בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באיחור של 36 שנה - פורסמו פרטי המאבק המשפטי על הספר "הבית ברחוב גריבלדי"

תגובות

ראש המוסד לשעבר נגד מי שהיה הממונה עליו, ראש הממשלה, וגם נגד יורשו בראשות המוסד. ועדת שרים נגד ראש המוסד לשעבר. בג"ץ בעד הממשלה. נשיא ביהמ"ש העליון, השופט שמעון אגרנט, בעד גולדה מאיר.

כל הגיבורים והעלילות הללו, ולצדם להקה גדולה של שרים, קצינים ופקידים, סכסוכים פוליטיים ומלחמה בין עיתונים, צצים מבין 82 עמודיו של פסק דין שנימוקיו נשמרו בסוד עד החודש: בג"ץ 130/68, "איסר הראל נגד מדינת ישראל". אגרנט והשופט משה לנדוי, שניים משלושת השופטים שדחו את עתירת הראל נגד החלטת הממשלה לאסור את פרסום ספרו ("הבית ברחוב גריבלדי") על מבצע לכידת אדולף אייכמן, היו גם בתום מלחמת יום הכיפורים יו"ר וחבר בוועדת אגרנט, שפטרה את רה"מ מאיר ואת שר הביטחון דיין מאחריותם למחדלי המוכנות למלחמה והמליצה להדיח מתפקידיהם קצינים בכירים.

קריאת נימוקיאגרנט בעד הממשלה ונגד ראש המוסד לשעבר, הראל, מספקת בדיעבד רמז להעדפת הדרג המדיני על פני עובדי המדינה הכפופים לו; אגרנט הזדעזע מחריפות האשמותיו של ראש המוסד לשעבר וציטט בהקשר זה את הלורד ארונגהאם, שכתב כי האשמות מופרכות כאלה "מפלצתיות עד כדי הרס כבודה של מלכת אנגליה". בין עורכי דינו של הראל היה פרקליט המדינה לשעבר, ארווין שימרון. את המדינה ייצג היועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב, שלידו עזר מישאל חשין, כיום המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

למעט משה שרת, כל ראשי הממשלה של ישראל עד 1983, מדוד בן גוריון ועד מנחם בגין, היו מעורבים במידה זו או אחרת בפרשה, שהחלה בלכידת אייכמן ב-1960, נמשכה בהיתרים שנתנו בן גוריון ולוי אשכול להראל, להיעזר בחומר של המוסד לצורך חיבור ספר, והסתבכה כשממשלת אשכול ביקשה לבטל את ההיתר.

בעוד עתירתו של הראל נשמעת, מת אשכול וראשות הממשלה עברה למאיר. הראל, שפירסם לבסוף, ב-1975, את ספרו על מבצע אייכמן, "הבית ברחוב גריבלדי", מת לפני שנתיים בגיל 91. דחיית פרסום ההתייחסויות החריפות כלפיו עד לאחר מותו חסכה ממנו עוגמת נפש רבה.

ב-1960 שיקרו ראש הממשלה בן גוריון ושרת החוץ מאיר בהודעות רשמיות, בין השאר לאו"ם ולממשלת ארגנטינה, באומרם שחטיפת אייכמן מבואנוס איירס בוצעה בידי "מתנדבים" ש"חכרו מטוס" - גירסה דומה לזו של בן גוריון לאחר קטל האזרחים הפלשתינאים בפעולת קיבייה ב-1953, כביכול נקם של מתיישבי ספר. מהנימוקים שנודעו עכשיו עולה שממשלות אשכול ומאיר שיכנעו את אגרנט, לנדוי והשופט משה זילברג שפרסום האמת, לפיה סוכני המוסד היו מאחורי המבצע ואייכמן הוטס במטוס של חברת "אל-על", יחדש ויחריף את המשבר ביחסיה עם ממשלת בואנוס איירס, יסכן את יהודי ארגנטינה ויכביד על המאבק המדיני בעקבות מלחמת ששת הימים.

השופטים קיבלו גם את טיעוניו של ראש המוסד מאיר עמית, יורשו ושנוא נפשו של הראל, שפרסום פרטים מבצעיים בחתימת סמכות ביטחונית כה רמה - ראש המוסד לשעבר הראל בכבודו ובעצמו, בניגוד לאיסור המוטל על עובדים זוטרים ממנו בקהילת המודיעין, יגרום נזק למקורות ולשיטות. לעמדת עמית הצטרפו (ב-67') הרמטכ"ל יצחק רבין וראש אמ"ן אהרן יריב.

הראל היה בעל בריתה של שרת החוץ מאיר, ויריבו של ראש אמ"ן עמית, במחלוקת על מידת הסכנה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, בראשית שנות ה-60'. על רקע זה התפטר, שבועות מעטים לפני התפטרות בן גוריון מראשות הממשלה. לאחר מכן התמנה הראל ליועצו של אשכול לענייני מודיעין וביטחון, אך התפטר בעקבות חיכוכיו עם עמית, שעבר מאמ"ן למוסד.

לאחר חטיפתו ורציחתו בצרפת של מנהיג האופוזיציה במרוקו, מוחמד בן-ברקה, בידי שליחיו של המלך מוחמד אך בסיוע ישראלי, תבע הראל לשווא את פיטורי עמית "ונתגלע מתח רב בין הראל לבין אשכול", כדברי השופטים, עד להתפטרותו. לטענת הראל, ביטול ההיתר שנתן לו אשכול להסתייע בחומרי המוסד בכתיבת ספר על אייכמן נבע בין השאר מאיבה אישית של עמית כלפיו. נימוק נוסף, לדעת הראל, להתנגדות הממשלה לפרסום ספרו: חשש של אבא אבן, שר החוץ בממשלות אשכול ומאיר, שהיה ב-1960 ראש המשלחת החגיגית ששוגרה לארגנטינה בטיסה מיוחדת של "אל על" כדי להסוות את הסיבה האמיתית, העברת אייכמן, שהפרסום יגרור יחס שלילי כלפיו בארגנטינה.

ההתנצחות בין ראש המוסד לשעבר, שהיה בין 1948 ל-1963 סמכות ביטחונית חשאית ומעוררת יראה, לבין פטרוניו לשעבר ומי שנשארו עובדי המערכת הממלכתית, עסקה גם בהבדל שבין החלטות הצנזורה הצבאית (שהסכימה לפרסום ספרו של הראל, בהשמטות ובהונאות קלות) לבין זכותה של המדינה לכפות על עובדיה, בהווה ולשעבר, חובת סודיות. היבט אחר היה המאבק בין "מעריב", שעמד לפרסם את ספרו של הראל, לבין "ידיעות אחרונות", שהגיב בבקשה לראיין עובדי מוסד אחרים על פרשת אייכמן. עורכי העיתונים השפיעו על הרכב ועדת השרים שהתמנתה לחפש מוצא מהסבך.

בדיון המשפטי טען הראל שבניצוחו של עמית הדליף המוסד לעיתונאים ישראלים בפאריס, ישעיהו בן פורת ואורי דן, פרטים סודיים על חלקו של המוסד בפרשת אלי כהן. בפני ביהמ"ש הוצגו מימצאי ועדת חקירה בראשות איש המוסד, שלמה כהן אברבנאל, שמצאה בסיס קלוש בלבד לטענה זו.

אגרנט וחבריו קבעו שאין יסוד לטענות הראל בדבר חוסר תום הלב של אשכול, אבן ועמית וש"בית המשפט רואה בעין רעה את העלאתן של האשמות מופרכות אלה". אגרנט הצדיק, כ"סוד רשמי", את זכותה של הממשלה למנוע הפרכה של הגירסה השקרית שהפיצה ב-1960 ממשלת בן גוריון. "הדבר עלול להביא להרעת היחסים עם ארגנטינה ולכן טרם הגיעה השעה לפרסום הספר", פסק, "הממשלה היא גוף קולקטיווי. מוטלת עליה בכל ימות השנה האחריות הכבדה, שאין למעלה ממנה, הכרוכה בניהול העניינים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה. הממשלה לא היתה מצווה להתפנות ולהקדיש מזמנה כדי לשמוע את דברי טיעונו של העותר מפיו", אך מאחר שנמנעה ממנו האפשרות להתבטא בפניה, לא הוטלו עליו הוצאות. לדברי אגרנט, אילו היתה אמת בהאשמותיו של הראל כלפי אשכול (המנוח, בעת כתיבת פסק הדין) ואבן "היה הדבר עלול לגרום למשבר מדיני חמור במדינה". השופטים "מביעים את מורת רוחנו על התנהגותו הבלתי הולמת" של הראל, בהעלאת ההאשמות ובניסוחן בעתירה, "דווקא משום התפקיד שמילא משך שנים כראש השירותים הביטחוניים החשאיים של המדינה, פעל רבות לטובתה והשיג למענה הישגים חשובים".



הספר. פורסם לבסוף ב-1975


הראל. הסתכסך עם יורשו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו