בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואז הגיע פולי

הפנים החדשות באגף הצחוקים של ערוץ 10 בוודאי מוכרות לכמה מהצופים מאיזשהו מקום

תגובות

חדר העבודה של פולי ממוקם בקומה הראשונה של ביתו המרווח בתל ברוך ונראה כחדרו של כותב. הספרייה עתירת ספרי שירה וספרות, השולחן עמוס ספרים, דפים והמון עטים, המחשב פתוח. את הבית הנאה בצפון היוקרתי של תל אביב הוא בנה במו ידיו והוא כל כך אהב את זה שאפילו שקל ברצינות, לאחר שהגשש החיוור התפרקו, להתמסר לתכנון ובניית בתים, ממש כפי שלפני הגשש שקל, בשיא הרצינות, להיות חקלאי.

זו שנתו ה-64, וישראל מרדכי פוליאקוב הידוע כפולי משתדל להקפיד על חזותו החיצונית וגם מתבדח, חצי ברצינות, על ההכרח לצמצם כמויות אוכל. הוא איש חיובי, מצחיק וחם, זה ידוע, אבל בשיחה איתו מתבלט דווקא כובד ראשו. אולי בגלל זה יש לא מעט הגורסים שהוא שחקן גדול שלא מוצה, דעה המעמידה אותו במבוכה של ממש.

העדנה המקצועית שלה הוא זוכה כעת קשורה לאישיותו הקומית ולהצטרפותו לצוות "אחורי החדשות", תוכנית הבידור האקטואלית בהגשת יאיר ניצני שהחלה בחודש שעבר את עונתה השלישית בערוץ 10. פולי מגלם בתוכנית שלוש דמויות. האחת היא מר פדלון, חובש כיפה סרוגה הממונה "על ערכי המשפחה ומסורת ישראל ברשות השנייה" (כל קשר לראש הרשות האמיתי מרדכי שקלאר אינו מקרי); השנייה היא הפוליטיקאי האופורטוניסט כבוד השר גדעון לבנת, שלא מכיר בקיומו של דו"ח העוני ואם חד הורית הופכת אצלו לאם חד סטרית; והשלישית היא הישראלי היורד נוסח שנים עברו, המתלבש בוולגריות ומתנהג בגסות ובא לפה כדי להשיא עצות איך לדפוק אחת ולתמיד את הערבים.

תמהיל קצת בנאלי. מה הניע אותך להשתתף ב"אחורי החדשות"?

"אני נמצא היום במצב מצוין שאני יכול לבחור מה מתאים לי מכל מיני הצעות שאני מקבל, וההצעה של יאיר ניצני התאימה לי. אני עושה דמויות שמגיבות באופן סאטירי למציאות החיים בארץ. זה לא דורש ממני יותר מיום צילומים בשבוע וזה טוב לי. גדלתי בתוך עבודה קבוצתית ולא מתחשק לי כל כך לעשות תוכנית יחיד. אני אוהב עבודה עם צוות ואנשים".

מה אומרים בבית על ההופעה שלך ב"אחורי החדשות"?

"בני הבכור איתמר הוא הצופה המדויק והחכם ביותר שאני מכיר והוא שחושף אותי לתוכניות ודרמות טלוויזיוניות חדשות. בתי יעל, שהיא שחקנית, היא השוללת האכזרית ביותר בבית, כולל את הדברים שהיא עצמה עושה. אריאל הצעיר שזה עתה השתחרר מהצבא הוא יותר בענייני מוסיקה. אז יעל ושושי (אשתו), שהן דומות מאוד, ירדו עלי על 'אחורי החדשות', ואני חושב שזה בסדר. גם איתמר העיר את הערותיו. אני יודע שיש מה לשפר ואני גם יודע שלטלוויזיה יש פתיל קצר ואין בארץ יכולת כתיבה שיש לכותבים עבור הבי-בי-סי פריים, שזה הטופ הטלוויזיוני בעיני. איתמר לא מפסיק להראות לי דמויות בדרמות אמריקאיות ואנגליות שלדעתו אני יכול לגלם, ואני יכול רק להסכים איתו".

ואיך אתה רואה את "אחורי החדשות"? לא נדמה לך שלפני שהיא תוכנית סאטירה היא תוכנית בידור, וככזאת לא באמת מצחיקה?

"אני חי פה ואני תוהה מה יש לנו להציע בטלוויזיה ואני גם יודע שזה מה שיש. ל'אחורי החדשות' יש מה לשפר ונכון שזה על גבול הבידור, אבל פה ושם יש בתוכנית אלמנטים סאטיריים".

אתה צופה ב"ארץ נהדרת"?

"זו תוכנית מוצלחת וגם שם יש חדשות, אבל הכיוון הוא לדמויות-חרצופים שסוחבות את העייסק. הם עושים את זה פנטסטי וזה כתוב היטב. ב'אחורי החדשות' הסגנון שונה וכמות ההשקעה שונה מבחינה תקציבית. פה אתה עושה יש מאין".

כמה אתה מעורב?

"אני מעורב רק בשלב השיפוץ הסופי. אני עובד עם שני הכותבים שהם צעירים אינטליגנטים ומוכשרים. הם שהגו את הדמויות שאני מגלם, אחר כך ישבנו אצלי בחדר העבודה ועבדנו על הטקסטים יחד. זה לא קל, הדמויות האלה שלקחתי על עצמי, זה בטח לא נושא קליל ועממי שנתפש מיד. יש בתוכנית הרבה אנדרסטייטמנט והומור מתוחכם. נראה עוד איך זה יתפתח".

בכל זאת, למה לקחת את זה?

"לא היה לי נעים להגיד לא".

מקבל את השינוי

ביום העצמאות לפני חמש שנים קיבלו חברי הגשש החיוור את פרס ישראל על מפעל חיים. בערך במקביל הודיעו על החלטתם להתפרק, לאחר 36 שנות פעילות. באפריל 2000 החל סיבוב הופעות הפרידה שלהם שנמשך כשנה. "בעצם אחרי שהגשש החיוור נגמר תהיתי מה אעשה עם עצמי", אומר פולי. "דרך הנסיגה שלי היתה לעבור לקבלנות בניין. שלוש שנים לקח לי לבנות את הבית הזה ובניתי אותו במו ידי, אחרי שהקבלן שבנה את השלד ברח עם כמה עשרות אלפי דולר ונשארתי פה עם פועל ערבי מעזה שאמר לי: 'אני מכיר אותך, אתה בחור טוב ואני נשאר איתך'".

הגשש הפך למיתוס ואתה הפכת לפועל בניין?

"העניין לא היה שהגשש הפך למיתוס אלא לאן אנחנו הגענו עם הגשש. קיבלנו פרס ישראל, הגעתי לראש ההר ומכאן אפשר היה רק לרדת ולנסות לבלום עם העקבים. בשלב מסוים חזרתי לאמונה הפנימית שמקומי על הבמה, אבל האמת היא ששקלתי להיות קבלן".

זה נשמע כאילו בתום 36 שנות גשש קצת התמוטטת.

"זה היה סוג של משבר אבל גם סוג של רווחה. זה נגמר ורווח לי. המשבר זה גם העובדה שמבחינת הניהול של הקבוצה היה לנו נוח שפשנל עשה הכל חוץ מלנגב לנו את התחת. אני רק הייתי צריך להיות מוכן בשש וחצי ואז היה מגיע רכב לקחת אותי להופעה ולהחזיר אותי בסופה. זה הגיע למצב שלא היה אכפת לי איפה אנחנו מופיעים. פעם בכמה שנים היינו צריכים לעבוד על תוכנית, אבל בשאר הזמן זה היה נוהל קבוע שחזר על עצמו".

כלוב של זהב?

"כלוב של זהב הן במובן של נוחיות, הן מבחינת רווחה כלכלית. אם כי השקענו לא מעט כסף בתחנה המרכזית החדשה והכל ירד לטמיון. הפנסיה שלי שוכבת עמוק בתוך הבטון בתחנה המרכזית החדשה. אבל אין לי טענה לאיש. ההחלטה היתה מקובלת על כולנו. פשנל עשה את זה. הייתי לידו ברגעיו האחרונים והוא הרי היה לא רק מנהל אלא אב, והדבר האחרון שאמרתי לו היה: 'אני רוצה שתדע שקיימת כל מה שהבטחת לנו עד המלה האחרונה'. נישקתי אותו על המצח ויצאתי מהחדר".

איך אתה רואה את יחסיכם עם פשנל בדיעבד?

"אלה היו יחסי אב ובניו, ובכל הקשור לבמה ולהופעות פשה היה ער לדברים והרבה פעמים הוא צדק. אולי הבעיה היתה שהוא שם אותנו במין פינה מנותקת שלא כל אחד יכול היה להגיע אלינו מהבחינה התקשורתית. זה לא שלא היינו בתוך הקהל ובתוך העם, אבל בזמנו לא הייתי מעולם נותן ראיון אישי לעיתון כמו היום. פשנל האמין שיש לשים אותנו במין מקום אלמותי ולא מושג, והוא צדק כי זה עבד. היינו 'הארד טו גט' והמשחק הזה תמיד עובד.

"אני לא בטוח שהסטאריזם המקובל היום פועל בכזאת מידת הצלחה. פשנל הקפיד שיהיה מרחק בינינו לבין העולם. הוא לא נתן לנו להופיע בטלוויזיה וגם בזה הוא צדק. הטלוויזיה היא כמו גפרור. זה נדלק ונכבה. אתה יכול להצליח במשך 30 שנה בתפקידים הכי טובים על במה או בקולנוע, ואם תקעת נאד בשידור טלוויזיוני יזכרו לך דווקא את המופע בטלוויזיה. בתקופת הגשש לא היתה טלוויזיה והיה עלינו להתמודד ערב ערב עם הקהל. אתה יכול לסבן חלק מהקהל אבל לא את כולו. ואם אתה מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים, אתה צריך להתאמץ עוד יותר".

מה ההבדל בין התרבות הקומית של הגשש לזו שבה אתה נמצא היום?

"השפה היא העיקר והשפה היתה אחרת, עשירה הרבה יותר. כשצריך לגרות את האוזן ולא רק את העין, יש להשקיע יותר. אם וכאשר אתה יוצר סיטואציה מצחיקה בטלוויזיה, הטקסט לא תופס מקום ראשון. כשאתה כקהל רק מאזין לטקסט הוא צריך למלא את כל הפונקציות וזה ההבדל בין תיאטרון לטלוויזיה. דבר שני, אנחנו בגשש קיבלנו את הבסט שבבסט. כשנסים אלוני הגיע אלינו הוא נחשב למחזאי מהשורה הראשונה. פשה הביא אותו כי הוא הכיר אותו, שניהם באו מהשכונות הדרומיות של העיר. אם אתן לך עכשיו לקרוא פזמון שכתב לנו נסים אלוני, אין דבר כזה בנמצא היום. גם לא יבינו את השפה.

"אבל אני מקבל את עובדות המציאות. אני לא יושב במגדל שן ולא אומר ממרום שנותי: 'מה האידיוטים האלה עושים?' להיפך, אני נהנה להיפגש עם צעירים ולשוחח איתם. אז נכון, השפה התקלקלה והמושגים השתנו, אבל אני אוהב את החיים במלוא מובן המלה ואני אוהב בני אדם. אני לא מסכים עם סארטר שאמר שהזולת הוא הגיהנום. גן עדן והגיהנום סמוכים זה לזה וגרים בכפיפה אחת, גם בך גם בזולתך, וגם בסובב אותך. תלוי מה אתה בוחר לראות".

גולדבלט גרר אותי

הוא נולד ב-1941, להוריו מרים (נודלמן) ושלמה פוליאקוב. אמו נולדה בת"א להורים שהגיעו מליטא בימי העלייה השניה ואילו אביו הגיע תל אביבה כילד ב-1921. אביו האמיד של שלמה, סבו של פולי, היה חייט צמרת בקרים שברוסיה והיה מיודד עם קליינטים כמו ביאליק וטשרניחובסקי.

הכישרון של המשפחה בא לידי ביטוי במגרש. "אבי שגדל בתל אביב היה כדורגלן ושימש כקיצוני ימני לצד אחיו משה, שהיה חלוץ מרכזי וגיסו, אברהם נודלמן, אחי אמי, שהיה קיצוני שמאלי. הם שיחקו בקבוצת 'אלנבי' שהיתה קבוצה רצינית של נוער ובסופו של דבר התמזגה עם הפועל תל אביב. אבי נהיה אחר כך מאמן (בין היתר של הפועל חיפה) וגילה כמה כוכבי כדורגל. היה שלב שרציתי להיות שחקן ואבא שראה אותי משחק אמר לי שזה לא בשבילי".

פולי גדל ברחוב גורדון 4, בבית בן שתי קומות ששימש את בני משפחת נודלמן המורחבת. כשהיה כבן שבע הכריז בן גוריון על הקמת המדינה; בימים שלאחר מכן נהרס הבית בגורדון במתקפה האווירית המצרית. למזלם של פולי ואחותו תמי, אז בת שנתיים, העבירה אותם אמם לבית חמותה, אמו של שלמה, במרכז העיר, עוד לפני יום הפגיעה ובכך הצילה את חייהם.

הם עברו ליפו. "אמי עבדה אז כמזכירה במשרדי הרכוש הנטוש ושם נאמר לה שהיא רשאית להיכנס לבתים הערבים שננטשו ביפו ולקחת כל מה שהיא צריכה". מרים בחרה את ביתו של מי שהיה ראש העירייה, יוסוף הייכל (שעזב את יפו ההרוסה ב-5 במאי; העיר נפלה ב-30 באפריל 48' וב-13 במאי, עם הפינוי הבריטי, נחתם הסכם כניעה עם ההגנה וביפו נשארו כ-5,000 ערבים). "אנחנו היינו בין המשפחות הראשונות אם לא הראשונים שנכנסו לגור בבית נטוש ביפו".

שנות ילדותו ונערותו עברו עליו ביפו, עם לימודים בבי"ס ביאליק בחולון. אבל הרס הבית בגורדון לא נשכח. "הבית ביפו היה אמנם גדול ומרווח אבל הוא זכור לי כבית ריק. בגורדון 4 היתה לנו ספרייה ענקית, הורי קראו המון. ביפו אני ואחותי גרנו בחדר גדול עם חלונות שטיפס עליהם שיח יסמין ריחני והיתה גינה יפה ומזרקה ובריכת דגים במרכז החצר. אבל אני הייתי מבודד. ההורים היו בעבודה וכל בוקר הייתי נוסע לבד באוטובוס לבית חינוך בחולון כי רצו שאלמד בבי"ס טוב. אחר כך החלו להגיע ליפו העולים החדשים והתיידדתי עם ילדים שדיברו בולגרית, טורקית ורומנית. אהבתי להסתובב שם להקשיב לבליל השפות". לימים הוא החיה בכישרונו את הטיפוסים היפואיים ההם.

כשהיה בן 13 ורצה עצמאות החליט לממש את אהבתו לחקלאות, שצמחה בבית קרובים במושב חיים, ונרשם ללימודים בכפר הירוק, שנחשב אז מוסד חינוכי מהמעלה הראשונה. האווירה בכפר הירוק באמצע שנות ה-50, הוא זוכר, היתה טעונה בחזון החקלאות והפרחת השממה. הוא היה תלמיד במחזור הרביעי של הכפר שנודע במסיבות ליל השבת והחגים ובהצגות פורים המיוחדות שלו, ועם הזמן חבר לחנן גולדבלט. "היינו צמד חמד והוא גרר אותי להיות ארטיסט. לא ידעתי שאני כזה. הוא היה השובב והמצחיקן של הקבוצה שהצחיק את כולם ואילו אני הצחקתי רק כאשר עליתי לבמה. בשאר המקרים הייתי רציני, בעיקר בכל הקשור לעבודה. לפעמים הסכמתי להיות לץ אבל רק כשהוא גרר אותי".

לאחת ממסיבות הסיום בכפר הירוק הגיעו כמה מחברי להקת הנח"ל, ובהם אריק אינשטיין ויהורם גאון ומפקדם יוסי פרוסט, לשעבר ראש מינהל התרבות ויועץ לשרה לימור לבנת. "הכרתי את פולי מהתקופה שהדרכתי בכפר ופולי, שהיה שלוש כיתות תחתי, בלט כפוטנציאל", זוכר פרוסט. "חנן גולדבלט היה מצחיקן ומאוד מוחצן ואילו פולי היה מופנם והצחיק אותי כל הזמן. ההבעות הפנימיות שלו הצחיקו וכשהוא היה מוסר קטע מתוך מחזה, הוא היה מצחיק בעצם המסירה. הביטוי הפנימי היה הומוריסטי והמימיקה הצחיקה. כבר אז חשבתי שהוא שחקן אדיר, נקודה. אני מקווה שמישהו מהתיאטראות הממוסדים ייקח אותו לתפקיד דרמטי למרות שהיום כמו אז הוא לא נדחק ואינו מרפקן ואני חושש שהוא יושב ומחכה לתפקיד במקום להילחם".

כל זה בלט כבר אז בכפר הירוק?

"במידה מסוימת, אם כי לא יכולתי לשער לאיזה כיוון תתפתח הקריירה שלו. שמתי עין על שניהם ובאתי ללהקת הנח"ל ואמרתי שיש בכפר הירוק צמד שכדאי לראות. נסענו לאחד מערבי ההווי בכפר, אריק איינשטיין, עידו בן גוריון, בנה של דבורה ברטונוב שהתאבד, ואני ומאוד התרשמנו מהם והוחלט שהם יזומנו למבחנים".

עד כמה שזיכרונו של פולי מגיע גולדבלט הוא שהוזמן להיבחן ואילו הוא, בסנדלים ושורטס, רק עשה לו טובה והצטרף כדי לעזור לו. "לא עניין אותי כלום, רק ההליכה לגרעין. באנו ובין הבוחנים היו נעמי פולני ויוסי פרוסט והם אמרו: 'טוב, נודיע לכם'. הלכנו לטירונות נח"ל, שזו היתה קריעת תחת, והנה כעבור חודש פקדו עלי ללבוש מדי א', לארוז חפצי ולהתייצב עם הקיטבק אצל הרס"ר. הלב התכווץ לי. גנץ הרס"ר הוריד את תג הטירונות, הצמיד לי את סמל הנח"ל ואמר: 'יש לך פס ל-24 שעות ועליך להתייצב בפיקוד הנח"ל כי צורפת ללהקה'. אמרתי לו שאני רוצה להישאר פה עם החבר'ה אבל הוא כמובן צווח שזו פקודה. לקח לי הרבה זמן להבין שמקומי על הבמה. עובדה שאחרי הצבא שקלתי לעזוב את המשחק וללכת ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות".

כוח חיים בלתי רגיל

לפני שנה הוא עבר ניתוח מעקפים, בעקבות בדיקה כללית שזיהתה במקרה שלבו בצרות. למזלו הוא כבר החלים אז מחרדת המוות שתקפה אותו בעקבות הטראומה הארוכה של חייו, מות אביו, מהתקף לב, ב-64', כשפולי היה בן 23. "הייתי לידו כשהוא מת. לא יכולתי להשלים עם העניין של המוות וגררתי את זה על פני תקופה ארוכה. רק כעבור שנים, כשהבנתי איזה נזק זה גורם לי, הלכתי לטיפול. היום ההתייחסות שלי למוות היא שונה. המוות מובן מאליו. אתה מבין שבשלב מסוים זה יקרה. אתה לא יודע איך וכדאי שלא תתעסק בזה יותר מדי".

איך אפשר שלא?

"לדתיים יש כלים להתמודד עם המוות. אנחנו החילונים ממציאים לעצמנו את הדת כל יום מחדש. אני עברתי טראומה כי אבי היה מאוד צעיר ולא הייתי מוכן להבנה בסיסית של מהו המוות, לא היו לי הכלים להתמודד. זה החל בצער וכעס על מותו של אבי ואחר כך זה הפך לחרדה, וחרדה זה כמו סרטן כי זה יכול להרוג אותך אם לא תטפל בזה. במשך השנים פיתחתי לא רק התגוננות אלא גם חשש שאפגע בעצמי. הפכתי להיות חולה. היו לי כאבים פיזיים ונפשיים. הייתי בדיכאון. אבל חייתי את מלוא החיים ונאבקתי להמשיך הלאה. אמרו לי שיש לי כוח חיים בלתי רגיל ולראיה ב-74' שושי ואני התחתנו. לקח לי קצת זמן ולבסוף בגיל 36 מצאתי את מה שחיפשתי".

את שושי הוא הכיר הודות לשידוך שאירגן שלמה וישינסקי. היא היתה אז דיילת אוויר באל על, ועשור אחר כך נאלצה להתמודד עם בעיות בריאותיות ויצאה כשידה על העליונה. קודם אליה הוא התגרש פעמיים, מהשחקנית רינה גנור, איתה התחתן ב-62', ומריקי גל, איתה התחתן ב-69'. "שושי היא רעייתי השלישית והיחידה", הוא אומר.

רק כשנולד להם איתמר, ב-76' (יעל נולדה שנה אחריו ואריאל נולד ב-84'), הוא הבין שאינו יכול "להמשיך ולדשדש בתוך המצב הנפשי הזה ובמוות כי חלה עלי אחריות כאב לילד ועלי להפסיק לעסוק במוות ולהתחיל לעסוק בחיים. עשיתי פסיכואנליזה במשך כשנה והתוצאות אמנם לא היו מיידיות אבל זה עבד. חלקן אתה נושא איתך כמה שנים, אבל זה תיק שהכלים שלו טובים".

הגיל גם משפיע, לא?

"הגיל עושה את זה ללא ספק. אם אתה אדם שמהרהר קצת בינך לבין עצמך, יש הרבה פתרונות שאתה מגיע אליהם בכוחות עצמך. זה לא שהיום אני לא דואג, אך אני לא חרד יותר מהמוות. הפכתי אולי לפטאליסט ואני מקבל אותו כחלק מהמהלך של החיים".

מתי הבנת שאתה צריך קריירה חדשה?

בשלב מוקדם, עוד בתקופה שפשנל ניהל את חיינו. היתה החלטה שאנחנו לא עושים שום דבר מלבד המסגרת של הגשש והתחלתי להרגיש שזה חונק אותי. כבר היה קשה להופיע ופיתחתי טכניקה שתשמור עלי מליפול. היינו עולים לבמה בפעם ה-300 והייתי כה חסר אנרגיה שרציתי להיעלם, ומצד שני הייתי חייב להחזיק מעמד. המלחמה הזו יכולה לעשות אותך חולה וסיגלתי לי כל מיני דברים, כמו שינויים בדמות ומין מנטרה שהייתי מפעיל כדי שארגיש כאילו שזו ההצגה הראשונה. אבל זה היה שלב שזיהיתי שמשהו לא טוב קורה לי ושעלי לשחרר אוויר מהבלון של האגו שהעמיד אותי לכאורה למעלה. הסוכנת שלי, מרים עציוני, הציעה לי לביים בסוף שנות ה-80 וזו היתה הברקה. עשיתי שתי הצגות בידור שהצליחו ('המוסד לבידוח לאומי' ו'סקס שקרים וחנה לסלאו'), והבמאי הלל נאמן גם הזמין אותי לשחק בהצגה 'פרפר בתוך אגרוף' בצוותא (2001) והביקורות היו טובות. אנשים לא ידעו אם זה אני פולי מהגשש. הזמנתי את הפסיכולוגית שלי והיא היתה בהלם. אחר כך באו עוד ועוד הצעות לתיאטרון ולדרמות טלוויזיוניות".

מאז הוא הספיק לשחק בהצגות רבות בתיאטרון חיפה ("הקאמבק של בוריס שפילמן", "יעקב שקרן", "משפחת ישראלי") ולביים הצגות נוספות ("חופשה בפראג", "מורה") ואף לככב באחרונה במסע פרסום (לבנק מרכנתיל דיסקונט). הוא הבין שהוא רוצה תיאטרון גם מסיבות פרוזאיות. "אני לא רוצה יותר מעשר הצגות בחודש. בשישי בערב באים אלינו הילדים ואני אוהב להרים כוסית וודקה איתם, ואני אוהב לבשל ולאכול ולשוחח איתם. זה מרכז החיים. מצד שני אני פתוח להצעות מהתיאטרון ומהטלוויזיה. בקרוב אני מתחיל חזרות על 'סוחרי הגומי' של חנוך לוין בתיאטרון חיפה, יחד עם משה איבגי ורבקה נוימן ובבימוי של משה נאור. אז הנה, מצאתי צוות טוב ופרטנרים ואני נהנה ואוהב את זה".

אז אתה כלל וכלל לא אמביציוזי?

"ממש לא. אני אוהב נוחות ואני לא מי יודע מה חרוץ עד הרגע שאני נכנס למשהו, אבל עד שאני נכנס אני מעדיף עוד קצת לנוח. אני כמו מנוע שמותנע במנואלה. כל עוד לא נוגעים בה אני נח אבל ברגע שנוגעים בה אני עובד חזק". *



פולי. בני לא מפסיק להראות לי דמויות בדרמות אמריקאיות ואנגליות שלדעתו אני יכול לגלם, ואני יכול רק להסכים איתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו