בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה טובה למהלך החדש

118 שנה להופעתו של "לוח עם אחיאסף" - בימה מרכזית ליצירה הספרותית העברית המתחדשת במפנה המאות

תגובות

בשלהי המאה ה-19 יצאו לאור במזרח אירופה מאספים ספרותיים בעברית. חלקם יצאו באופן חד-פעמי, וחלקם האריך ימים.

בימים אלו מלאו 118 שנה להופעתו של הראשון בלוחות, "אחיאסף" (יצא לאור בג' אלול תרנ"ג, 15.8.1893). לוח "אחיאסף" הופיע מדי שנה בוורשה משנת 1893 ועד 1904 (פעם נוספת בודדת הופיע ב-1923).

ב-1893, במקביל ליוזמתו של בן אביגדור (אברהם לייב שלקוביץ'), לטפח את הספרות העברית ובזכות ההצלחה הכלכלית של הספרונים בסדרת "ספרי אגורה", יסד בן אביגדור בשיתוף אגודת "בני משה" את הוצאת "אחיאסף". במסגרת זו פיתח את השנתון, אשר מילא תפקיד של לוח שנה כללי ועברי ושימש בימה ליצירה הספרותית העברית המתחדשת. אף שלא צוין בשלושת הלוחות הראשונים שמו של העורך הראשי, נוטים רבים מחוקרי הספרות לראות בבן אביגדור עורך הלוחות הללו.

ייחודו של לוח אחיאסף היה בכך שנוסד על ידי קבוצה גדולה של סופרים, משוררים ואנשי רוח מתחומים רבים ושונים - חברי אגודת "בני משה", שרצו לבסס בעזרתו את האידיאולוגיה התרבותית והלאומית שלהם.

מלכתחילה ביקש הלוח להיות "לוח עם עברי", דבר שהשתקף בכותרת שהתנוססה על כריכתו: "לוח עם אחיאסף". הרעיון היה ליצור לוח ספרותי ושימושי, שיכלול סיפורים, תמונות, שירים ומאמרים, בדרך שלא תכביד על הקריאה. כלומר ליצור מאסף ספרותי-בלטריסטי אבל לא אליטיסטי מדי, אלא עממי, שיהיה "למקור שעשועים ותועלת". המניפסט הספרותי "אל הקוראים", שבא בתחילת לוח עם אחיאסף לשנת תרנ"ד, מצביע על המחסור בסוגה עברית מסוג זה, ומתאר את החידוש שבאים היוצרים לחולל, לבטא וליצור.

במניפסט נוסף מטעם בעלי "אחיאסף" הובלט חידוש נוסף: מו"ל בעל הון. היה זה כדי שאפשר יהיה לשלם "לסופרים והחכמים שכר פרי עטם, למען אשר יוכלו לעבוד עבודתם במנוחה". המצב הנוכחי, שבו "טובי סופרינו מושכים ידיהם לגמרי מעבוד בשדה הספרות העברית ומבחר בנינו גם הם עוזבים את נחלתנו, את ספרותנו והולכים לרעות בשדה אחר" איחד כוחות ספרותיים בתקווה לשנות את המציאות.

"לוח עם אחיאסף" לשנים תרנ"ד-תרנ"ו היה המאסף הספרותי היחיד של אנשי ה"מהלך החדש", במפנה המאות ה-19 והעשרים, וביטא באופן מרוכז את האידיאולוגיה של כותביהם. סופרים כדוגמת בן אביגדור, בריינין, אז"ר ואחרים עיצבו את גיבוריהם כקורבנות כלכליים, שאין בידם להתמודד עם הכוחות שכנגד, והם נהרסים בלא שיהיו מסוגלים להגן על עצמם. הסיפורים הדגישו יותר את הבעיות האישיות ופחות התמודדו עם בעיית הזהות היהודית.

שלושת הלוחות הראשונים נשאו אפוא אופי חדשני. פורסמו בהם יותר שירים וסיפורים מאשר בשלושת הלוחות הבאים אחריהם. בלוח לשנה הראשונה פורסמו 23 שירים, בשנה השנייה - 24 שירים, ובשנה השלישית - 32 שירים. בשלושת הלוחות שבאו אחריהם פורסמו פחות מעשרה שירים בכל לוח. יחד עם התחדשות השפה והתעשרותה, כתב בן אביגדור, "התחדשה והתעשרה הספרות העברית במקצועות רבים וגם נוצרו בה מקצועות חדשים, שלא היו בה כלל, במידה שלא היתה כמוה בספרותנו". בן אביגדור מונה שורה של משוררים רבי כשרון שהצמיחה השירה העברית המודרנית. גם אם כשרונם רב או מועט, טען בן אביגדור, שירתם טבעית ומודרנית ואין בה בטלנות וגיבוב מליצות. הבחירה בלשון מקראית וטהרנית בלמה את התפתחותה של הספרות העברית ויצרה נתק מתמשך בינה לבין קוראיה. מגמה זו ביקשו בן אביגדור וחבריו ל"מהלך החדש" לשנות.

גם מספרם של השירים המתורגמים וקטעי ההגות המתורגמים היה רב יותר בשלושת הלוחות הראשונים מאשר בשלושת הלוחות שבאו בעקבותיהם. הדבר שיקף את הרעיון שתרבות מסתגרת, שאינה סופגת מתרבויות חיצוניות, נידונה לכליה. "העבריות והכלליות בספרות העברית", הוכיח בן אביגדור ב"המליץ" את נחיצות היצירה הרחבה בעברית.

