בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נמרוד מודד שמלת כלה

תגובות

"יצחק דנציגר קשר דם", גלריה רוזנפלד, תל-אביב

יש משהו פרוורטי כמעט בחיבור בין פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד", איקונה של התרבות הישראלית-הכנענית, לרחוב דיזנגוף הנשקף מגלריה רוזנפלד, על עצי הפיקוס, החנות לשמלות כלה והעוברים ושבים; חיבור בין קודש הקודשים החילוני-לכאורה לחיים היום-יומיים. עוף הטרף היה לחלק מגופו של נמרוד, עיניו הבולטות כעיני קרפד עיוורות למרות ראייתן, אחוריו קטועים, כלי זין מוצמד לגבו, אבר מינו ישן - הנוסעים בקו 5 אולי מגניבים בו מבט בהפתעה.

בתוך החלל מוצגים רישומים ומתווי הכנה לפסליו של דנציגר. היום נדמה שפסליו המופשטים של דנציגר, פסלי מתכת גיאומטריים, לא עברו את מבחן הזמן, בעוד שהפיסול הפיגורטיווי (כ"נמרוד" ו"שבזיה" משנות החמישים) והפיסול במעבר למופשט משמרים את חיותם. כזה הוא "פולחן" (מכלאה) מ-1962: קליפות מופשלות הגודרות עיגול ריק, והפתח לחלל מונח כדלת שחרגה מציריה. בפסל הזה נשמרים הפולחן, עבודת האדמה, השימושיות הפיגורטיווית - אך הוא כבר נוגע במופשט. מבין הרישומים יפים במיוחד רישומי החיות: הזאב המדובלל, האייל הנדמה לנושא עטלף על ראשו, העקרב כרישום מינואי, השור המעודן והחייכן. דנציגר התמודד באומץ עם הרישום של פיקאסו ויכול לו; הוא הצליח להטמיע בקוויו את הקו של עריץ המאה העשרים.

קשר מרתק נוצר בין המלך הלא-מוכתר של האמנות הישראלית לבין אחת הינוקות שלה, אלונה רודה, והמיני-מיצב המוצג בקומת המרתף. זה מאזן אימה אישי אך גם מעין צפון-אירופי, ימי-בינימי, החובר לאמנות המזרח והמזרח הרחוק. "אוכלי הכל" נכתב בתחילת הירידה, כהזמנה לציד. למטה מוצג על שולחן אוסף דמוי-אנתרופולוגי של חפצי פולחן אפשריים: קרני אייל בוהקות (שהן צמיגים עקלקלים), טלפי חיות ממשיים ומומצאים מגדמי עץ וצמיגים, שצימחו סנפירים מדממים ועיניהם שובצו בגולות זכוכית; ופסל עגל מחומר, מאויר ברצף אורנמנטי גיאומטרי, קרניו עשויות מניבי חיה, והוא חרוך וחבול כאליל שהכזיב והושלך מהמקדש. ממול - גדר עץ שכל פס בה כוסה בעיטור גיאומטרי צבעוני שיש בו מהאיסלמי ומהאסייתי.

נדמה שנקלעת למקדש דרכים, שבשוליו שוקעים אופניים בבוץ טובעני. קרן אור תיאטרלית נופלת על מושב האופניים, העשויים בצלם חזיר בר שעורו מקושקש, עיניו גולות ירוקות, והוא נראה כנע. מאחוריו משורטטים באדום עיגולי מטרה, ובתווך ספסל צר, שרודה בנתה - כמו את שאר התערוכה - במו ידיה, השעון על ציור קיר. בנפרד, על כן עץ נישא, מונח ראשו המפוסל של כלב זאבי שאוזניו נשברו והשברים מונחים לצדו - כראש גרוטסקי של קתדרלה, מביט בשני החללים. תחושה משכרת עולה בתערוכתה הראשונה של רודה, כמו בנשף ציד שהחיות נאכלו ונותרו שרידיהן וכלי המשחית; ואולי קרן אור נשית, חמה ומנחמת, חודרת מבעד לכל אלה.

חגית רובינשטיין - "ג'וק בבקבוק", גלריה טל אסתר, תל-אביב

עונג צרוף אופף אותך בתערוכתה החדשה של חגית רובינשטיין. כמו בתערוכתה הקודמת, לפני כשנתיים, היא ממשיכה להשתמש במצע זהה של ריבועי פרספקס שקופים, גדולים, כדי ליצור תחושה של "אחורי הציור" או של "חתך" בציור, כתרבית במעבדה פואטית. כמו תמיד יש משהו סקסי ביצירתה - פילטרים הממירים לדימויים אירוטיים. הצורה המרובעת של המשטחים, נוסף לאופי הציור, מבטלת את חשיבותו או הגדרתו של למעלה ולמטה, ימין ושמאל, השקיפות מבטלת פנים ואחור, וכך גם האור ולובן הקיר הופכים לחלק ממרקם הציור. הצבעים מאחור הופכים מבריקים ועוטים אשליית עומק, ואלה שמלפנים נשארים עמומים.

הציורים מונחים על תומכים שקופים, מרחפים בין הקירות לרצפה, וכך נבנה מערך תצוגה אוורירי ומחושב להפליא. שני מרובעי אולטרה-מארין זה מעל זה; בעליון גלגול פואטי של ענני אור, ובתחתון גלגול הנדסי ומדויק של אותו מוטיב, ובשניהם מתחולל בשוליים שיבוש תואם. משני עברי המצע נראים רבדים של נזילות צבעוניות, בשעשוע מחושב (ומקרי) של הנזילה. רובינשטיין מוסיפה למרקם חורים או ממלאת רווחים בקשקשי צבע, בחוש צבעוני נפלא ורגיש, צבעוניות של מתיקות מול אפילה, חום וקור.

לתוך החתכים חודרת פטרייה, כגופניות מושאלת, משייטת לעצמה, מסתחררת ומציעה את בשרה הבהיר לנשיכה. פטרייה אחרת מתערסלת על ראשה, וחורי-פופ, שכמו נלקחו מ"צוללת צהובה", מחררים את בשרה, בין הרגל הזכרית לגוף הנשי, מוקפת טפטוף חומצתי, מאיין, שכירסם בבבשר החי. פטרייה פופית, עגולה ואדומה, כזו של נדי פעמוני, מנוקדת בעיגולים קטנים של לבן, כמעשייה מהונדסת - ומתחתיה שני ריבועים, משיקים חלקית זה לזה, ועל כל אחד מהם גריד של משבצות קטנות בתכלת וורוד כמחדר ילדים של פעם.

בעבודותיה של רובינשטיין משתמרת עדיין תחושה ראשונית של ניסוי, של הסתכלות ולמידה במהלך העשייה, של הנאה ממשחקי החומר והצבע, כמו הסתכלות בג'וק נדיר הכלוא בבקבוק.

אסף בן מנחם - חיתוכי-עץ, גלריה עשרים וארבע, גורדון 28, תל-אביב

אסף בן מנחם, מאסטר של חיתוך העץ המציג ברחבי העולם וגם במוזיאון ישראל ב-1988, מחיה את האקספרסיוויות הדרמטית של חיתוך העץ המסורתי, ובו בזמן כמו משחרר אותו ממאפייני הטכניקה. לפעמים נדמה שהוא נוגע במברשת יבשה טבולה בשחור, בזרימה ציורית כמעט, אולי רכה מדי לאלו הדבקים בגרפיות הנוקשה של חיתוך העץ המסורתי, בניגוד לדרמטיות הרומנטיות של הנושא. כעמוד שדרה לתערוכה נמתח חיתוך שאורכו כמה מטרים, כמגילה פרושה, ובו שועט טור של פרשים אפוקליפטיים, הנבללים בחשיכה לגל משתבר. זו נבואה נצחית על מבול מחזורי, שבני אדם נסחפים בו כנמלים, גופות ודגים משתרגים, בדינמיקה גרפית החותרת אל מעבר לנראה, אל אימה קיומית. גודל החיתוכים מרשים מאוד, בהגדלה המעצימה עוד יותר את האנרגיה האצורה בחיתוך העץ.

סגירתה של "זמן לאמנות" מעציבה מאוד. גם אם אינני מחסידי אצירתו של גדעון עפרת, שלפעמים היא כמאמרים מודגמים - ל"זמן לאמנות" ולעפרת יש המקום והקהל (הרב) משלהם בעולם האמנות. מיעוטם של חללי הביניים בעיר - אלה שבין הגלריות למוזיאונים הן מבחינת גודלם הפיסי והן מבחינת תוכנם (כמו "וייט צ'אפל", ICA או "סרפנטיין" בלונדון) - הופך את הסגירה לאירוע עגום עוד יותר. חרב הסגירה מתנופפת מעל חלל ביניים נוסף בתל-אביב, סדנאות האמנים, ויש לעשות הכל כדי להעביר את רוע הגזירה.



אלונה רודה - קטע מתוך המיני-מיצב "אוכלי הכל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו