בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפר את הסדר המחשבתי הקיים

מטעם
כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית

תגובות

עורך: יצחק לאור. גיליון מס' 1.
עמותת "השכמה", 126 עמ', 69 שקלים

ז'וזף קאיו (Caillaux), ראש ממשלה צרפתי רדיקלי-שמאלי בתחילת המאה ה-20, מצוטט כמי שאמר: "פעמים רבות שמתי לב לכך שהרדיקליזם אינו מפלגה אלא מצב נפשי". ועל פי האנציקלופדיה העברית, "רדיקליות (מלטינית radix - שורש) היא גישה החותרת לשינוי המצב (המוסדי) מן היסוד באורח מוחלט, קיצוני ואף תוקפני" (כותב הערך: ד"ר עמנואל גוטמן).

"מטעם" הוא כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, שרק לאחר הופעתו מבינים עד כמה היה חסר. בגן-עדן של שוטים, מה יכול להרנין יותר את הלב מאשר קול שונה, אחר, חד וברור, הקורא, כמאמרו של המשורר הסוריאליסטי והאנרכיסט בנז'מן פרה: לא, תודה. אנחנו לא אוכלים מן הלחם הזה! ובמרחב רוחני ותרבותי ההולך ומצטמצם ונשלט בידי חומרנות אמריקאית ניאו-שמרנית, שבו הצורה הגיאומטרית השלטת היא המעגל המרכזי המחבק וחונק כל מי שמנסה לקום ולהתרחק ממדורת השבט, מה יכול לשמח יותר את כל מי שצמא לראייה מעמיקה יותר של מציאות חיינו מאשר לקט דברי הגות, ביקורת, שירה ופרוזה משובחים, המבקשים לפקוח עיניים ולחדש את תוקפן של רגישויות שקהו?

לא, אין חובה ואפילו אסור - דיאלקטיקה מחייבת - להסכים עם כל הכתוב בחוברת והמשתמע ממנו. בשלב ראשון די לפתוח את רוכסן המרפס הנוקשה האוטם את המוח והלב, ולבחון את הטעון בחינה, את הדורש בדיקה. כך נוצר פוטנציאל לשיח רדיקלי, שהרי ללא תזה לא תיתכן שום אנטיתזה ו"מן היריב האמיתי זורם אל תוכך אומץ אין קץ" (עמ' 124), כפי שכותב פרנץ קפקא ב"עיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית" בתרגומו הזורם של רן הכהן. ואילו עוז שלח, ישראלי הכותב ומפרסם באמריקאית ומתורגם לעברית בידי עודד וולקשטיין, כותב על "פרופסור אחד להיסטוריה מבית וגן שלקח את משפחתו לפיקניק בחורשת אורנים שקטה ליד גבעת שאול, בעבר דיר יאסין" ו"לא דיבר על הכפר, מקור האבנים", אלא "דימה כי הוא ומשפחתו עורכים פיקניק, בלי קשר לכפר; נהנים מאדמותיו מחוץ להיסטוריה" (מתוך "14 סיפורים", עמ' 7).

ואכן, חלקה הגדול יותר של החוברת מוקדש לספרות וראוי לציין ולשבח את העובדה שרבים בה השמות והטקסטים החדשים: סיפור אקזיסטנציאליסטי מרגש וחזק מאוד על ה"כאן ועכשיו" הקיומי של האדם הפלסטיני, המנסה להחזיק מעמד ולשמור על שפיותו תחת הכיבוש הישראלי ולמרות המחסומים המנסים להפריד בינו לבין צלם האנוש שבו. את הסיפור הזה, "אבק", כתבה בדם לבה הפלסטינית עדניה שבלי בתרגומו של אנטון שמאס; שני סיפורים קצרים מאת יצחק לאור (מייסד כתב העת ועורכו), סרקסטיים ומצחיקים, המטילים אור גרוטסקי ועם זאת אנושי וחומל על דמויות כמו אשת הרמטכ"ל או האלוף הקשיש והבודד עזריאל דה-שרון המנגן בכינור ש"איננו מקלע, יש לדייק ולא להרביץ לכל עבר, הנה רוח חדשה ניעורה בו" (עמ' 45).

כדרכו גם ביצירות אחרות, לאור חושף את האדם הקטן והשברירי המסתתר מאחורי המאצ'ו הישראלי הירא מפני האנושיות הבסיסית ביותר. סיפור קצר בשם "יום ירושלים" מאת המספרת הצעירה אוריאן זכאי, המעלה תמונות אנושיות קטנות (ולכן גדולות) נוגעות ללב מהעיר הערבית-יהודית יפו, שבה ירושלים הוא שמה של השדרה היחידה: "השדרה היא מולדת ממנה אי אפשר לברוח, אבל בשבילי היא החיים החדשים שלי, מלאי זוהמה ורוחב לב כמוה" (עמ' 89-88); וסיפור אליגורי אירוני של חוליו קורטאסר, המתורגם לראשונה לעברית בידי טל ניצן, על צייר גרפיטי שאוהב לצפות בציוריו בטרם יימחקו בידי פועלי הניקיון של העירייה.

האיכות המרעננת והעוצמה המקורית של המלים בולטת גם בתחום השירה: "שיקרתי, אבל עכשיו אני אומר את כל האמת: זה הייתי אני, והבנזין היה דלק סילוני של סקס. רק סקס. בלי אהבה. בלי להבה" (עמ' 5), כותבת יעל נאמן בשיר סיפורי הזוי ומבעיר בשם "כתובת אש", האוצר בקרבו רגשות לוהבים ורבי-עוצמה. ואילו מאיה קופרמן, משוררת בת 22 שזהו לה פרסום רחב ראשון, כותבת שורות נהדרות בפואמת האהבה והכאב "שפת אם": "גם הבכי הפך שגור בינינו כמו חול בעיני הנווד. כמו אבן בנעל התרגלנו לנוכחותו המאלחשת בחיינו" (עמ' 51), או: "לא אפרד לעולם. לא ארפה. אוחז ואאבד באותה נשימה. מעולם לא היה תפקידי כה נהיר: בהרף עין אהיה בעלת העולם ויתומתו" (עמ' 59). שבעה שירים אירוניים מורכבים מאת דליה פלח חותמים את פרק השירה ב"מטעם".

את החלק הספרותי המקורי והמשובח של החוברת משלים, ובאורח רדיקלי מאוד, המרכיב העיוני שבה. חלק זה מורכב ממסה היסטורית מצמררת, "מחיקות", של ההיסטוריון גבריאל פיטרברג, שהיא מעין סיכום מקוצר של הדה-קונסטרוקציה שעשו מי שמכונים "ההיסטוריונים החדשים" לנראטיב היהודי-ציוני-ישראלי. פיטרברג, הנשען על מסמכים ועדויות לרוב מגנזך המדינה, חושף בצורה חדה ותמציתית את מדיניות "המחיקה" היהודית-ישראלית של עברה הערבי-פלסטיני של הארץ בכל רובד אפשרי: אנושי, חברתי, פוליטי ותרבותי. "המחיקה" נעשתה ללא רחמים ובקור רוח מצמרר, מתוך הכרה ברורה שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת למדינה השברירית שזה עתה קמה היא סכנת "השיבה", שאיפת השיבה של הפליטים. חובה לקרוא את המסה הזאת בעיון רב כדי להבין לפחות את הרקע הרדיקלי למחשבה הישראלית ולמצב שבו אנו חיים עד עצם היום הזה. גם מי שלא יסכימו עם ראייה רדיקלית זו חייבים להתמודד איתה אם ברצונם לשמור על יושר אינטלקטואלי בסיסי.

באותה רוח של ביקורת רדיקלית ושל פירוק המיתוסים והנראטיבים המכוננים של המדינה היהודית-ציונית ממשיך אילן פפה במסתו "מ'ארץ ריקה' ל'ארץ המובטחת'" שנכתבה בעקבות "אלטנוילנד" במלאות מאה שנים למותו של הרצל. פפה כותב בנימה אישית ומתוודה כי "בילדותי נשביתי בקסמו של הרומן האוטופי 'אלטנוילנד'... אבל רק באחרונה התחוור לי פשר קסמו של הסיפור המוזר הזה, אשר רחוק היה, לכאורה, שנות דור מן הישראליות בתוכה צמחתי ועליה חונכתי. פתאום... מצאתי בו תמונות רבות ממחוזות ילדותי ומנוף ביתי - בית יקי בחיפה של שנות החמישים. שם, על הכרמל, בנו הורי וחבריהם לעלייה ולתרבות מובלעת גרמנית" (עמ' 79). פפה מונה ומנתח את הסיבות להפיכתו של הרצל - קולוניאליסט ולאומן מתון בראייתו (ובראייתי אדם תמים למדי, שכאב מאוד את עליבות קיומו וחשב שביכולתו לתקן את המעוות) - ל"מעיינה הנובע של היהדות המודרנית החילונית", ולעובדה שחזונו הפך "למסד הרעיוני של מדינת היהודים" (עמ' 86) למרות שבתקופתו ובסביבתו התרבותית והגיאוגרפית "כתבו ופעלו יהודים אחרים, שלהט אמונתם ואופק חזונם לא נפלו מזה של חוזה המדינה". תשובתו של פפה היא שאותם יהודים, שלא כהרצל, ראו עצמם מחויבים יותר להומניזם אוניברסלי, למרות שגם הם היו מוטרדים "מעלייתה של האנטישמיות ומקוצר ידה של ההתבוללות". פפה מציין ש"איש מהם לא הפך לציוני או מודל ליהודים שבנו מדינה בפלסטין", ומזכיר בהקשר זה את פרויד ודמויות יהודיות במרכז אירופה שעליהן כתב אדוארד סעיד. לעניות דעתי, מן הראוי היה להזכיר כאן את מרטין בובר, ארנסט סימון וחבריהם לתנועת "ברית שלום" שהיו ציונים בפירוש ובחרו להצטרף לבניין מדינה ליהודים בפלסטין, ורק חבל ומצער מאוד שדרכם ההומניסטית, שגרסה הקמת בית לאומי ליהודים ולערבים כאחד, לא אומצה ולא נוסתה והם נדחקו לשולי הזיכרון עד שנמחקו כמעט לחלוטין מההיסטוריה. בכל מקרה, פפה מביע אמון בהמשך קיומה של המדינה בתקווה "כי כאשר תצוין שנת המאתיים למותו של האיש (הרצל), יעשו זאת במדינה נאמנה יותר לעקרונות אוניברסליים של אנושיות ורווחת האדם, רחוקה מדבקות קנאית בערכים לאומיים או דתיים" (עמ' 86).

מסה מעניינת ומחדשת במיוחד מגדירה ובוחנת בראייה רדיקליסטית את מה שמחברותיה - תמי ישראלי (עורכת ספרים) ויערה שחורי (מלמדת ספרות באוניברסיטה) - מכנות "שירת הפנאי העברית", המבטאת "עולם של פנאי ונעימים, בו היוקרה מתחזה לפשטות" (עמ' 63) כותבות ישראלי ושחורי. והן מוסיפות: "בשירת הפנאי, האני אינו נוגע, אלא בולע... הוא אינו הופך להיות מעורב בעולם, אלא חומד אותו כהרחבת רכושו של האני השירי" (עמ' 66). בזה אחר זה מפרקות המחברות את חומרי השירה (והספרות) וקובעות ש"שירת הפנאי נוהגת לעשות מיתיזציה של החולין" (עמ' 67). במלים אחרות, "שירת הפנאי משכתבת את המציאות לצרכיה" ומה שנוצר כתוצאה מכך הוא "מפה אסקפיסטית של תענוגות ופנאי... במפה זו שב הכיבוש ומוכחש, וירושלים היא מתחם אוריינטלי ונינוח" (עמ' 74). מסה זו, למרות שאפשר וצריך להתווכח על מסקנותיה המורליסטיות-מוסרניות, מדרבנת למחשבה בתחום עיסוקה ובכך גם היא עונה על ההגדרה "מחשבה רדיקלית" שלשמה נוסד כתב העת הזה.

ואולם, יותר מכל הופתעתי - לטובה גדולה - מהמאמר הפילוסופי המבריק בתוכנו ובלשונו של עודד שכטר, המתואר כ"יליד בני ברק (תשכ"ח), הכותב את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת שיקאגו". הכותרת היא: "המוחלט של אושוויץ ושפינוזה: הקוד המטאפיסי-אונטולוגי של החילוניות הלאומית". מסה זו היא פנינה נדירה מאוד בנוף ההגותי המקומי. שכטר, שעל פי שימושי הלשון העברית העשירה שבה הוא משתמש והתוכן האידיאי של דבריו הוא ככל הנראה אדם חרדי, מבקר בחריפות רבה את פרופסור ירמיהו יובל. תרגומו החדש של יובל ל"אתיקה", הלא היא "תורת המידות" של שפינוזה, ראה אור בשנה שעברה אך לא זכה כמעט לתגובה למרות חשיבות האירוע לכאורה, שכן התרגום הראשון והחשוב ביותר גם עתה של החיבור הפילוסופי החיוני והמרכזי הזה בתולדות הפילוסופיה החדשה נעשה לפני כ-80 שנה בידי יעקב קלצקין. "במאמר זה", כותב שכטר, "אין הכוונה, אם כן, לבחון את דיוקו של התרגום (של יובל), גם לא את התרגום ביחס למקור... ברקע חיבור זה עומד היחס בין התרגומים, קרי היחס בין תרגום קלצקין ותרגום יובל" (עמ' 98). במלים אחרות, ניתוח מעשה התרגום כמעשה אידיאולוגי-פוליטי-תרבותי. מנקודה זו ואילך מוביל שכטר את הקורא למסע מדהים ומרתק מאין כמותו, כשבדרך נחשף מעשה הניכוס שעשתה בתורתו של שפינוזה הפילוסופיה הציונית. לדעת יובל, כמצוטט בידי שכטר, "האופן היחיד התקף מבחינה פילוסופית-שפינוזיסטית, שבו יכולים היהודים להוסיף ולשלוט בעצמם בעידן המודרני, הוא במסגרת מדינה יהודית ממשית" (עמ' 98). ושכטר מפרש: "ה'אתיקה' של שפינוזה, אמור מעתה, היא הבסיס האונטולוגי-מטאפיסי ל'קיום הממשי' (ולא זה 'התלוי באוויר' כפי שמכנה זאת יובל), שמשמעו אליבא דיובל, מדינה יהודית ליהודים, וכפי שיתברר: ליהודים בלבד" (עמ' 99).

בהמשך שכטר מצטט את ביקורתו של יובל על תרגום: "כמעט כל כתבי שפינוזה האחרים תורגמו ללשון עברית שניתן להבין בזמננו, ורק ה'אתיקה', ספרו העיקרי, שנארה בלבוש הישן של תרגום קלצקין, שאמנם יש בו לפעמים חן רב, וכמה דורות של לומדי שפינוזה (בהם החתום מטה) גדלו עליו, אבל יש בו חופש פיוטי ולא מעט אי דיוקים; ובעיקר, רוב הקוראים בני זמננו, סטודנטים ואחרים, מתלוננים על קשיים בהבנת הטקסט העברי של קלצקין". ועל כך אומר שכטר: "תפקידו של המתרגם, אם כן, הוא להתאים את ה'אתיקה' כך שתתאים לבורותם של הסטודנטים וקוראים אחרים, ובעיקר לקוראים בני זמננו" (עמ' 99).

ושכטר מוסיף :"כאמור אצל יובל (שבהקדמה שלו לתרגומו את ה'אתיקה' הוא מלין על כך ש"לא קיים עדיין מילון מוסכם של מונחים עבריים בפילוסופיה" ומעיד על פנייתו בקשר לכך לאקדמיה ללשון), הרי תפקידו של הפילוסוף הוא, בראש ובראשונה, לתבוע ממוסדות השלטון של המדינה לקבוע באופן חד-משמעי את משמעות המושגים, ואת המילון הפילוסופי המותר לשימוש. הפילוסופיה של שפינוזה איימה, לפי יובל, על כל צורות השלטון של זמנו ושפינוזה שלו הוא גיבור טראגי מנודה ומוחרם, שנאלץ לכתוב בשפה כפולה, המטילה חיץ בין הלשון הפילוסופית של התבונה לזו של ההמון והשלטון" (עמ' 100), ואילו יובל, ששכטר מכנה באירוניה דקה "ממשיכו של שפינוזה", ו"הפילוסוף של האנחנו-השלטוני", מבקש להיות פקיד-בכיר ומסור של התבונה המעשית שבין השלטון להמון. השפה העברית לא רק שתזכה למילון שיקבע השלטון, אלא כפי שיתברר, שמורה לה, בסיועו של הפילוסוף, תרומה מכרעת בהכרעתה של הלשון והמחשבה במימוש הכרעה לשונית-חברתית מתמדת למען השלטון העצמי במדינה הממשית" (עמ' 100). היריעה קצרה מלהכיל את כל דברי הטעם של עודד שכטר בביקורתו הרדיקלית נגד השתלטות השלטונות הממלכתיים-לאומיים על הלשון והמחשבה. אילו נכללה רק המסה הפילוסופית הזאת בלבד ב"מטעם", דיינו.

אשר על כן, ראויה מערכת כתב העת הזה לתודה אזרחית-פואטית-אינטלקטואלית עמוקה וכנה, על כך שבעצם המעשה הרדיקלי שלה היא תורמת להפרת הסדר המחשבתי הקיים - גדול אויביה של חירות האדם.

הסופר והמו"ל ראובן מירן חקר במסגרת אקדמית את תורת שפינוזה ותירגם לעברית את "יהודיותו של שפינוזה" מאת ז'נבייב בריקמן ו"שפינוזה" מאת רוג'ר סקרוטון



ברוך שפינוזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו