר עם האינסטינקטואלי והליבידיאני.

נכון שהאדם המודרני "עודו" מכיל בתוכו את הפרא הקדמון; נכון שהגוף ה"פרא" "עוד לוהט במסווה החיוך והבגד". אבל הגוף הלוהט הוא מלך אסיר, "מושפל עד עפר", המובל, שותק, "לעבדות ולטבח". משום כך אי אפשר לשאת לו "שיר הלל ושבח". הוא נדון לחנק, או, גרוע באותה מידה, להתפרצות אלימה וקטלנית מתוך החלום או הלא-מודע הפרוידיאני למציאות של אונס ורצח. המשורר לבדו, בנאמנותו לשליחות הנדודים האינסופית שלו ("וסוף אין לדרך הזאת העולה. סופי הדרכים המה רק געגוע"), עשוי לגשש לעבר פשרה מהוססת, שבה ימצא ה"עוד" האינסטינקטואלי את תיקונו וימלא תפקיד חשוב בתיקון העולם.

ב"כינור הברזל", משמעות ה"עוד" היא מאז'ורית, חיובית ויציבה יותר. שוב הוא מסייע בהגברת הדובר על הניכור העירוני הקודר, המתואר כאן בדייקנות רבה באמצעות המטאפורה המוחשית כל כך של השכנות האנונימית בבית הדירות העירוני הענקי ("עולם שלי, עולם, אפשר לדור אתו שנים כשנות חיים, בלי דעת מה ומי הוא. בלי דעת מה קולו, מה צבע לעיניו, מבלי החליף שלום על מדרגות הבית. בפרוזדורים צרים, כמו שכן עניו, רוחות גנו עברו עם בוקר וערביים"). אולם ההתגברות היא מלאה ויציבה, ואף היא מוצאת את ביטוייה במטאפורה מוחשית להפליא.

אנו מתבוננים ברכבת דוהרת בלילה, ורואים בה את גילום המודרניות המכאנית (ראו הערצת הרכבות והמכוניות של מארינטי והפוטוריסטים הראשונים; או העניין העצום שגילה פרנץ קפקא הצעיר ברכבות ובמטוסים). הרכבת, האור הבוקע ממנה, עתרת הלהבות והעשן הבוקעת מן הקטר, כאילו מבטלת את הלילה, שוללת מן הדרכים "את כישופן"; ואולם ברגע הולדתו של מראה נושן אנו יכולים לראות אותה כשהיא "רצה כשפן, כסחרחרה מרוח ומיער אורן"; או בנוחה אחרי המירוץ הממושך, כשהיא משוכנת תחת הסככה הדומה למין מכלאה, אנו יכולים לראות אותה גם כסוס זקן ועייף, אשר ליל הקיץ "מחליק" עליו בטלליו, כלומר מלטפו ומצנן מעט את להטו.

כך ייהפך רגע ההולדת של המראה הנושן לרגע ההושנת של המראה החדש. ההיפוך ייצור אוקסימורון: החדיש יהיה "עתיק"; הברזל ייהפך לכינור; השקשוק המתכתי של גלגלי הרכבת יישמע כנגינת כינור, כינור ברזל. לא קל להחזיק באוקסימורון חריף כזה; אבל, בעזרת המשורר וכליו הפיוטיים, הדבר אפשרי. משום כך יכול הדובר לסיים את הפרק הראשון של השיר בצמד "עודים" בטוח בעצמו, כמעט חגיגי:

גם לברזל, אחי, עוד יש כנור עתיק,

גם הברזל יודע עוד נגן ונסוע.

הכפלת ה"עוד" (כמו גם ההכפלה האנאפורית של ה"גם") מבטאת הן את הקושי ואת המאמץ שבהם כרוכה הפיכת העתיק לחדש והכינור לברזל והן את גודל הניצחון של מי שהצליח לחולל את ההיפוך.

הפרק הבא - בגיליון יום הכיפורים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו