בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גולדה מאיר של ביקורת הספרות העברית

מכתב גלוי לאריאל הירשפלד

2תגובות

אריאל הירשפלד היקר, קראתי בשבוע שעבר את הביקורת שפירסמת כאן ("תרבות וספרות", 18.2) על הגיליון הראשון של כתב העת "הו!", ואף שלא ציפיתי שמבקר ספרות ותיק ובעל ראיית עולם כשלך יזדרז לחבק את "הו!" ויסכין מיד עם המהלך החדש שהוא פותח בשירה העברית, אני מודה שהשתוממתי למקרא התנפלות כה שלוחת רסן וכה בלתי עניינית. לא אהבת את "הו!"? זוהי כמובן זכותך המלאה. ומלאה לא פחות היא זכותך לכתוב על כך. זו דרכו של עולם: המבקר מבקר, והיוצר יוצר. אך שמות תואר כ"מצחין" וכיוצא בו (אחסוך מן הקוראים את הפירוט, מי שזוכר - זוכר), שהשתמשת בהם לשם תיאור יצירות המופיעות מעל דפי כתב העת, ונימה כה ארסית ביחס ליוצרים צעירים, שבעבור חלקם הפרסום ב"הו!" הוא פרסום ראשון - אלה אינם לגיטימיים, בעיני, בביקורת ספרות תרבותית. על אחת כמה וכמה גדולה ההשתוממות בהתחשב בכך שממאמריך אתה מוכר לקוראי מדור זה כמבקר שקול ומעודן, ולא כאחד התגרנים המתלהמים. בוודאי תסכים אתי, אריאל הירשפלד, כי ישנן ביקורות המעידות על כותבן יותר משהן מעידות על מושאיהן. מה הקפיץ אותך איפוא בגיליון הראשון של "הו!" במידה שהצדיקה בעיניך חריגה כה בוטה ממידת המתינות התרבותית? איזה נחש הכיש אותך, אריאל הירשפלד?

לשם הגילוי הנאות, הרשה לי לספר לקוראי המכתב הזה שאיננו זרים גמורים, אף כי ההכרות בינינו שטחית למדי: במהלך 12 השנים האחרונות נפגשנו פעמים אחדות, תמיד בהקשרים ספרותיים, ובדרך כלל היתה בינינו - תקן אותי אם אני טועה - מידה רבה של הערכה הדדית. כאשר נתבקשת פעם לבחור יוצר אחד ולשוחח אתו במשך שעה על נושאי שירה, במסגרת תוכנית של ערוץ 2 שבה שימשת מראיין, בחרת בי. לא פעם נדמה היה לי למשמע דבריך שאתה רואה בי מעין בן-טיפוחים (שהרי שנות דור ספרותי שלם מפרידות בינינו), הגם שתמימות דעים בענייני ספרות מעולם לא שררה בינך לביני. אך שנינו ידענו שהבדלי טעם אלה הם תולדה של השקפה פואטית שונה, והוויכוחים נותרו תמיד ענייניים ומעשירים.

מה השתנה איפוא? אינני מטיל ספק בכנותו של התיעוב שאתה רוחש ל"הו!" - ולצערי המלה "תיעוב" אינה מופרזת: הרי "מהבטן" כתבת את הביקורת הזאת, הדבר זועק מכל מלה בה. אך מהי הסיבה העמוקה לתיעוב האינסטינקטיווי הזה? מה יש בו, בגיליון הבכורה של "הו!", שגורם לך - ובוודאי לא רק לך - לצאת מהכלים באופן כזה? האומנם סביר שכתב עת רופס ומבוטל כל כך - כפי שביקשת להציגו כאן בשבוע שעבר ("הו, חולשה": בציטוט זה של חזי לסקלי סיימת, כמדומני, את מאמרך) - יצדיק שימוש בארטילריה כבדה כל כך? הרשה לי להעלות השערה: התיעוב הזה נובע דווקא מן ההכרה - המודעת או הלא מודעת - בחשיבותו הספרותית של המאורע, ודווקא מן האינטואיציה - המודעת או הלא מודעת - שהופעתו של "הו!" הולכת ושומטת את הקרקע מתחת לרגליה של השקפת עולם פואטית קשישה, שאתה, אריאל הירשפלד, נמנה בשנים האחרונות עם נוטריה המרכזיים. אגדיר איפוא מחדש את היחסים האפיסטולריים בינינו. לא לאריאל הירשפלד המבקר אני ממען את המכתב הזה, ולא מעמדה של עורך מותקף הקם להגן על מעשהו: כי אם לאריאל הירשפלד, שומר הסף של הממסד הספרותי. שומר סף הרואה מולו תנועה חדשה ולא לגמרי מובנת, תנועה אופוזיציונית במפגיע, המציעה פרויקט אלטרנטיווי לפרויקט המוכר לו זה שנים, והוא מזדרז לעמוד על רגליו האחוריות ולצעוק: "הם לא נחמדים".

חוקר הספרות האמריקאי הרולד בלום פיתח, כזכור, תיאוריה המגדירה את תולדות השירה כתולדותיה של חרדת ההשפעה. כל משורר אמיתי, הוא טוען, כותב מתוך כורח מתמיד להיבדל מקודמיו, וכורח זה הוא שגורם לו, בסופו של דבר, לכתוב כפי שהוא כותב. לא פעם בא הדבר לידי ביטוי, אצל המשורר ה"מושפע", בקריאה מסולפת (misreading, כהגדרתו של בלום) של המשוררים ה"משפיעים" - ודווקא קריאה מסולפת זו, המונעת מחרדה קיומית, היא הקריאה המפרה באמת, היא הקריאה המעצבת, הפותחת לבסוף פתח ליצירה חדשה. אך לפוריות הזאת קודמת - בהכרח - בעיטה. כל יוצר אמיתי עומד תחילה על רגליו האחוריות - ובועט. אפשר שיוצרי "הו!" נמצאים בשלב הזה, השלב ה"בועט" שבחיי המשורר. אך בינך לביני, זה פתרון קל מדי, פתרון מתבקש.

לי נדמה, אריאל הירשפלד, שאילו זכה בלום לקרוא את המאמר שפירסמת כאן בשבוע שעבר, הוא היה מוסיף פרק נוסף ל"חרדת ההשפעה" שלו: פרק על חרדת ההשפעה המהופכת, חרדתו של איש הספרות החוזה בעליית דור חדש של כותבים, דור המאיים לערער את אושיותיה של השקפתו הספרותית - והוא חרד. הוא חרד להידבק בהתלהבות הזאת, הוא חרד למצוא את עצמו מסכין עם השינוי, הוא חרד לאבד, מיניה וביה, את הרגליו ואת קשריו ואת ביטחונו. לאה גולדברג ידעה, אולי, חרדת השפעה מהופכת כזאת כאשר קם דור "לקראת", ונתן זך בראשו, וייבא לשירה העברית את דפוסיה של השירה המודרניסטית האנגלוסקסית, שהעלתה על נס, בין השאר, את החרוז החופשי. אך לאה גולדברג ידעה להפיק את המיטב מן החרדה הזאת, וסיגלה לעצמה - בשני קובצי השירה האחרונים שלה - רבים מן המאפיינים של נוסח הכתיבה החדש. ומכיוון שהיתה משוררת גדולה, שניחנה באינטואיציה שירית גדולה, היא הצליחה להפוך את חרדת ההשפעה הרטרואקטיווית הזאת לשירה גולדברגית גדולה. אך בך, אריאל הירשפלד, לא חלה כמדומה הטרנספורמציה המבורכת הזאת: החרדה אינה אלא חרדה, והיצירה - לא ממנה תימצא.

במאמרך אתה מאשים את "הו!" במה שאתה רואה כאנכרוניזם (ואנכרוניזם, אתה מצטט את רולאן בארת, הוא זימה: זוהי הבחנה יפה, וראוי לשוב ולצטט אותה). במלים אחרות, אתה

בן זמנך, וכמוך היוצרים שאתה מעריך, ואילו אנחנו - היוצרים המפרסמים את יצירותיהם ב"הו!" - איננו בני זמננו. אתה עוסק בשירה עכשווית, ואילו אנחנו עוסקים במין דבר מיושן, שדינו כדין זימה. לא אתווכח אתך בנקודה הזאת: אנחנו אכן עוסקים בדבר ישן נושן, דבר קדמוני אפילו, ודינו הוא אכן כדין זימה. אנחנו עוסקים - בין השאר - בצורות שיריות שלא נולדו אתמול, אנחנו אמונים על קונוונציות שיריות וסיפוריות שקדמו אפילו לאלתרמן ולגולדברג, ודווקא לתוכן אנחנו מבקשים ליצוק את התוכן העכשווי ביותר, המטלטל ביותר, המדויק ביותר. והרי זה תענוג לשמו, זה יופי לשמו - זו, אריאל הירשפלד, זימה לשמה. אך נניח לזה.

אני רוצה להתעכב עוד על עניין האנכרוניזם: הלא היותו של אדם "בן זמנו" אינה אלא מטאפורה מהוהה: כולנו, אם נרצה או לא, בני זמננו. מעניין יותר לנסות ולברר מהו בעצם ההבדל המהותי בין השקפות העולם הפואטיות שלנו בהקשרה של השירה הישראלית. למיטב שיפוטי, ההבדל המהותי הוא למעשה שאלה של הייררכיה: אנחנו - פשוט - מסדרים אחרת את עברנו הפואטי. איך לומר? יש לנו סדר עדיפויות כרונולוגי וגיאוגרפי-תרבותי שונה. ה"גיבורים" המרכזיים בעלילה השירית שלך, ושל רבים מבני דורך, הם משוררים בני שנות החמישים כנתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן (וכמה מיוצאי חלציהם הישירים) - ואילו בעלילה שמגוללים אנשי "הו!", הגיבורים הראשיים הם משוררים כלאה גולדברג, אברהם סוצקבר ואולי גם נתן אלתרמן. הדמויות שאתה מציב במרכז הקנון הפרטי-הציבורי שלך שייכות לעבר הקרוב יותר, לשנות החמישים ובמידת מה גם לעשורים שאחריהן - ואילו אנחנו, אנשי "הו!", מעדיפים לשים את הדגש על עבר אחר, קרוב מעט פחות.

האוריינטציה הגיאוגרפית-התרבותית שאתה מעלה על נס היא המודרניזם האנגלוסקסי, מנתץ הקונוונציות הקלאסיות, שלישראל יובא בשנות החמישים - ואילו אנחנו, אנשי "הו!", ניזונים בראש ובראשונה מן המודרניזם האירופי, מחדד הקונוונציות הקלאסיות, שיובא לשירה העברית שנות דור קודם לכן. אני מדבר כרגע בעיקר על השירה הישראלית, אך ברור שהשאלה אינה ישראלית-מקומית בלבד. אתה, אריאל הירשפלד, אוהב בוודאי משוררים רבים שקדמו לשנות החמישים הישראליות - אתה אוהב את דנטה, אתה אוהב את הלדרלין, אתה אוהב, אולי, את לורקה או את מנדלשטם, ממש כשם שאני אוהב משוררים לא מעטים שכתבו בשנות החמישים ואחריהן: אני אוהב את דליה רביקוביץ, אני אוהב את אלן גינסברג, אני אוהב את סילוויה פלאת. זו, בעצם, שאלה של דגש - ולא של מהות. זה פלורליזם של טעמים, פלורליזם של אהבות. וככל פלורליזם, הוא בוודאי מבורך.

לא כאן נעוצה הבעיה: הבעיה האמיתית טמונה בטענה שלך, הכרוכה במשתמע במושג ה"אנכרוניזם" כפי שאתה מציג אותו, שלפיה לאהוב את זך או את יתר בני דורו, ולכתוב "כמוהם" או "בעקבותיהם", זאת עשייה שירית "עכשווית" ו"נכונה", ואילו לאהוב כיום את לורקה, או את מנדלשטם, או את גולדברג, ולכתוב "כמוהם" או "בעקבותיהם", זוהי עשייה שירית "אנכרוניסטית" ו"זימתית" בהכרח. נתן זך כמהפכן שירי הוא דמות מן העבר - דמות פחות רחוקה ויותר חיה (יבדל"א) מאשר לורקה או מנדלשטם. השאלה המהותית היא באילו מדמויות העבר מעניין יותר, דחוף יותר, לדידו של המשורר העברי העכשווי, לבחור: מי יותר חשוב לו, מי יותר מפרה אותו? לשאלה זו עונים אנשי "הו!" באופן ברור. זו קבוצה שלמה של יוצרים שאינם מהווים, אמנם, חבורה ספרותית אחידה, וכתיבתם הטרוגנית בעליל, אך דומה שלרובם המכריע (לא לכולם!) יש העדפה דומה: עניין עמוק, עניין ויטלי, בשירה האירופית המודרנית - בשירה המודרנית הרוסית, הצרפתית או היידית, למשל - ופחות במודרניזם האנגלוסקסי, ופחות ביצירה הישראלית כעולם אוטונומי ונבדל.

זו תופעה ישראלית ועברית ההולכת ומתרחבת, של השתחררות מן ההגמוניה הפואטית האנגלוסקסית - ולא מקרה יחידי או פרטי. על פי חשבוני, לא פחות מתשעה ספרים פרי עטם של כותבים שפירסמו את יצירותיהם בגיליון הראשון של "הו!", עתידים לראות אור בשנה הקרובה. חלקם בשירה וחלקם בפרוזה. אתה יכול לעמוד על רגליך האחוריות ולצעוק שאין עם כזה: אך תרצה או לא תרצה, זו עובדה מעובדותיה של ראשית האלף השלישי בישראל. היית מעדיף, אולי, שנעוריך הספרותיים - הימים שבהם זך או אבידן והיבוא הט"ס אליוטי והוולאס סטיבנסי שלהם היו הצעקה השירית האחרונה - יימשכו לנצח. ובכן, מי לא היה מעדיף שנעוריו יימשכו לנצח? אך אנחנו חיים בהווה - כן, אפילו אנחנו, אנשי "הו!" - וההווה, אריאל הירשפלד, טומן בחובו הפתעות.

ההבחנה בדבר הדגש השונה בסידור העבר הפואטי מזכירה לי את הנקודה שעוררה יותר מכל, כמדומה, את חרונך בגיליון "הו!": חידון לאה גולדברג - מעין שאלון אמריקאי העוסק בחיי גולדברג ויצירתה, שנועד להחליף סקירה ביוגרפית "יבשה". "קשה להסביר", אתה כותב, "את נפתולי האיוולת ונפתולי הטעם הרע המסוגלים לשחק כך בחיי משורר, אבל אי אפשר שלא למחות נגד הזחיחות הבעלותית שבה נוהגים עורכי החוברת בנכסי השירה והתרבות שהם מתיימרים להצילם מעלבון ומנשייה". לא פחות. נניח לכך שלא הבחנת, או לא רצית להבחין, כי "חידון לאה גולדברג"

זה, על נימתו האירונית ועל רוחו המשועשעת, אינו אלא עיבוד לקונטקסט הישראלי של חידון דומה שהתפרסם בעיתון הצרפתי "ליברסיון" במוסף מיוחד שהוציא העיתון לרגל יום השנה המאתיים להולדתו של ויקטור הוגו - אף שהדברים נכתבו בבירור בשולי החידון. למותר לציין כי בצרפת לא עורר החידון הזה כל תרעומת. אדרבה, הוא התקבל באורח טבעי לחלוטין, והיטיב למלא את תפקידו: להשכיל ולהוסיף ידע מבלי לשעמם.

האם נכשלנו בהעתקת החידון הזה להקשר המקומי? ייתכן. אך כישלון אפשרי כזה הוא עניין של טעם, ולכל היותר הוא מזמין משיכת כתפיים מבטלת. ומכל מקום, אין הוא מסביר תגובה קיצונית כל כך - "נפתולי האיוולת ונפתולי הטעם הרע" וגו'. אם אתה שואל אותי, אריאל הירשפלד, ההסבר לרפלקס הנזעם כל כך שלך הוא אחר, והוא נוגע ישירות לאופן שבו בוחר כל אחד מאתנו לעצב את עברו הפואטי. שכן, אם בצרפת התקבל חידון ויקטור הוגו בטבעיות גמורה, הרי זה משום שוויקטור הוגו הוא באמת ובתמים חלק מן הקנון הספרותי. הקורא הצרפתי מכיר אותו ואוהב אותו - או לא אוהב אותו - כחוויה טבעית וחסרת קומפלקסים, ולא כמחווה ריקה, ולא כמצוות אנשים מלומדה. ואילו אצלנו, בישראל, עצם טיבו של קנון ספרותי הוא עדיין עניין מלא קומפלקסים, ועצם היחס לעבר הספרותי של העברית המודרנית הוא עניין ממולכד וזרוע מוקשים. איזשהו חשש מרחף עדיין מעל עצם אפשרותו של העבר התרבותי הקרוב שלנו להיות מרבץ של יוצרים קנוניים, של מודלים ספרותיים, של יוצרים שניתן לאהוב ושניתן להכיל - באמת ובתמים לאהוב, ובאמת ובתמים להכיל.

נדמה לי שהנקודה שגרמה לך להתנפל כך היא בדיוק זו: שאיתרת ב"הו!" איזשהו יחס בריא ליוצרי העבר, איזושהי נורמליות שערורייתית, שעמה בחרת שלא להתמודד. שהרי בניגוד לדורות פואטיים קודמים שפעלו כאן, ובלי שום קשר לחשיבותם השירית, שעליה אינני מבקש להתווכח, אנשי "הו!" כותבים את יצירתם מתוך יחס טבעי ובלתי אמצעי למסורת הפואטית, מתוך הכלה אמיתית של מודלים שיריים קיימים ומתוך זיקה מושכלת לקונוונציות פואטיות קלאסיות - חרוז ומשקל, למשל. ואת זה, אריאל הירשפלד, שומר הסף של הממסד הספרותי - את זה אתה פשוט לא יכול לסבול. וכמעט באותו עניין: אתה מזכיר במאמרך דבר שנטלת, כמדומה, ממאמרו של רויאל נץ המופיע ב"הו!" (ואגב, המאמר נקרא, ולא במקרה: "על הקריאה באלתרמן - כלומר, על פסטרנק". את חלקה השני של הכותרת, חלקה החתרני, השמטת באזכורך): שבניגוד לקלישאה הרווחת, המהפיכה הפואטית שהנהיג נתן זך כלל לא היתה מודרניסטית במהותה - אלא רומנטית.

אנחנו תמימי דעים: הלא הדור שקדם לזך, דורם של גולדברג ושל אלתרמן, היה בשר מבשרו של המודרניזם האירופי - המודרניזם הרוסי, המודרניזם הצרפתי, המודרניזם היידי. זך הכניס יסוד רומנטי מובהק לשירה העברית, וזאת באמצעות פריעת הצורה השירית הקשיחה. מבחינה זאת, בין השאר, "הו!" - עם כל ההבדל הגדול בין יוצריו השונים - היא תנועה קלסיציסטית מובהקת: שהרי מהות הקלאסיקה, כהגדרתו המבריקה של פול ואלרי, היא "לבוא אחרי". "כל קלאסיציזם", הוא אומר, "מניח רומנטיקה שבאה לפניו" - ומבקש לשדד את מערכותיה ולארגן מחדש את אמצעי ההבעה השיריים.

הזכרתי בחטף כתיבה בחרוז ובמשקל. אינני רוצה לשוב ולהתעסק בשאלה זו כשלעצמה - זוהי שאלה עקרה ולא מעניינת בעליל, שלצערי אני נגרר שוב ושוב להידרש לה. דווקא בעניין זה, כמדומני, אנחנו מסכימים: לא החרוז והמשקל הם העיקר, כי אם המוסיקה שבשיר. ולכך הייתי מוסיף: מידת השליטה של המשורר בכליה של אמנותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר. "קודם כל תדע לצייר סוס", אמר פעם פיקאסו, "ואחר כך - אם תרצה - לך ועשה קוביזם". כתב העת "הו!" נושא את נס הפלורליזם הספרותי והשירי, ולא מתפרסמים בו רק שירים הכתובים בחרוז ובמשקל. אך רוב השירים בו מעידים, אני מאמין, על שליטה מרבית של הכותב באמצעיה של אמנותו, ועל בחירה בנוסח מסוים של כתיבה. בחירה - ולא אוטומטיזם עייף של כתיבה בחרוז חופשי רק משום שהוא הנוסח המוביל כיום בישראל, ולפיכך גם הנוסח ה"משתלם" מבחינת סיכויי ההתקבלות של המשורר בקרב הממסד השירי.

ודאי, במאמרך אינך יוצא מפורשות נגד שירה החורגת כיום מן הנוסח השליט שהוא החרוז החופשי: אתה הלא אדם סובלני, אריאל הירשפלד. שום מלה מפורשת, אך כמה, הו כמה נאמר במשתמע! נדבר בכנות: איש אינו פוסל היום בישראל כתיבת שירה בקונוונציות קלאסיות - חרוז ומשקל, למשל. הסובלנות לתופעות "חורגות" כאלה הולכת וגדלה בשנים האחרונות, ולראיה אביא את העובדה שספרי שירה מאת אנה הרמן או מאיה ערד (שאת יצירתה, הפותחת את גיליון "הו!", אתה מציין דווקא לשבח במאמרך, אך - איזו הפתעה - מכניס אותה לקטגוריה הכללית של "דברים שאינם שירה": כמה קל יותר, כמסתבר, לעכל תופעה פואטית מרתקת כזאת כאשר מלכתחילה אין מגדירים אותה כ"שירה") זכו לחשיפה גדולה והגיעו לקהל רחב עד להפתיע. סיון בסקין, משוררת עצומה שאינך יודע להבחין בכישרונה, לא תתקשה, מן הסתם, לפלס את דרכה אל המקום הראוי לה במרכז הבמה של השירה הישראלית. גם אני עצמי זכיתי לפרסם שירים "חורגים" כאלה, ולהיתקל לאו-דווקא באדישות (אף כי יש לציין שהעובדה שפירסמתי תחילה תרגומי שירה, שבהם הקונוונציות הקלאסיות "נסבלות" יותר בעיני הממסד, הקלה, כמדומה, את התקבלותה של שירתי).

ובכל זאת: משהו בכתיבה בחרוז ובמשקל גורם בארץ, באורח שיטתי, לתגובות קיצוניות ביותר - ואחת היא כמה שונה הפואטיקה של מאיה ערד מן הפואטיקה של אנה הרמן או של סיון בסקין, למשל: כולן מושמות בסל "אנכרוניסטי" אחד. בוא נעשה תרגיל מחשבתי קטן: נגזום מכל השירים שהתפרסמו בגיליון הראשון של "הו!" את קצותיהם החרוזים, ומבלי לשנות דבר בתוכן, נוסיף לכל שורותיהם רגל, או נגרע מהן שתי רגליים - שיצלעו קצת. אתה יודע מה, אריאל הירשפלד? אני משוכנע שלא היית כה נחפז להוקיע את הגיליון הראשון של כתב עת כזה. אולי היית אפילו נוטה חסד כלשהו למפעל השירי ה"רענן". אין מה לעשות, כל יוצר הנשען כיום בכתיבתו על קונוונציות קלאסיות - חרוז ומשקל, למשל - "נחשד" מראש ב"קיטש", ב"מיופייפות", ב"אנאכרוניזם". וקל וחומר כאשר אין הוא מסתפק בהצהרה חיישנית מסוג: "כך אני כותב כי כך מתחשק לי לכתוב" - זה עוד מקובל - אלא מצהיר באופן ברור על מעשיו ועל כוונותיו העקרוניות.

מה הסיכוי שמשורר ישראלי צעיר הפונה כיום למשורר ותיק ממנו כדי לבקש עצה, ישמע ממנו כי כדאי לו לכתוב מתוך הישענות על קונוונציות קלאסיות כלשהן - חרוז ומשקל, למשל? מה הסיכוי שהוא ישמע ממנו כי כדאי לו, לפני שהוא ניגש לעשות קוביזם, לדעת איך מציירים סוס? בינך לביני, הסיכוי שואף כיום לאפס. האמת ניתנת להיאמר: המציאות הפואטית הישראלית איננה פלורליסטית. לכל היותר היא סובלנית. "עשו מה שאתם רוצים בחדר המיטות שלכם", אתה נדמה כאומר, "אבל למה לצעוק? למה לעשות מהפיכות? אם לא תדברו על זה יותר מדי, נקבל אתכם בהבנה: למה לא? אתם הלא תופעת יריד משעשעת. אתם להטוטנים מוצלחים, אתם יודעים לעשות שמח. רק בבקשה: אל תניפו דגלים! אל תאיימו על הסדר הטוב בצחנה הדקדנטית שלכם!"

מה שמרתק בעניין הזה הוא שיחסם של שומרי הסף של הממסד הספרותי לכתיבה בקונוונציות קלאסיות, דומה עד מאוד ליחס של החברה הישראלית בכלל (ואולי, בעצם, של כל חברה) לשירה באשר היא. אינני טוען כי שירה בחרוז ובמשקל היא השירה האפשרית היחידה: ודאי שלא. יש מקום לכל נוסח של שירה, וככל שירבו הנסחים - כן ייטב. אך מדהים להיווכח כי הרתיעה והתיעוב האינסטינקטיוויים שמעורר כיום הנוסח הספציפי הזה של כתיבת שירה אצל שומרי ספו של הממסד הספרותי, אינם אלא שעתוק מוקצן של יחס החברה העכשווית למשוררים ולכתיבת שירה בכלל.

ובכן, הרתיעה והתיעוב הללו - העוינות האוטומטית כלפי כל דבר חי וחדש - אף פעם לא הניאו משוררים מכתיבה. האמן לי, אריאל הירשפלד: אנחנו פוריים, אנחנו נחושים ואנחנו ממשיכים ליצור. גיליונו השני של "הו!" יראה אור בעוד חודשים אחדים. המהדורה הראשונה של "הו!" אזלה כמעט כליל - תופעה שאינה שכיחה בנוף כתבי העת הקיימים כיום בישראל. מהדורה שנייה ודאי תודפס בקרוב. אנחנו מוציאים ספרי שירה וספרי פרוזה, ואנחנו שוקדים על תרגומים. איך אומרים בעברית? אנחנו כאן כדי להישאר. אנחנו אולי לא נחמדים, אבל - תרצה או לא תרצה - יש עם כזה, ואנחנו - עם. ואתה, במחי מאמר חפוז אחד, הפכת את עצמך לגולדה מאיר של ביקורת הספרות העברית.



פבלו פיקאסו, נער נוהג בסוס, 1906



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו