טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את מי נחסל הבוקר

לקראת מחצית הקדנציה של מאיר דגן נערכים במוסד לסבב מינויים נוסף בצמרת. הבכירים עולים לרגל ללשכתו. רבים מהם מתוסכלים ומתכננים לפרוש. האווירה קשה, דכדוך ואי-ודאות שוררים במסדרונות. יחסי האנוש של דגן בעייתיים, סגנונו הניהולי תזזיתי. כמה מהצעדים היומרניים שיזם נכשלו. הוא כבר הספיק לזעזע את הארגון ולשנות את מבנהו המסורתי במטרה להפוך אותו ליותר "מבצעי", אבל נדמה שהוא לומד בדרך הקשה שביון זה לא יחידת קומנדו צבאית

תגובות

סגן ראש המוסד ידע מראש מתי יסיים את תפקידו, ותיכנן לצאת בבוא המועד לחופשת לימודים. זה זמן רב הוא חושש לעשות זאת פן יהיה "רחוק מהעין רחוק מהלב" וכך ייפגעו סיכוייו להצטייר כמועמד המוביל להחליף את ראש המוסד מאיר דגן. לפיכך, במקום לצאת ללימודים הוא שוקל עכשיו לבקש מינוי לראש אגף קיסריה.

כהונתו של דגן תסתיים רק בעוד כשנתיים וחצי, בסתיו 2007, ואין לו שום כוונה לפרוש בטרם עת. אדרבה, הוא מאוהב בתפקיד ונהנה ממנו יותר עם כל יום שעובר. לפני שנתיים וחצי מינה אותו ראש הממשלה אריאל שרון לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, במקום אפרים הלוי שפרש, ולקראת מחצית הקדנציה שלו נערכים במוסד לסבב מינויים חדש של ראשי אגפים וראשי יחידות.

על תפקידו המתפנה של הסגן ת' מתמודדים שניים: ח', ראש "מינהלת המטה" ומספר שלוש בהייררכיה של המוסד, ונ', ראש אגף "צומת". את ת' וח' מינה דגן לתפקידיהם הנוכחיים לפני כשנתיים, בעיקר בזכות ניסיונם המבצעי. שניהם עברו מסלול דומה של פיקוד על היחידות המבצעיות ביותר של המוסד. ת' היה ראש אגף "נביעות" (שלפי ספרו של ויקטור אוסטרובסקי, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כונה בעבר "קשת"). את קודמו בתפקיד אילץ הלוי לפרוש בעקבות כמה תקלות מבצעיות ובכללן לכידת סוכני המוסד בשווייץ ובקפריסין. לפי פרסומים זרים, "נביעות" אחראי על חדירות ל"אובייקטים נייחים" (למשל מבנים) להשגת מידע, ובכלל זה הטמנת מכשירי האזנה.

התפקיד הבכיר ביותר של ח' היה ראש אגף "קיסריה", שלפי פרסומים זרים נחשב "מבצעי" וסודי ביותר, ובמיוחד יחידת החיסולים שלו "כידון". קיסריה, לפי אותם פרסומים, אחראי על הקשר עם ה"לוחמים" - סוכני מוסד המוחדרים בזהות שאולה למדינות ערביות ומוסלמיות. בשלהי תקופתו של הלוי פרש ח' לגמלאות לאחר יותר מעשרים שנות עבודה במוסד. בשלב מסוים, כששרון התחבט בשאלה מי יחליף את הלוי, הוזכר ח' כמועמד אפשרי לתפקיד ראש המוסד.

דגן, בגיבוי שרון, מבקש להפוך את המוסד לגוף יותר מבצעי. זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, בפגישה עם ראשי מחלקות, הוא הצהיר על כוונתו להסב את המוסד לארגון לוחמה רזה ודרש מפקודיו הקרבה עצמית, צייתנות מוחלטת ושמירה על ערכים בלי פשרות. אך בהדרגה למדו פקודיו במוסד כי נאה דורש אך לא נאה מקיים.

לפני כשנה פורסם בתקשורת שמכשיר הטלפון של ראש המוסד נגנב ממכוניתו - רשלנות שהממונה על דגן, ראש הממשלה, עבר עליה לסדר היום. לעומת זאת, כעבור זמן מה איבד קצין איסוף של המוסד אמצעי תקשורת. ראש האגף שלו, נ', נזף בו והנזיפה נרשמה בתיקו האישי. במקרה הזה החליט דגן שההתרשלות היתה חמורה ביותר והעונש קל מדי. הוא שינה את החלטת ראש האגף וקבע כי קצין האיסוף לא ישובץ בסיום שליחותו בתפקיד שנועד לו, סגן ראש מחלקה מבצעית, אלא כדסקאי מטה לפעילות לא מבצעית.

על פרישות והפרשות

כביטוי מוחשי לכוונותיו המבצעיות הקיף עצמו דגן באנשי מבצעים וקידם אנשי מוסד מדרגי הביניים ביחידות המבצעיות, על חשבונם של אנשי אגף המחקר ו"תבל" - אגף הפעולה המדינית והקישור לשירותים זרים. המינויים של דגן משקפים גם את השינוי המבני שהכניס. המוסד חולק למה שאפשר לכנות שתי "מינהלות", או שני מבני על. ב"מינהלה המבצעית" קובצו כל האגפים והיחידות המבצעיות, שלפי פרסומים זרים כוללים את קיסריה, נביעות, צומת, תבל, אגף המודיעין ויחידות טכנולוגיות. האחריות על המינהלה המבצעית היא של סגן ראש המוסד, ת'. ב"מינהלת המטה" מרוכזות היחידות שעוסקות בתכנון, משאבי אנוש, מבקר פנים, לוגיסטיקה (דואר, תחבורה), ביטחון, מחשוב ועוד. בראש מינהלת המטה הועמד ח' ובכך קובע מעמדו כמספר שלוש בארגון.

יש הסכמה רחבה כי ח' הוא איש בעל קסם וחן ובעל כישרון שכנוע גדול. אלה, בצירוף הרקורד המבצעי המרשים שלו, הניעו את שרון ודגן להחזירו לשירות פעיל. גם שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון נמנים עם תומכיו. אבל יש לו גם מבקרים, הטוענים כי עולמו צר כממדיו של מבצע זה או אחר והוא חסר ראייה כוללת ועומק הנדרשים מסגן ראש המוסד, קל וחומר מראש המוסד.

השינויים והמינויים הצפויים מעוררים רינונים במטה המוסד. אל לשכתו של דגן נכנסים ראשי אגפים, חטיבות ומחלקות, שבשיחה אישית עמו מבקשים להתעדכן בסיכוייהם, להיכלל בסבב המינויים ולהתקדם לתפקידים חדשים. אחד מהם הוא נ', ראש אגף צומת בשלוש השנים האחרונות. לפי פרסומים זרים זהו האגף האחראי על הפעלת סוכנים והוא בעצם ההצדקה העיקרית לקיומו של המוסד כארגון ביון.

נ' שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן לפני שעבר למוסד. הוא נחשב איש מבצעים ואיש מודיעין מעולה, אבל בקרב פקודיו הדעות עליו חלוקות. בצד השבחים על מקצועיותו מוטחת ביקורת על סגנון עבודתו, על ריכוזיות היתר שלו ועל עודף הישירות שלו. מי ששוחחו עמו בחודשים האחרונים התרשמו כי אם לא ימונה לסגן ראש המוסד, או לפחות לתפקיד השלישי בחשיבותו - ראש מינהלת המטה - הוא יפרוש בקיץ. גם ראשי אגפים ויחידות, קצתם שבקושי חיממו את כיסאותיהם, כראש אגף "תבל", שוקלים לפרוש. ראש תבל נקלע לעימותים עם דגן בגלל הקיצוצים בסמכויות האגף שלו והצמצומים שנערכו בו.

דגן, כך התרשמו אחדים מבכירי הארגון, נהנה מהעלייה לרגל אליו, ממשחרי פניו ומהסמכות והעוצמה שהופקדו בידיו. דגן אינו איש של נימוסים מעודנים, שפתו לעתים בוטה ומעליבה, ואחדים מבכירי הנועדים עמו עזבו את לשכתו נזופים ואף פגועים, לאחר שעלב בהם או שלא היה מספיק רגיש וקשוב לצרכיהם. הרושם המצטבר הוא שהמוסד ממשיך להתנהל בתזזית ובאווירה של אי ודאות שמאפיינות אותו מאז כניסתו של דגן לתפקידו.

ב-53 שנות קיומו היו למוסד עשרה מנהלים והרבה מאבקי כוח פנימיים. במיוחד זכורים המחנאות והתככים בתקופתו של אפרים הלוי. ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה את הלוי לתפקיד ב-1997, אבל חשש שאינו מספיק "מבצעי" ומינה לסגנו את אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. מלכתחילה השתדל הלוי לנתץ את תווית "הדיפלומט" שדבקה בו. חרף לבטיו, שלא אחת גבלו בחששות כבדים, אישר מבצעים רבים יחסית, כולל כאלה בסיכון גבוה, במדינות שהמוסד פעל בהן מעט מאוד, או מעולם לא. אבל על תקופת כהונתו העיבה במיוחד היריבות שהתפתחה בינו לבין סגנו לוין, שגלשה עד מהרה לאיבה אישית וגלויה.

במוסד התגבשו שני מחנות, ומנהלים ערכו חקירות לפקודיהם והקימו מערך של "סוכנים" ומלשינים בלשכות יריביהם, כדי להשיג מידע על כוונותיהם. תככים ומזימות בצד שקרים וחשדנות היו לעניין יום יומי. "גם בהשוואה לאווירה הקשה והמחנאות שהיו בתקופת הלוי ולוין", אומר בכיר במוסד שפרש לאחרונה, "הדכדוך במוסד של דגן קשה".

מן הרגע הראשון השרה דגן אווירה של אני ואפסי עוד, של "אני יודע טוב מכם". בכיר במוסד, שעזב בסבב הפרישות הראשון לאחר מינוי דגן, מספר על פגישה עם הבוס החדש: "נכנסתי לחדרו והבאתי לו דו"ח מודיעין. הוא בקושי הספיק לעלעל בו ומיד אמר: ממחר אני רוצה אך ורק רשימת יעדים לחיסול". האיש, בעל ותק במוסד, ניסה לגמגם משהו על דו"ח ועדת אגרנט, שהגדיר לאחר מלחמת יום כיפור את אחריותו של המוסד ואת חלוקת הסמכויות בינו לבין אמ"ן. לדבריו, דגן עטה על פניו הבעת בוז ונתן לו להבין, בתנועת יד מזלזלת, את דעתו על הדו"ח.

בגלל השינויים המבניים והאישיים שביצע דגן בתחילת דרכו החליטו שבעה ראשי אגפים ויחידות, ועוד כמספר הזה לפחות ראשי מחלקות, לסיים את עבודתם. עוד כמה מאות הודיעו על כוונתם לפרוש, גם בגלל החשש שהרפורמה במס שמנהיג שר האוצר נתניהו תפגע בתנאי הפרישה הנדיבים שלהם (רבים מהם חזרו בהם בינתיים מכוונת הפרישה). נוצר הרושם שעובדי המוסד מצביעים ברגליהם, והעניין הועלה באחת ההופעות הראשונות של דגן לפני פורום הגמלאים של המוסד.

כשנשאל דגן על מכת הפרישות הוא הדהים את הגמלאים כשהחל להטות באוזניהם את השורש פ.ר.ש בצורה שהשתמע ממנה קשר ברור להפרשות. רבים מהנוכחים פירשו זאת כזלזול בהם ובפועלם רב השנים בשירות המוסד. אחד ממקורביו של דגן מסביר שלא היתה סיבה להיעלב מדבריו, משום שלאיש יש "מין חוש הומור כזה, שלא תמיד מובן".

התגובה הצוננת של הגמלאים תרמה כנראה להיעדרותו של דגן מהכינוס האחרון שלהם, בדצמבר 2004. עוזריו הסבירו כי נקרא בפתאומיות לחו"ל, אבל רבים מאמינים שזה תירוץ. למעשה פועל דגן בשיטתיות לנוון את פורום הגמלאים. כשנעצרו בניו זילנד שני הישראלים, שלפי פרסומים זרים היו אנשי מוסד, דרש דגן מראשי האגפים להחתים את עובדיהם הבכירים על מסמך סודיות, להבטיח שלא ישוחחו עם הגמלאים על שום פרט מבצעי.

תסכולם של כמה מהבכירים גבר משום שבתחילת כהונתו הקים לעצמו דגן "מטבחון" של שלושה יועצים חיצוניים, שבהם הירבה להיוועץ: יובל דיסקין, סגן ראש השב"כ (שמונה בשבוע שעבר לראש השב"כ), עמירם לוין ופנחס בוכריס. דיסקין, שהיה אז בחופשת לימודים מהשב"כ, מונה ליועץ מיוחד לענייני לוחמה בטרור. בלוין ראה דגן יועץ למבצעים מיוחדים וגם שאל לדעתו על מינויים. אין זה מפתיע שכמה מאנשי מחנהו של לוין, שנשארו במוסד, זכו לקידום בתקופת דגן (לוין בתגובה: "אכן, אני ידיד של דגן ואני נפגש איתו מעת לעת, אבל אני לא עושה שום עבודה, לא בשכר ולא לא-בשכר").

ה"יועץ" השלישי, תא"ל במילואים פנחס בוכריס, פיקד בעבר על יחידה 8200 של אמ"ן והיום יועץ בכיר בקרן ההשקעות אייפקס. דגן שאל לדעתו בעניינים טכנולוגיים שהם בתחום ההתמחות של 8200: יירוט תשדורות, האזנות, פיענוח צפנים ועוד.

בארגון שבו ראשי אגפים וראשי יחידות הרכיבו תמיד את הפורום שבו התקבלו ההחלטות החשובות, אין זה פלא שבכירים במוסד רואים במהלכים אלו הבעת אי אמון בהם ובכישוריהם. מצד שני, לא רק מקורבים לדגן אלא גם אנשי מודיעין ותיקים מסתייגים מהביקורת וטוענים שיש להבין את המינויים בהקשר של סדרי העדיפויות שקבע דגן. "מובן מאליו שראש מוסד רשאי למנות לצידו יועצים ואנשים האמונים עליו, גם אם הם באים מבחוץ", מדגיש ראש אגף שפרש לפני כעשור. "זה גם די מובן שיהיו כאלה שייפלטו עקב כך ממעגלו הפנימי ויחושו ממורמרים".

מעזה עד לבנון

בשנת 2000 הצטרף דגן למערכה הציבורית נגד נסיגה מרמת הגולן, התפקד לליכוד וב-2001 כיהן, יחד עם ח"כ עוזי לנדאו, בתפקיד ראש מטה יום הבחירות של שרון בבחירות לראשות הממשלה. לוועדת השופט גבריאל בך, שבדקה את כשירותו לתפקיד, הסביר כי אין הוא רואה עצמו כאיש מפלגה ואף לא שילם את דמי החבר לליכוד.

דגן נולד ברוסיה כמאיר הוברמן ב-1945, להורים ניצולי שואה. המשפחה עלתה לישראל ב-1950 והשתקעה בדירת שיכון צנועה בבת ים. ב-1963 הוא התגייס לצה"ל ושירת בסיירת הצנחנים. יותר משלושים שנים שירת בצה"ל ושם התגבשה השקפת עולמו הביטחונית; "גדלתי בצבא", העיד פעם על עצמו.

במלחמת ששת הימים פיקד סגן דגן כעל פלוגה בקרבות בסיני ובסיום המלחמה הונחת עם חייליו ממסוקים גם ברמת הגולן. ב-1970 הטיל עליו מפקד פיקוד הדרום, אריאל שרון, להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור הפלשתיני ברצועת עזה. היחידה, "רימון", היתה במהותה כוח של מסתערבים, שחייליו פעלו יחד עם אנשי שב"כ באיתור מחבלים, מעצרם וחיסולם. כמה מפעולות היחידה היו שנויות במחלוקת וכעבור שנים ניסו עבריינים, כמו הרוצחים דניאל עוקב וז'אן אלירז, לטעון להגנתם כי בזמן היותם חיילי "רימון" נחשפו למעשי זוועה והשתתפו במבצעי חיסול שגרמו להם טראומות קשות.

ההיכרות בין שרון לדגן העמיקה מאז לקשר מקצועי הדוק וליחסי אמון. במלחמת לבנון ב-1982 הוא פיקד על חטיבת השריון "ברק" ואחר כך מונה לפקד על יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). בלבנון התוודע לפעילות המיוחדת של יחידה 504 באמ"ן, העוסקת בין השאר בהפעלת סוכנים. דגן התקנא ב-504 והקים לעצמו ביק"ל יחידה דומה, שבאמצעותה הפעיל סוכנים ואסף מודיעין. כמו בימי "רימון" בעזה גם בלבנון נקשר שמו למבצעים של לוחמה בטרור וחיסולים.

בסוף שנות התשעים צורף דגן למטה הכללי, שבו היה ראש חטיבת המבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל. במשך שירותו הצבאי הוא נפצע פעמיים, זכה בעיטור העוז והספיק גם ללמוד באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון במדע המדינה. ב-1995, כשפציעתו בגב החמירה, הוא פרש מצה"ל ויצא למסע ג'יפים באסיה המרכזית עם חברו, האלוף יוסי בן חנן. כעבור כשנה נקרא שוב לדגל השירות הממלכתי. ראש הממשלה שמעון פרס צירף אותו למטה לוחמה בטרור (לוט"ר) כסגנו של עמי איילון, ולאחר שאיילון מונה לראש השב"כ התמנה דגן במקומו.

"לדגן יש בעיה של תדמית", אומר בכיר שהכירו היטב בלוט"ר. "רואים בו מעין קאובוי, שמבקש לעשות סדר בשיטות לא שגרתיות, כשלמעשה הוא אדם שקול, עדין, מנומס ונוח לבריות". מפרישתו מלוט"ר, אחרי ארבע שנים בראשו, ועד שמונה לתפקידו הנוכחי, עשה דגן עסקים פרטיים בתחומי הייעוץ הביטחוני וסחר בנשק. בין השאר חבר לאיש המוסד לשעבר אהרון שרף, המועסק אצל יעקב נמרודי, ומטעמם נסע לסינגפור ולאינדונזיה. באותה תקופה ניסה דגן לעשות עסקים משותפים עם סוחרי נשק ישראלים ובהם עמוס גולן הפועל באוגנדה וחברת "סילבר שדו" של תא"ל שלמה איליה בניגריה.

ההפתעה של קדאפי

הסיבה העיקרית להצנחתו בראש המוסד היתה התקווה של שרון שדגן ינער את הארגון, שלטעמו שקע לשגרה בהנהגתו של הלוי. דגן, בהשראתו ובגיבויו של שרון, חותר להפוך את המוסד לארגון "מבצעי" שיהיה "רלוונטי" למציאות של המאה ה-21. לפי תפישתו של דגן, המוסד צריך לנצל את יתרונו היחסי ולשם כך עליו להתמקד רק בשניים-שלושה תחומים מרכזיים. התחומים הללו - המכונים בעגה המודיעינית "ציון ידיעות חיוניות", או צי"ח - הם המאבק בטרור הערבי והפלשתיני, מאבק בטרור של האיסלאם הפונדמנטליסטי, ואיסוף מידע על נשק בלתי קונוונציונלי במזרח התיכון, במיוחד באיראן. וכל אלה בלי להזניח את המשימה המסורתית של המוסד - לספק התראה על מלחמה.

וכך, בהמשך לדבריו המזלזלים על דו"ח ועדת אגרנט ובניסיון לשפר את מעמד המוסד ולפגוע בבכורה של אמ"ן, ניסה דגן לשנות סדרי עבודה מסורתיים של קהילת המודיעין. דגן אמר בכמה הזדמנויות לפקודיו הבכירים שעל המוסד לחדול לקבל הנחיות צי"ח מאמ"ן ולקבוע לעצמו צי"ח משלו, שיכוון את המוסד לבצע משימות התפורות יותר למידותיו, כגון חיסולים.

אמ"ן הוא הארגון הגדול והחשוב של קהילת המודיעין, המעסיק פי חמישה (ואולי יותר) עובדים מאשר המוסד ומפעיל את זרוע האיסוף החשובה ביותר - יחידה 8200. לכן אמ"ן גם אחראי לפני הממשלה על הערכת המודיעין הלאומית ומספק את הצי"ח, כלומר את סדר היום המודיעיני של ישראל. ניסיונו השאפתני של דגן נכשל, ולאחר יותר משנה ובזבוז כספים ומשאבים טכנולוגיים של המוסד ממשיך אמ"ן להיות דומיננטי בהכוונת האיסוף המודיעיני.

בניגוד לדעת רוב הפורום הבכיר במוסד, טען דגן שאין כל צורך בחטיבת המחקר המדיני ודי למוסד במחקר המבצעי, המלקט את פיסות מידע הדרושות לביצוע מוצלח של מבצע (מחיר נסיעה באוטובוס במדינה מסוימת, יחסי שכנים בבניין מגורים או הסדרי ביקורת גבולות). בדרך לביטול החטיבה מיזג דגן דסקים אחדים וביטל אחרים. כך נהג גם בתבל, שאותו ביקש לצמצם מאגף לחטיבה שתהיה רק יחידת קישור עם השירותים העמיתים בעולם, תוך צמצום מעורבותה באיסוף מודיעין.

הניסיון לפגוע בסמכויות תבל בא על אף המוניטין שיצאו לה בזכות המגעים החשאיים עם ארגוני ביון מערביים ועם מדינות ערביות ומוסלמיות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בגלל שינויים אלה, וגם משום שהבינו כי דגן לא יקדם אותם, פרשו שני בכירים כבר בשנתו הראשונה בתפקיד: ראש אגף המודיעין, שבו פעלה חטיבת המחקר, וראש תבל יורם הסל.

אבל עד מהרה גילה דגן שהוא זקוק בכל זאת למחקר המדיני. בדיונים עם ראש הממשלה, שרים, אנשי משרד החוץ ועמיתיו ראשי אמ"ן ושב"כ מתבקש כל ארגון לחוות את דעתו על התפתחויות שונות בעולם, ודגן הבין שבלי יחידת מחקר ראויה לשמה הוא יוצג ככלי ריק. גם חיכוכים ותקריות מביכות בפגישות היכרות ועבודה של דגן עם ראשי שירותים עמיתים חידדו את הכרתו שתבל היא נכס ולא נטל, והוא חזר בו מתוכניותיו מרחיקות הלכת לצמצם את האגף.

את הלקח הראשון, עד כמה חיוניות יחידות כתבל והמחקר לפעילות מודיעינית חשאית, למד דגן בדצמבר 2003, לאחר שלוב הודיעה על החלטתה להתפרק מנשקה הבלתי קונוונציונלי. החלטת לוב באה בעקבות מגעים חשאיים בין המודיעין הלובי לסי-איי-אי האמריקאי ולאם-איי 6 הבריטי. קהילת המודיעין של ישראל - המוסד ואמ"ן - לא ידעה על כך דבר.

עד אמצע שנות התשעים היתה לוב יעד לאיסוף מבצעי ומחקרי של המודיעין הישראלי, בגלל החשש שתשיג נשק להשמדה המונית. בשלב מסוים החליט אמ"ן להסיר את לוב מהצי"ח, ומאז נותרה ישראל "עיוורת" כמעט לחלוטין למתרחש בארצו של קדאפי ונאלצה לסמוך על שיתוף הפעולה והחלפת מידע מודיעיני עם ארצות הברית וארגוני מודיעין אחרים במערב.

דגן אינו אשם בכישלון הזה, שנבע מהחלטה אמריקאית "למדר" את ישראל כעונש על הפטפטת של ראשיה. ב-2001 חשף ראש הממשלה שרון בראיון בטלוויזיה מידע סודי ורגיש ביותר, שלפיו פועלת לוב להשיג טכנולוגיה גרעינית. את המידע קיבלו המוסד ואמ"ן בצינורות הקישור, כחלק משיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני ביון ידידותיים. רק עכשיו, בדיעבד, אפשר להבין שהמידע התייחס לרכישת צנטריפוגות להעשרת אורניום מרשת ההברחות של ד"ר עבדול קאדר חאן, "אבי פצצת האטום" הפקיסטאנית.

ובכל זאת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה אומר ששרון "מרוצה מאוד מתפקוד ראש המוסד ומשוכנע כי קידם רבות את הארגון. לדעתו, המוסד בהנהגת מאיר דגן אכן יותר מבצעי ממה שהיה בתקופת אפרים הלוי".

פקקי תנועה בחו"ל

בתקופת הלוי החל המוסד לתת את דעתו לאיומי הטרור של אל-קאעדה על ישראל, ובהתאם לכך גם הכווין את איסוף המידע ושינה את פריסתן של שלוחותיו בחו"ל. גם אם דגן צודק בהערכתו שהמאבק בג'יהאד העולמי צריך לעמוד בראש הצי"ח של המוסד, יש קשיים אובייקטיוויים להוציא זאת מן הכוח אל הפועל, משום שבמאבק הזה מאבד הביון הישראלי את יתרונו וייחודו. לקציני האיסוף של המוסד אין שום יתרון ויכולת עדיפה לפעול, לדוגמה, באסיה או באפריקה, על פני ארגוני הביון המקומיים, המכירים טוב יותר את "צאן מרעיתם". כדי לפעול בארצות שבהן מתרכזת פעילותם של ארגוני טרור איסלאמיים נאלץ המוסד להיעזר ב"גמילות חסדים" של גורמים מקומיים, אבל לשם כך הוא זקוק לתבל.

קושי נוסף אפשר להגדיר "פקק תנועה". "כל הארגונים הגדולים במערב מנסים בשנים האחרונות לפעול נגד אותם יעדים של הטרור העולמי", אומר ראש אגף לשעבר במוסד. "מדרך הטבע השטח רווי בפעילות של אנשי מודיעין ממדינות שונות, שמסתובבים אחד לשני בין הרגליים. מספר התקלות שאליהן נקלעו אנשי המוסד בגלל שנתקלו בכוחות אמריקאיים ובריטיים גדל והלך והפך למוקד של חיכוכים בין השירותים". בדרך כלל נאלץ המוסד במקרים כאלה לסגת ולהתקפל מהמבצע שלו. "בעניין המאבק בטרור העולמי", מוסיף איש המוסד לשעבר, "האמריקאים נטלו לעצמם בלעדיות בכל העולם והם רואים מטרד בכל מי שנכנס לזירה ואינם מהססים להגיב בתוקפנות ולסלקו".