"לוח אחיאסף" היה שנתון ספרותי בעל אוריינטציה ציונית. בשלושת הלוחות הראשונים היה הקו הציוני-המדיני-המעשי ברור וחד-משמעי. שיריהם של יוסף הלוי, ש"ל גורדון, מאנה ואחרים הם שירי געגועים לציון ולהתחדשות היישוב בה. גורדון אף יצא נגד ההגירה לאמריקה. ליליינבלום תקף את הסבורים כי הלאומיות זרה לתרבות ישראל. השאלה המרכזית הניצבת לפני הספרות כעת, לטענתו, היא לא ההשכלה אלא הלאומיות. שלוש סקירות שעניינן היישוב היהודי בארץ ישראל הובאו ב"לוח עם אחיאסף" לשנת תרנ"ד. אף שהלוח נזהר מלבקר את הברון הירש ואת מפעלו ההתיישבותי בארגנטינה, ההתיישבות בארץ ישראל תוארה כמפיחה תקווה גדולה; רק בארץ ישראל יוכל לקום עם ישראל לתחייה ותהיה תחייה לנפש הלאומית. רק הדרך הציונית, הדגיש, תענה על תחלואיה של החברה היהודית. במרומז קרא הלוח לחובבי ציון להגברת התרומות ולעזור בהפצת היין שנוצר ביקבי המושבות. לעומת זאת, "לוח אחיאסף" לשנה הרביעית הצהיר על אידיאולוגיה של קו אמצעי: כלומר המערכת בחרה במודע קו רעיוני שביקש להביא מגוון דעות בהקשר לפתרון השאלה היהודית: ארץ ישראל, ארגנטינה או מקומות אחרים.

הקו שהוביל בן אביגדור בעיצוב שלושת הלוחות הראשונים גרם כפי הנראה למאבקי תרבות. חסידי ה"דרך הישנה" ניסו לשמר את הדפוסים הקיימים בלשון ובספרות והסתייגו מן המחדשים. דבר זה השתנה החל בלוח לשנת תרנ"ז, בעקבות עזיבתו של בן אביגדור ושינוי פני העריכה. אין לדעת מדוע פרש בן אביגדור מ"אחיאסף". ב-1896 כתב לבן ציון כי עזב את "אחיאסף" וכי אינו מתכוון להוציא מאסף מתחרה ללוח. לדבריו, ב"אחיאסף" היו אי סדרים לא באשמתו. כך או אחרת, מאמריהם של רוזנפלד ופרידברג משקפים את הדרך שבה הלכה מערכת לוח אחיאסף משנת תרנ"ז ואילך. זה כיוון שמרני יותר, מסורתי יותר, שהתנגד לשינויים רדיקליים ולרפורמות בחינוך ובחיים התרבותיים. זה כיוון פולמוסי-מסאי, והא ראיה: שני המאמרים הפותחים את הלוח השישי עסקו בעניני דיומא, והספרות היפה לא קיבלה ייצוג בחלקו הראשון של הלוח.

הלוחות לשנים תרנ"ה-תרנ"ט נפתחו בשיר-מקאמה על הצפוי בשנה הבאה ועל מה שהביאה עמה השנה שחלפה. השירים בלוחות הראשונים שונים בסגנונם ובמהותם מאלו של שלושת הלוחות הבאים אחריהם ויכולים לשפוך אור על המגמה הכללית של המאסף. בעוד שבשלושת הלוחות הראשונים נמתחת ביקורת על מצבן של הספרות והחברה היהודית על רבדיה השונים, בלוח הרביעי התפרסמה מקאמה שנועדה להביא בפני הקורא את הפרוגרמה של הלוח. השיר המופיע בתחילת הלוח, ובו מוצהרת דרכו של הלוח: "אהלך באמצע", נכתב על ידי דוד פרישמן, ששיכנע את חברי המערכת לוותר על הצירוף "לוח עם". מן הלוח החמישי נעדרת המקאמה בפתיחה, ובמקומה הובאו דבריו של העורך, ליליינבלום, שלא היה חובב שירה, והסביר מדוע מעתה הלוח ימעיט בפרסום שירים.

הלוח החמישי היה יוצא דופן: מכיוון שמ"ל ליליינבלום היה עורכו, הקו הציוני-הרוחני של אחד העם נדחק, ולמאמרו של שמעון ברנפלד, מאנשי חוגו של אחד העם, הוסיף ליילינבלום את השגותיו. בלוח השישי לשנת תרנ"ט (כנראה בעריכת אברהם שלום פרידברג) כתב ברנפלד, הפעם ללא תגובה של ליליינבלום, כי ראוי להשגיח שלא תהא תחיית העם תחיית ההמון. מאחר שראה ביהדות דת אליטיסטית, סבר כי היא לא תתקיים בזכות הכמות, אלא האיכות.

תוך כדי תהליך ממושך והדרגתי של חילון ותחייה לאומית יצר "לוח אחיאסף", בששת המאספים שיצאו מ-1893 ועד 1899, תרבות יהודית. הידע על העולם (מדע, היסטוריה, גיאוגרפיה) שמחוץ לתרבות היהודית נתפש כחיוני ובעל תועלת הן לתפקודם האזרחי של היהודים בחיי הכלכלה והמדינה, הן לשיפור דימוים בעיני החברה הנוצרית השכנה והן לעיצובו של היהודי. בנאום לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית, כעבור שנים רבות, אמר ביאליק "כי כל עם מחויב ליצור תרבות: לא להשתמש בה בלבד אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו, בכלים ובחומר משלו ובחותמת משלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו