טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרקיס כדחליל

הכותבים בחוברת "הו" הם אנכרוניסטים פשוטים, ואנכרוניזם, כדברי רולאן בארת, הוא זימה

תגובות

הו, כתב עת בעריכת דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, 2005

"הו" מבקש "להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית אל לבה של היצירה הישראלית" והוא מבקש להשיב לתרבות הישראלית סוג של פאתוס ושגב שנדמה לעורכו כאילו היו כאן בזמנם של שלונסקי ולאה גולדברג - "אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש - סלאווי? - שאבד לה אי-שם בחמישים השנים האחרונות". לצורך זה דוגל כתב העת ביצירות "הנשענות על קונוונציות קלאסיות, ואשר הרגישות המוסיקלית היא נשמת אפן". "רגישות מוסיקלית" היא, לצורך זה משקל וחרוז וצורות פורמליות קלסיות דוגמת הסונט.

הכל היה יפה ומעורר אילו היתה ביצירתם של כותבי השירים ב"הו" עברית עשירה באמת ואילו היתה להם רגישות מוסיקלית ואילו ניחנו ב"משהו מאותו ניצוץ, מאותו חירוף נפש" שעליהם מכריז דורי מנור, עורך החוברת, במאמר הקרדו שלו. אבל רוב כותבי השירים כאן ממירים עושר לשוני במליצה, מוסיקה בחרזנות ואין בנפשם חירוף אפילו כמלוא הנימה. הזיוף נעוץ כבר במאמר הקרדו הזה, הנשען על תיזה שגויה במקום שהוא איננו, פשוט, פיליסטרי. לדעת מנור, המודרניזם השירי הישראלי היה עשוי "שבירת כלים פואטית" וזו נמשכה כביכול כבמעין "מהפיכה מתמדת", שמזמן קיפחה את נעוריה ואת כוח העזוז שלה אך היא ממשיכה הלאה משום מה, ולכן "מניבה כתיבה אפורה ומשמימה, שכל מוסיקליות ממנה והלאה וכל חדשנות שירית אותנטית שוב אינה אפשרית בה".

מנור מפרש איפוא את המודרניזם של זך, אבידן וכל מה שבא אחריהם בדרכו של המודרניזם האירופי בראשית המאה העשרים, שבא "לשבור צורות" והוא אבי "הכלים השבורים", כלשונו, "הציור המופשט, החרוז החופשי והמוסיקה האטונאלית". מנור מודה, אמנם בכך שנוצרו במודרניזם הזה יצירות "נהדרות" אבל היום מהווה המודרניות הנמשכת הזאת שמרנות חדשה, אוטומטית, אפורה, ולמעשה הוא שוטם אותה ובוחל בה עד שבמשפט האחרון הוא פולט אל מולה מטאפורה סימבוליסטית דשנה ונוטפת מור על משוררי הקבוצה הקרובה לו: "האמנים המאמצים כיום את היצירה הקלסית מודעים היטב, כמובן, לשבירת הכלים שקדמה להם, ובעצם על ברכיה הרזות גדלו ומחלבה השחור ינקו, אך הם בוחרים לצקת את הפרות שהניבה פריעה זו אל תוך צורותיה החדשות-עתיקות, שדווקא בהן אצורה היום, לא פעם, מהות חתרנית ומחדשת".

השנאה והמיאוס הגלומים בסיום הזה הם הרגע האמיתי היחיד בכל המלל הביקורתי הזה, ועוד אשוב אליהם. אבל יש לומר קודם, בפשטות, שכל הקלישאות הללו על אודות המודרניזם אינן נכונות כלל על המודרניזם השירי הישראלי. המרד הנודע של זך באלתרמן לא היה מודרניסטי אלא רומנטי וכל מי שזוכר את מסתו הנודעת מאז על "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" יודע שכך הוא גם כתב. הוא לא "שבר כלים" אלא הגמיש צורות וכיוונן מחדש את האוזניים הישראליות להקשיב לקולות הדיבור, לקצביהם וזרימתם. ואם היה מורה גדול למוסיקה בשירה העברית החדשה, היה זה דווקא שובר הצורות הזה. ברגסון לא היה בידיו כלי מודרניסטי במובן "הקוביסטי" או ה"דיסוננטי" וכך גם הבאים אחריו. לא היה מודרניזם "אמיתי" (אם "אמיתי" הוא מה שמתרחש בפאריס או בברלין) בתרבות הישראלית.

העידן שהחל במרד של זך באלתרמן החל במהפיכה ונמשך בזרם מתרחב והולך של אפשרויות, שהיה נוכח, אגב, גם בזמן המרד הזה עצמו, ולא היה כל צד אוניפורמי או כפוי במעשי השירה הרבים שנוצרו בתרבות העברית כאן בחמישים השנים האחרונות. ואם כבר בסונט עסקינן, אזי דווקא בתוך "המודרניזם" הזה נוצרו כמה סונטים מרתקים, מודרניים באמת, כלומר - חדשים, חיים ומשכנעים בנחיצותה הגמורה של הצורה העתיקה, כמו השיר "בובה ממוכנת" המבעית של רביקוביץ, ששרידי הסונטיות שבו פועלים כשרידי מכונת-בובה-אנושית, או "הסונט הכפול" (פטררקי ושייקספירי) של ט. כרמי "היא ישנה", או מחזורי הסונטים הרופפים של עמיחי, ועוד.

אבל החמור בעמדתו של מנור אינו רק בהחמצת איכותו המקומית המיוחדת והעשירה להפליא של העידן הפוסט-אלתרמני בשירה העברית, אלא בהתרפקות הרגשנית והלא רצינית, הפילסטרית בעליל, שבה הוא נכסף אל עידן אלתרמן: "כאשר אנו מבקשים היום להתרפק על שירה הרמונית וסימטרית בלשוננו, אנו נאלצים להרחיק מבט אל אותם עשורים רחוקים, שבהם הפליאו גולדברג ואלתרמן לתת את קולם בשיר". אין כל רע, כמובן, בהתרפקות על מישהו, אבל לראות בשירתם של גולדברג ואלתרמן "שירה הרמונית וסימטרית", פירושו לצרוך אותה מבחוץ בלבד, כצרכן תרבות גס המעדיף את הישן כי הוא מסודר ומובן ואינו רואה את עוקציו כי הוא מחפש נוחות של תפישה והנאה קלה.

סימטריה יש בשירתם של אלתרמן וגולדברג, אבל גדולתם היתה במה שהשיגו בתחום הא-סימטריה. ועל "הרמוניה" אין מה לדבר בכלל וגם זיקתה של זו לסימטריה היא חלקית ובעייתית. ה"הרמוניה", בכל ממדי התפישה - מן הצורה ועד כל ממדיו של "התוכן" היתה רחוקה ואבודה בעולמם של המשוררים האלה. די אם אזכיר דבר הקרוב לעניינו של מנור במבוא הזה - הוא מודעותם הבולטת, המעניינת והדרמטית, של גולדברג ואלתרמן, לאנכרוניזם שבעמדתם הפואטית, שהפיקה מהם, כמו במוסיקה של פרוקופייב ושוסטקוביץ', אנרגיה חדשנית מדהימה (ראו למשל "אהבתה של תרזה דימון" או "כיפה אדומה"). טיפולם של אלה בשאלת ההיסטוריה ומקומם בה הציל אותם מאנכרוניזם אמיתי והפך את השאלה לנוכחות מורכבת. הכותבים בחוברת "הו" הם אנכרוניסטים פשוטים, ואנכרוניזם, כדברי רולאן בארת, הוא זימה.

בחוברת "הו" אין כל רוח חדשה ורוב השירה המקורית הכלולה בה היא רטורית, פשטנית ומתלהמת. מנור מקדיש פיסקה של שבחים למשוררת צעירה, סיון בסקין שמה, ש"כשרונה כה זועק ועולמה השירי כה מובהק" ששירתה מזכירה לו "משהו מנגינתו של האקמאיזם הרוסי". ואין אבחנה שגויה מזו; כל כולה פוזה נזעמת, רוויית אלכוהול כביכול, שאינה מצליחה להזין את המגלומניה האצורה בה בנוכחות אנושית כלשהי ובעיקר: אין בה ובטיפולה במלים הנחרזות אף שמץ מן האירוניה הדקה, הפועלת מן המסתור, האופיינית לשירה האקמאיסטית וליחסה לצורה. וזו צרתם הגדולה של רוב הכותבים כאן, שבד בבד עם חיבתם לצורות הקלסיציסטיות נטשה אותם אלת ההומור והאירוניה והותירה אותם בתוך אכסדרת העמודים הנישאה, חרדים ועדויי עיגולים שחורים סביב העיניים ובלתי מבינים. הם טעו לחשוב שהאירוניה היא סוכנת של המודרניזם, בעוד היא פיה טובה ואם ואחות לכל משורר באשר הוא.

"י"ד סונטות בעקבות לאה גולדברג" של אנה הרמן הוא הומאז' יומרני לכמה סונטים של לאה גולדברג וניסיון קצת וירטואוזי במעין כליל סונטות, ובעצם הוא פטפטת מפויטת על אודות גבר שכל נוכחותו אינה אלא "יופי" מול אשה שרוב נוכחותה היא "ורידים" וממנה זורם אליו דיבור פרה-רפאליטי מוצף ורדים וברבורים נוסח "עד שיפליג אלי כיפי ברבור / יפי קולך שכה התמהמה". יש, אמנם, בכל המלל המיופייף הזה משפט אמין אחד: "אני צריכה שתצלצל כי קו / הטלפון הוא חבל הטבור", והוא חושף טפח ממעמקי הדיכאון המאיימים על הדיבור הזה לבולעו. אבל שאר הדיבור, במקום להנכיח כאב, מכסה עליו בקלישאות של יופי שגם בשעתן ההיא, בימי ויקטוריה ואלברט, אכלה אותן הירוקת. הקיטש לא נעלם לאחר העידן הפוסט מודרניסטי. הוא קיים וזועק במקום שבו הועמד יופי עקר ומדומה במקום אמת אנושית ורגשית.

ומעין הקיטש הזה יימצא עוד למכביר בחוברת הזאת בשיריהם של רויאל נץ, עמית רופא ועמיחי שטרן. יוצאי-דופן מן הבחינה הזאת הם שיריה של אפרת מישורי, ולא משום שהם בוגדים בנורמות הקלסיציסטיות, אלא משום שחוכמתה אינה מתיימרת להקיף את כל מה שהיא אומרת, והיא מותירה עוד סודות רבים. שיריה חכמים ממנה.

הקיטש שבעמדת "הו" מגיע לשיאו המצחין ממש בקטע מביך הפותח את המדור "וריאציות גולדברג": "בחן את עצמך: האם את/ה לאה גולדברג". זהו שאלון אמריקאי ובו שאלות כמו "מדוע נפרדו הורייך?" ובו ארבע אפשרויות ובהן זו האמיתית המנוסחת בגוף ראשון "בגלל מחלת הנפש של אבי". קשה להסביר את נבכי האיוולת ונפתולי הטעם הרע המסוגלים לשחק כך בחיי משורר אבל אי אפשר שלא למחות כנגד הזחיחות הבעלותית שבה נוהגים עורכי החוברת בנכסי השירה והתרבות שהם מתיימרים להצילם מעלבון ומנשייה.

אפילו תרגומיו של דורי מנור, המתרגם המחונן ש"פרחי הרע" בתרגומו הם מהישגי התרגום הגבוהים ביותר בדור האחרון, לוקים בחוברת הזאת באיזו נרקיסיות יתרה ההופכת אפילו את לורקה למשורר דקדנטי וכמעט בנאלי. אינני יודע לשפוט, במקרה הזה, את היחס למקור, אבל מעולם לא קראתי אצל לורקה, בתרגום אליעז או רינה ליטוין ובתרגומים אחרים, בית גס וצעקני כמו

דמעת הדם הזאת המעטרת

קתרוס בלי דופק ולפיד חשקן

הים שכבדותו בי מתעמרת

עקרב שבחזי מצא משכן -

במה שאינו שירה מקורית יש בחוברת "הו" כמה דברים מעניינים מאד: מחזה מריונטות עלום של לאה גולדברג, "רבי חלום טוב" המלווה במאמר מאיר עיניים מאת דורית ירושלמי, ומחזה קצר, מרתק, מאת מאיה ערד. גם המסות שבחוברת מזדהרות בה הרבה מעל השירים, ובמיוחד המסות של רויאל נץ "על הקריאה באלתרמן" שראוי היה לנפות ממנה כמה קבים של דברנות ולהותיר את דקות האבחנות, של אפרת מישורי על הממד הטראגי של המשפחתיות בטרגדיה היוונית (גם היא היתה יוצאת נשכרת ממחיקה של שרשרות הנרדפות הנרקיסיות!) ושל אורי הולנדר "המתרגם ובן שיחו: שלוש מחשבות". הולנדר העמיד סגנון מסאי ברור, עצמאי, מורכב ומרתק. זוהי פרוזה הגותית אמיתית, עמוקה ויפהפייה. סוף המסה שלו הוא אמנם נפילה ופתרון פשוט ומלאכותי למהלך שנבנה קודם, אבל המשקל הסגולי של כתיבתו ראוי להערכה גדולה. גם תרגומיו של רונן סוניס וקטע פרוזה לירית של רחל אלבק-גדרון ראויים לתשומת לב דרוכה.

אין ממש במהלך הפואטי שנפתח ב"אב" והמשיך ב"הו". זוהי תשוקה למרד אדיפאלי על ידי אנשים שנאמנותם לדמויות האב הרוחניות שלהם היא גמורה ואף מתרפסת. המניע אותה היא שנאה ומיאוס ומקורם בכעס גדול על נתן זך ומה שאמר על דמות האב האמיתית של הדור - אלתרמן. דבריו ההם של זך ראויים אולי לכעס גדול, גם מקץ חמישים שנה, אבל יש לכוונו במדויק אליו, ולא אל מצחו. אלא רק אל מה שהיה שגוי ומטעה בדבריו, אל מה שפגע בעיוורונו. כי מעבר לעיוורונו היה זך אב אמיתי, פורה ומפרה לדור ארוך ומרתק. ברכיו לא היו רזות וחלבו לא שחור היה. ובעניין ה"הו"; יש שיר קצר מאת חזי לסקלי, בלתי קלסיציסטי בעליל, ובו אצור יחס ישר יותר, עשיר והרבה פחות חמקני למלה החשובה "הו". זהו שיר קצר מאוד וכל כולו הוא: "הו, חולשה". ולא מיותר להזכירו מול כל ה"הו" הזה.



דורי מנור (למטה), נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן זך. התרפקות רגשנית ולא רצינית, פילסטרית בעליל, על עידן אלתרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#