המידע הנחוץ למבצעים נגד הטרור האיסלאמי העולמי נאסף בעיקר בסיג-אינט (סיגנל-אינטליג'נס, למשל, האזנות לטלפונים). גם בתחום אין לישראל שום יתרון בהשוואה למנגנוני האיסוף האלקטרוניים של ארצות הברית, בריטניה או צרפת. היתרון היחסי שהיה למוסד על פניהם, והוציא לו מוניטין, היה ביכולת היומ-אינט (מודיעין אנושי) שלו - איסוף מודיעין באמצעות הפעלת סוכנים. אבל גם כאן פוקד את המוסד משבר.

יחסית לשירותי ביון מערביים יש למוסד מספר קטן של קציני איסוף, מפעילי סוכנים, שאחריותם נפרסת על כל התחומים המוגדרים בצי"ח. אם לא די בכך, בשנתיים האחרונות פרשו מסיבות שונות כמה קציני איסוף ותיקים ומנוסים - לאו דווקא בגלל מינויו של דגן - אנשים שמסוגלים לעבוד תחת כיסוי ו"להיטמע" במדינות ערביות ומוסלמיות. בדור הנוכחי יש פחות קציני איסוף הדוברים שפות זרות מבית, והאחרים מתקשים יותר מהוותיקים לעבוד בזהות בדויה, קל וחומר כשעליהם לחדור לקהילות מוסלמיות פונדמנטליסטיות. המוסד מנסה למלא את השורות בקציני איסוף חדשים, גם באמצעות השקת אתר אינטרנט רשמי לפני פחות משנה, שמשמש בעיקר מכשיר לגיוס. אבל עד שאלה יוכשרו יעבור זמן רב.

הליכי האיתור, המיון, הגיוס וההכשרה של קציני האיסוף אורכים חודשים רבים, לפעמים יותר משנה, וגם אחר כך יחלוף זמן רב עד שעבודתו של קצין האיסוף תישא פרי, בדמות גיוסו של סוכן חשוב ובעל מעמד ומידע. דגן אמר בכמה הזדמנויות שצריך לקצר את לוחות הזמנים. אחת האמירות המיוחסות לו היא שביכולתו לאתר ולגייס סוכן איכותי בתוך שלושים ימים, "אבל מי שמתיימר לגייס סוכן תוך שלושים ימים", אומר מפקד מחלקה לשעבר באגף צומת, "צריך לדעת גם כמה בדיוק סוכן כזה שווה. הוא לא שווה כלום". גם כאן, כבתחומים אחרים, למד ראש המוסד שאין קיצורי דרך, ולאחרונה הוחל בגיוס קציני איסוף שפרשו, למבצעים מזדמנים בחוזים מיוחדים.

כשהוא מצוי במחצית כהונתו מגלה דגן בדרך הקשה עד כמה מורכבות משימות האיסוף של מידע מודיעיני. הכרתו בכך מתורגמת לאחרונה למתן גיבוי מלא והקצאת משאבים לאגף המרכזי ביותר של המוסד - צומת. אין זה סוד כי ראוי ורצוי לנער כל ארגון ומנגנון שהעלה שומן והיה לעצל וכבד תנועה, אבל אנשי מודיעין מבינים גם שהמוסד אינו יחידת קומנדו צבאית, אלא גוף איסופי הפועל במגבלות קשות המחמירות והולכות. מי שדורש להפוך את המוסד לגוף שיספק כותרות וישפוך דם ברחובות ערים כורת את הענף שעליו הוא יושב ועלול להפוך את הארגון ל"חבורת רצח בע"מ" בנוסח המאפיה. *



ראש המוסד, מאיר דגן. מי שמתיימר לגייס סוכן בתוך שלושים ימים צריך לדעת שסוכן כזה לא שווה כלום


טקס החילופים של ראש המוסד (מימין: אפרים הלוי, אריאל שרון ומאיר דגן). שרון חושב שעכשיו המוסד יותר מבצעי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות