בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נכון, אני אדם עשיר, בעצם, אמיד

ארקדי גאידמק, שהוזכר בקשר להלבנת הכספים בבנק הפועלים, טוען ששוב נפל קורבן לשם הרע שהוציאו לו בצרפת, שם נחשד בסחר נשק בלתי חוקי. ולא, הוא בכלל לא אחד מהאוליגרכים הרוסים. שמו עכשיו אריה בר-לב, והוא יהודי שמניח תפילין ואזרח ישראלי נאמן, הגם שהוא חי במוסקווה ומחזיק בדרכון דיפלומטי של אנגולה

תגובות

הפעם הראשונה של ארקדי גאידמק היתה ב-1994. כשמצא לראשונה את שמו מתנוסס בעיתון, הוא אומר, לא ישן שבוע. אבל מאז התרגל ושנתו כבר אינה נודדת בלילות. בפעם הראשונה זה היה כשבתקשורת הצרפתית הביעו פליאה על עושרו ואחר כך הגדירו "סוחר נשק" ותיארו בהרחבה את עלילות התיווך שלו בעסקות נשק בין רוסיה לאנגולה. מאז נזכר שמו של המיליארדר היהודי-רוסי-צרפתי-ישראלי באלפי ידיעות וכתבות בתקשורת העולמית, לרוב בהקשרים בלתי מחמיאים, שמדיפים ריח רע של מזימות בינלאומיות, תשלומי שוחד, עמלות סחר שמנות ומעשי שחיתות. לכאורה, זה כבר היה צריך להיות בשבילו עניין שבשגרה. אבל כל אזכור חדש מעורר את כעסו.

"האירוע האחרון", כהגדרתו, הוא שרבוב שמו לחקירת המשטרה הישראלית, בחשד של הלבנת כספים בבנק הפועלים. "אני כבר לא יכול יותר להבליג", הוא אומר בראיון, שהתקיים במשך שבע שעות ביום ראשון במוסקווה. "הפרסומים פוגעים בעסקי והחלטתי לצאת במאבק לטיהור שמי. אני מבקש לומר שאני לא אדם שלילי, שאני קורבן של מסע השמצות, דיסאינפורמציה ושקרים של גורמי שלטון בצרפת שנעזרים במשטרת ישראל ובתקשורת. נכון, אני אדם עשיר, אולי יותר טוב שתכתוב אמיד, אבל מה שיש לי השגתי ביושר, בלי לעבור על החוק ובעבודה קשה".

זהירותו וחשדנותו גדולות עד כדי כך, שהוא מסרב לנקוב בשמותיהן של החברות שבבעלותו. הוא מסכים רק לומר שהוא בעליו של בנק במוסקווה, חברת כימיקלים גדולה בקזחסטאן, שתי חוות חקלאיות שמספקות נתח נכבד משוק הביצים של מוסקווה, וארבעה מיזמים חקלאיים באנגולה. לדבריו, עסקיו מספקים תעסוקה ל-45 אלף אנשים.

הוא דובר שלוש שפות: רוסית, צרפתית ואנגלית, מבין מעט פורטוגלית ויכול לנהל שיחה פשוטה בעברית קלה ובסיסית. הראיון התנהל באנגלית, בסלון רחב הידיים שבדירתו המפוארת של גאידמק, במרכז מוסקווה. הוא קנה אותה בזול לפני כעשר שנים. ערכה כיום, בשוק הנדל"ן מטריף המחירים של מוסקווה, יותר ממיליון דולר.

גאידמק, נסער ותזזיתי, מהלך בזמן הראיון אנה ואנה בחוסר מנוחה. בכל אחת מידיו הוא אוחז ב"טין-פה" ומבצע תנועות חדות ומהירות של חיתוך באוויר. "טין-פה" הוא מקל עם ידית אחיזה במרכזו, לשימוש באמנות לחימה סינית. "זה עוזר לי להתרכז", הוא מסביר וחיוך נדיר של אושר עולה על פניו הרציניות.

כמי שרגיל לתת הוראות הוא ביקש שיצלמו אותו בכמה מצבים: ליד תעודות ההוקרה והמדליות שקיבל מממשלת צרפת על שירותיו; כשהוא אוחז בגאווה בספרי אמנות שחיבר על תולדות הריהוט האימפריאלי ועל כלי ברונזה ברוסיה; ועם תעודת הוקרה של "התורם הנדיב של השנה" שקיבל מאחד הארגונים של הקהילה היהודית של רוסיה.

לארקדי גאידמק יש סדר יום קבוע. הוא קם בשש בבוקר ומתרגל בדירתו קונג-פו. אם מזג האוויר מתיר זאת הוא מתאמן ברחוב. אחר כך הוא מתרחץ ומניח תפילין, אף שאינו דתי. האם הוא עושה זאת בהשפעת ידידו-שותפו לעסקים, איש חב"ד היהלומן לב לבייב? "לא", הוא עונה. "התחלתי להניח תפילין עוד לפני שהכרתי את לבייב. אני עושה את זה מאז 1995, מאז הבר מצווה של בני סשה". כל שלושת ילדיו התקרבו ליהדות. שתי בנותיו שומרות שבת.

לאחר הנחת התפילין הוא מתיישב מול המחשב בחדר העבודה וקורא את העיתונים הצרפתיים. ואז הוא עובר לעסוק במה שהיה כבר למעין אובססיה שלו. הוא מחפש כל אזכור של שמו באינטרנט. ברשת יש כבר, לדבריו, עשרות-אלפי מופעים של ארקדי גאידמק. ואת אלה שנעלמו מעיניו טורחים עוזריו להעביר לו. גם ילדיו משתתפים במלאכה. אחת מבנותיו התקשרה זה עתה מפאריס לבשר לו על עוד מאמר ביקורתי אודותיו.

רק לאחר שגמר לענות את נפשו בקריאת מה שנכתב עליו, הוא מתפנה למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - עסקים. הוא עוקב, מתעדכן וקורא אתרי מידע כלכליים.

מרגיש בטוח במוסקווה

כעת כבר צהריים, וארקדי גאידמק יוצא לסעוד. הוא אוכל רק ארוחה אחת ביום. הוא לובש מעיל שחור, בחוץ קור של שש מעלות מתחת לאפס. הרגליים מתבוססות בשלג לבן שזוהם בבוץ. אנו נכנסים למכונית בנטלי שחורה, נושאת לוחית רישוי עם מספר דיפלומטי. כבר יותר מעשור הוא מחזיק בדרכון דיפלומטי של ממשלת אנגולה. "אני נחשב לדיפלומט רם דרג בשגרירות אנגולה במוסקווה", הוא אומר.

הוא נוהג בעצמו. יש לו נהג ושומרי ראש, "אבל אני לא תמיד נעזר בהם", הוא אומר. "אני יודע מאימוני הלחימה שלי שאפשר להרוג אדם בשנייה. אם ירצו לחסל אותי, ישלחו מקצוענים, ואז שום אבטחה והגנה לא תעזור לי. תדע לך שרוב אנשי העסקים ברוסיה משתמשים בשומרי ראש ומאבטחים ומכוניות ליווי כדי להרשים יותר מאשר כדי להגן על חייהם. זה סמל סטטוס".

מוסקווה בטוחה בשבילך? בטוחה כמו ישראל?

"כן. אני מרגיש בטוח במוסקווה. אני אוהב את העיר. אני מרגיש כאן בבית. אני אוהב את המועדונים. המסעדות. את האפשרויות התרבותיות. אבל נכון שבישראל מרגישים יותר ביטחון אישי".

ארוחת הצהריים במסעדת "ווג" היוקרתית קצרה. הוא מזמין יין משובח וצלחת קאשה (דייסת כוסמת). מחיר המנה כארבעים דולר. זו כנראה הקאשה היקרה ביותר בעולם. בתום הארוחה הוא עובר לשולחן אחר, לפגישה עם יועציו הפיננסיים, קצתם ישראלים. על מה הם מדברים אפשר רק לנחש.

בתחילת הראיון, עדיין בביתו, התבקש להסביר מדוע לדעתו יש לו דימוי כל כך שלילי. התשובה שלו היתה ארוכה ונפתלת והתארכה כמעט שעה שלמה. שולבה בה סקירה של תולדות חייו וכיצד צבר את רכושו. באחת האתנחתאות הוא שאל את הצלם, ולדימיר פילונוב, אם השם ארקדי גאידמק היה מוכר לו. פילונוב השיב בחיוב. "מי יותר עשיר", הוא שאל את הצלם, "אני או ולדימיר גוסינסקי?"

"גוסינסקי", ענה פילונוב.

"מדוע אתה חושב כך?" שאל גאידמק.

"משום שגוסינסקי מוזכר יותר בחדשות".

גאידמק היה דווקא מרוצה מהתשובה. לדעתו, כמה שפחות יידעו עליו וכמה שפחות ינקר עיניים, כך ייטב לו. האמת היא שעד שהוטלה עליו משימת הצילום לא שמע פילונוב כלל על ארקדי גאידמק.

"לא צריך להשוות אותנו אליהם", מסתייג גאידמק מן ההשוואה שנוהגים לעשות בין המתעשרים החדשים ברוסיה, לבין "הברונים השודדים", אותם יזמים קפיטליסטים בצפון אמריקה כרוקפלר, מורגן, ונדרבילט, שידעו לנצל הזדמנויות עסקיות תוך עקיפת החוק, לצבור הון עתק וכעבור דור או שניים כבר נחשבו יורשיהם אילי הון מהוגנים. "אנשי העסקים הרוסים הם מקצוענים לכל דבר", הוא אומר. "נכון שיש פעילות פלילית ברוסיה, אבל לומר שכל העשירים ברוסיה פועלים באורח בלתי חוקי, שהם עבריינים, זו השמצה פרועה. אנחנו שומרי חוק ומצייתים לתקנות. מולנו, היזמים, מתייצבים הממסד והפקידות הממשלתית, שתפקידם לפקח ולהשגיח שהכל יתנהל כשורה ולפי החוק. אנחנו מבינים ומכבדים את זה".

ובכל זאת, קשה להבין כיצד הצמיחה הכלכלה הרוסית בתוך זמן קצר כל כך עושר עצום כל כך המוחזק בידיים מעטות כל כך. ברשימת המיליארדרים הגדולים בעולם, שמפרסם השבוע כתב העת "פורבס", ניצבת רוסיה במקום השני לאחר ארצות הברית. הונם של 27 מעשיריה נאמד (ביחד) ב-90 מיליארד דולר. נפקדים ממנה השנה בעליה של ענקית הנפט והגז "יוקוס", מיכאיל חודורקובסקי, העצור בכלא, וליאוניד נבזלין, ולדימיר דובוב ומיכאיל ברודנו, שמצאו מקלט בישראל. גם שמו של גאידמק לא נזכר ברשימה. המגזין הישראלי "דה מרקר" העריך את רכושו ב-800 מיליון דולר, אבל בהסתמך על היקף עסקיו חובקי העולם, ייתכן שהונו גדול פי שניים או שלושה.

אתה רואה בעצמך אוליגרך?

"אני רחוק מלהיות אוליגרך. אני איש עסקים בינוני בהשוואה לאוליגרכים. אני לא קטן אבל גם לא ענק".

היה לי חשבון קטן

"כשברית המועצות התמוטטה", אומר גאידמק, "זה היה הזמן ליזמים כמוני. כיום מאשימים אותנו שהשתלטנו על העסקים, אבל אנחנו בעצם הצלנו אותם. ברית המועצות היתה תמיד היצרנית הגדולה בעולם של חומרי גלם. לפתע מצאה עצמה רוסיה בלי קונים לחומרי הגלם שלה. מישהו היה צריך לדאוג למיליוני העובדים. אנחנו, היזמים החדשים, באנו למפעלים עם כסף מזומן, שנטלנו כהלוואות מבנקים. אנחנו שילמנו משכורות לפועלים, כדי שיוכלו לקנות אוכל ולהתקיים. יש לי מפעל כימיקלים בקזחסטאן. הועסקו בו 1,800 פועלים ויחד עם קבלני משנה ובני משפחות הוא בעצם מפרנס קהילה של כ-5,000 בני אדם. כשרכשתי את המפעל, הם קיבלו את שכרם.

"המסגרת החוקית במעבר מברית המועצות לרוסיה לא היתה קיימת, או שהיתה בהתהוות. יכול להיות שמישהו קנה מפעל בעשרת-אלפים דולר והיום הוא שווה מיליארד דולר. בגלל זה מבקרים כיום את ממשלת רוסיה ואומרים שהיא מכרה מפעלים בזול. בהשוואה למחירי היום זה באמת זול, אבל אלה היו תנאי השוק אז. ולכן אז זה לא היה זול.

"אלו היו הנסיבות שהפכו את רוסיה לשוק קפיטליסטי ולכלכלת שוק. אנחנו שילמנו למדינה את מה שהנסיבות הכריחו אותה לקבל. אנחנו היינו בזמן הנכון במקום הנכון. היום המסגרת החוקית כבר מוסדרת ואין עוד הזדמנויות עסקיות כמו שהיו בעבר".

מדוע, בכל זאת, אוזכר שמך כאחד החשודים בהלבנת הכספים בסניף הירקון של בנק הפועלים?

"אני באמת לא יודע. אולי בגלל שהיה לי שם חשבון קטן. בתחילת 2004 הפקדתי בחשבון כתשעת-אלפים דולר ובסוף השנה הייתי במינוס, באוברדראפט של 10,300 דולר" - הוא מציג את דפי החשבון. "הכסף הוצא באמצעות כרטיס האשראי שלי ושימש אותי להוצאות כמו דלק ומסעדות בישראל. זו לא הלבנת הון, זו לא עבירה על החוק".

יש לך עוד הסבר אפשרי לשרבוב שמך לחקירת המשטרה? אולי הם לא אוהבים אותך?

"אני באמת לא יודע מה עשיתי ליאחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות). מדוע שלא יאהבו אותי? מה עשיתי להם? אני מקווה שהם לא אנטישמים", הוא מעיר בציניות. "מנהלים נגדי מסע דיסאינפורמציה. ב'ידיעות אחרונות' כתבו שהיה לי בבנק הפועלים חשבון של 120 מיליון דולר וכשנודע לי על החקירה הוצאתי משם את הכסף. האמת היא כזאת: ב-1995 הבאתי כסף לישראל והפקדתי אותו בחשבון בבנק גדול. לא בבנק הפועלים. בעצם לא הבאתי כסף, החשבון לא היה במזומן אלא במניות ואגרות חוב של חברות נפט וגז, כמו גאזפרום ויוקוס וחברות רוסיות אחרות. השווי היה של כמה עשרות מיליוני דולרים. ב-2001 למוסד הבנקאי שבו היה החשבון שלי היו בעיות בצרפת..."

זה היה בנק לאומי?

"נכון. ואז הגברת..."

אתה מתכוון למנכ"ל גליה מאור?

"ואז הגברת ביקשה ממני לסגור את החשבון שלי בגלל ששלטונות צרפת לחצו על הבנק שלה בצרפת. העברתי את החשבון שלי לבנק הפועלים. בין 2001 ל-2002, שהיתה שנה טובה במיוחד, הערך של הנכסים הפיננסיים שלי הכפיל את עצמו. אגב, החשבון לא היה במחלקת מזרח אירופה וגם לא במחלקת צרפת, שהן המטרה לחקירת המשטרה כיום, אלא במחלקת מערב אירופה" (דוברת בנק לאומי מוסרת בתגובה, כי מחמת הסודיות הבנקאית אין הם מתייחסים לשמות לקוחות ולחשבונות בבנק).

מדוע אם כך סגרת את החשבון?

"זה היה לפני כשנתיים וחצי, זמן רב לפני חקירת המשטרה, בגלל סכסוך עסקי. הוגשה נגדי תביעה ונודע לי שהתובע שכר בלשים פרטיים כדי להתחקות אחר רכושי. אני יודע שהבלשים נעזרו בקצין משטרה, שהלך לבנק בלי צו חיפוש. הוא לא עשה זאת בשליחות המדינה, אלא בשליחות איש העסקים הפרטי. בגלל זה סגרתי את החשבון והעברתי אותו לבנק אחר. התהליך כולו, של קבלת האישורים מכל הגורמים, כולל החברות הרוסיות, ארך חודשיים. כך שגם הטענה כאילו מיהרתי בין-לילה לסגור את החשבון היא שקרית".

שליחויות חשאיות

ארקדי גאידמק נולד ב-1952 במוסקווה. אביו היה מנהלן בבית חולים ואמו פועלת בחברת הפצה למזון. ב-1972, עם תחילת הזרזיף של יציאת יהודים מברית המועצות, הוא עלה לישראל. "מסיבות ציוניות", הוא אומר. העולים הראשנים היו במוקד של תשומת לב ציבורית, והוא זכה לפגוש פעמיים בראש הממשלה גולדה מאיר.

"הייתי אידיאליסט ועצלן", הוא אומר, ולכן בחר להתגורר בקיבוץ וכך הגיע לבית השיטה. עד מהרה נגוז האידיאליזם שלו. בראיון קודם ("הארץ", 11.1.02) סיפר שהקיבוץ הזכיר לו את ברית המועצות ולכן עבר לחיפה, שבה עבד כסוור בנמל. אחר כך היה ימאי והפליג במיכלית דלק של "צים".

לפני כשנה ניהל גאידמק משא ומתן על רכישת החברה לישראל, כולל צים. זו יכלה להיות בשבילו מעין אירוניה היסטורית, אבל העסקה לא יצאה אל הפועל. "הכל היה מוכן לחתימה", הוא אומר, "אפילו לחצנו ידיים. אבל אחר כך מישהו חזר בו, לדעתי בגלל שנוכחו לדעת שהשוק השתנה והמחירים עלו. יכולתי להתעקש ולדרוש שיכבדו את הסיכומים, יכולתי אפילו ללכת לבית המשפט ולדרוש מימוש ההבנה. אבל ידעתי שאין טעם לעשות זאת. ידעתי שבמצב של סכסוך עסקי יתחילו להשמיץ אותי, הרגשתי ששוב נקלעתי למצב שכבר הייתי בו: בגלל השם שיצא לי, בגלל הפרסומים השליליים, כל איש עסקים יכול לזלזל בי ולהתחמק ממני" (דובר של האחים עופר, בעלי השליטה בחברה לישראל, אומר בתגובה כי כפי שנמסר בדיווח לבורסה, לא היה שום משא ומתן על מכירת החברה).

"אני מרגיש כמו רץ למרחקים ארוכים שהגיע לאולימפיאדה", ממשיך גאידמק. "אני רץ בעל פוטנציאל כמו אנשי עסקים אחרים ואולי אף טוב מרובם, אבל בגלל הדימוי שהדביקו לי, בגלל צו המעצר הבינלאומי שהוציאו נגדי הרשויות בצרפת, אני חש שאני רץ עם משא כבד שלא מאפשר לי להגיע בין הראשונים. בכל זאת אני בחבורה המובילה".

כשעגנה המיכלית בנמל מרסיי החליט גאידמק להישאר בצרפת ולא לחזור, לא לספינה ולא לישראל. "נכנסתי לצרפת כחוק", הוא אומר, "אבל נכון שהפרתי את החוזה שלי עם המעסיק שלי, צים". הוא חי מן היד אל הפה כדי לממן את לימודיו בבית ספר לאלקטרוניקה. את ראשית הונו, הוא מספר, עשה בכמה עסקות מקרקעין שהזדמנו בדרכו. הוא קנה דירות בזול, שיפץ אותן ומכר ביוקר. בכלל, מסיפוריו מצטיירת הקריירה העסקית שלו כשרשרת של ניצולי הזדמנויות, שאיכשהו נפלו משום מה בחיקו. אחת כזאת, לפי התקשורת בצרפת, היתה פגישה עם אוליווייה דאסו, בן למשפחה התעשיינים המפורסמת המייצרת בין השאר מטוסי קרב. יחד הקימו חברה בינלאומית לתרגומים. גאידמק טוען שהיכרותו האקראית עם דאסו לא היתה משמעותית לעסקיו.

"אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בתיעוד טכני", אומר גאידמק. "כך התגלגלתי לתרגום מסמכים טכניים וספרי הדרכה לתעשייה. אני הייתי מתרגם טוב, עבדתי עם החברות הגדולות ביותר בצרפת. בתחילת שנות השמונים היינו אחת מסוכנויות התרגום הגדולות בעולם. מאות אנשים עבדו בשבילי".

לדבריו, אז גם התוודעו אליו משלחות סחר סובייטיות, שעשו עסקים עם חברות מערביות. הקשר הזה הביא עליו בשנים האחרונות גל של פרסומים על קשרים הדוקים כביכול עם הק-ג-ב, שהרי משלחות סחר סובייטיות היו לא אחת כסות לסוכני מודיעין. הקשר הזה עורר גם את סקרנותו של הד-ס-ט, שירות הביטחון הצרפתי, שזימן אותו לתשאול. כעבור שנים השתפרו יחסיו עם הד-ס-ט, וגאידמק עשה כמה בשירותו שליחויות סודיות לחילוץ טייסים צרפתים שנפלו בשבי בבוסניה, וקציני מודיעין צרפתים שנחטפו בדגסטאן, בגבול צ'צ'ניה.

מסוקים תמורת נפט

הקשרים שרקם עם הנציגים הסובייטים, מגלה גאידמק, סייעו לו מאוד כשברית המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב החלה ברפורמות כלכליות. "הייתי כבר איש אמיד. היה לי ניסיון עשיר בניהול משא ומתן. היו לי קשרים והכרתי את שני העולמות: הסובייטי-רוסי והמערבי".

גאידמק החל לעשות עסקים עם רוסיה. "התחלתי לסחור במזון, הבאתי לברית המועצות כל מוצר שיכולתי, יוגורטים של דנונה, דגנים, בשר. בתוך כמה שנים הייתי אחד מהגדולים ביבואני המזון לברית המועצות, ואחר כך לרוסיה". לדבריו, החל להתעניין אז גם במסחר בחומרי גלם ובסחורות.

"כבר בצרפת אנשים אמרו, 'איך זה יכול להיות שלארקדי גאידמק יש בתים יפים ומכוניות יפות. איך זה קרה שיש לו כל כך הרבה. הוא הרי מהגר מרוסיה'. עובדה שאת כספי הספקתי לעשות כבר בצרפת. מה שקרה בימים האחרונים בישראל התחיל לפני כעשר שנים בצרפת. הפכתי מטרה לתקשורת. שאלו, מאיפה הכסף שלו? עכשיו אני שומע את זה גם בישראל. אמרו שיש לי בתים יפים - הבית שלי בקיסריה הוא אולי היפה ביותר בישראל, אבל כך חייתי גם בצרפת. זה סגנוני, משנות השלושים של חיי".

ב-1992 שוב התמזל מזלו. הוא התוודע לאיש העסקים הצרפתי פייר פלקון, בעליה של חברת "ברנקו", שהיו לו קשרים בתעשיית הנפט בדרום אמריקה. הם רכשו שבעה מסוקים מתוצרת רוסיה בשביל חברת הנפט של ונצואלה, במחצית ממחיר השוק שלהם. אך העסקה לא יצאה לבסוף אל הפועל והם נתקעו עם המסוקים, שאוחסנו בנמל רוטרדאם.

"פסיכולוגית הייתי כבר מוכן להפסד", הוא אומר, אבל אז נקלעה בדרכו "הזדמנות". פלקון היה מיודד עם העיתונאי ז'אן כריסטוף מיטראן, בנו של נשיא צרפת, שעבד באפריקה והפגיש אותם עם נשיא אנגולה ז'וזה אדוארדו דוש סאנטוש. "פלקון אמר לי שאנגולה מעוניינת במסוקים אבל אין להם כסף לשלם. קפצתי על ההזדמנות ואמרתי להם, קחו את המסוקים בחינם ושלמו לי כשיהיה לכם. ועד אז, שלמו לי בנפט. הרעיון מצא חן בעיני הנשיא".

לדבריו, הנשיא מינה אותו ליועצו המיוחד, העניק לו דרכון דיפלומטי וחשוב עוד יותר - הסמיך אותו לנהל משא ומתן בשם ממשלת אנגולה. המטרה היתה להשיג מימון לעסקות נשק שהממשלה המרקסיסטית נזקקה לו נואשות במלחמת האזרחים, מול מורדי אוניט"א בהנהגת ג'ונאס סווימבי. צרפת, דרום אפריקה וארצות הברית תמכו באוניט"א; ברית המועצות וקובה תמכו בממשלה. אבל ב-1992 ברית המועצות כבר לא היתה קיימת. בסדרה של פעולות מימון בינלאומיות סייעו גאידמק ופלקון במשך שלוש שנים לרכישת נשק ברוסיה ומכירתו לאנגולה, וגרפו עמלות שמנות. עסקות הנשק, בשווי יותר מחצי מיליארד דולר, כללו מטוסי קרב, טנקים, טילים, תותחים ותחמושת, ואיפשרו לממשלת אנגולה לגבור על המורדים. גאידמק אומר שעד היום הצרפתים לא סולחים לו על שסייע לממשלת אנגולה להביס את אוניט"א.

אנגולה הפכה למדינת מפתח באפריקה. יש לה עתודות נפט מהגדולות בעולם, סוגים רבים של מתכות, חומרי גלם אחרים ויהלומים. גאידמק, המקורב לנשיא, הוא אחד מאנשי העסקים הפעילים ביותר במדינה. לפני כשלושה שבועות הטיס את מנכ"ל חברת היהלומים הרוסית אלרוסה, שהיא יצרנית היהלומים הגדולה בעולם, גדולה יותר מדה-בירס הדרום אפריקאית, לפגישה עם הנשיא דוש סאנטוש. בדרך הם עצרו לחניית ביניים בישראל, שבה נועד המנכ"ל הרוסי עם שר האוצר בנימין נתניהו ועם שר התמ"ת אהוד אולמרט.

פרשת "אנגולה-גייט"

לאחר הראיון במוסקווה המריא גאידמק במטוס מנהלים "גלובל אקספרס", ששכר מחברה שוויצרית, וטס ללואנדה בירת אנגולה, לפגישה עם הנשיא ולמשא ומתן על עסקות חדשות. על עסקיו החקלאיים שם מופקד תת-אלוף בדימוס זאב זכרין.

בגין עסקות הנשק בין רוסיה לאנגולה פתחו שלטונות צרפת בדצמבר 2000 בחקירה פלילית נגד פלקון, גאידמק, מיטראן הבן ומעורבים נוספים, והאשימו אותם בסחר בלתי חוקי בנשק. התקשורת בצרפת קראה לפרשה "אנגולה-גייט". "הדביקו לי את הכינוי 'סוחר הנשק'", מתלונן גאידמק, "אבל אני פעלתי מטעם ממשלת אנגולה ומתוקף הוראה של הנשיא. זו היתה עסקה חוקית בין שתי מדינות. הועסקתי על ידי המדינה, ולמרות זאת הצרפתים האשימו אותי אישית, ולא את המדינות שביצעו את העסקה. זו היתה חקירה פוליטית. הנשק בכלל לא עבר בטריטוריה צרפתית, אז איך אפשר היה להחשיד אותי בעבירה כזאת? פעלתי כחוק מבחינה לאומית ובינלאומית".

למעשה האשים אותו השופט החוקר הצרפתי בשתי האשמות נוספות, שחיתות ועבירות מס, והוציא נגדו צו מעצר בינלאומי, שתקף עד היום. גאידמק, ששהה באותה תקופה בלונדון, לא העז לשוב לצרפת. בשבילו, כמי שאוהב כל כך את פאריס, זה היה כמו גירוש מגן עדן. רק אז, בנסיבות הללו, הוא נזכר מחדש בישראל, ועבר להתגורר בה ב-1998. אז גם עיברת את שמו לאריה בר-לב.

בינתיים הוסרו מעליו החשדות בסחר בלתי חוקי בנשק ובשחיתות, ונותרו רק עבירות המס. לטענתו, החשדתו בשחיתות היתה מעשה נקמני שמקורו במאבקי כוח בין שירות ביון החוץ הצרפתי לשירות הביטחון ד-ס-ט. גאידמק מספר סיפור מורכב, שבו שלוש פעמים בשנים 1996-1995 פנו אליו שר הפנים הצרפתי, שרל פסקואה וראש שירות הביטחון, ריימון נארט, וביקשו בשם הנשיא שיראק את עזרתו וקשריו ברוסיה.

המטרה היתה לשחרר שני טייסים צרפתים שנפלו בשבי הכוחות הסרביים בבוסניה. שירות ביון החוץ טען כי הטייסים עונו ומתו בשביים. גאידמק טס במטוסו הפרטי עם נארט לרוסיה ומשם, יחד עם קציני מודיעין רוסים שהכיר, ושהיתה להם השפעה על הכוחות הסרביים, לבוסניה. המשא ומתן הצליח, הטייסים שוחררו. גאידמק טוען כי ביון החוץ, שהוצג ככלי ריק, החליט לנקום בו.

וזה עוד לא הכל. גאידמק טוען שסייע לחלץ ארבעה עובדים של ארגון סעד צרפתי, שנחטפו בידי שודדים וטרוריסטים צ'צ'נים. הצרפתים שילמו חמישה מיליון דולרים כופר, הארבעה שוחררו ואז התברר כי היו למעשה סוכנים של ביון החוץ, שהסתננו מגרוזיה לשטח רוסיה. על תרומתו לביטחון הלאומי של צרפת הוענקו לגאידמק, בהמלצת שר הפנים פסקואה, עיטורים גבוהים מטעם הנשיאות. אחד מהם מוקיר את פועלו בתחום החקלאות. לדברי גאידמק, בגלל החשאיות של מבצעי החילוץ ופדיון השבויים, לא נכתב בדברי ההסבר על מה בדיוק זכה בכבוד. השופט החוקר חשד בו משום כך בשחיתות והשגה במרמה של עיטורי מדינה.

מקלט ליהודי נרדף

גם ביחס לעבירת ההתחמקות ממס יש לגאידמק הסבר, שסיפור עסיסי בצדו. הוא טוען שתרם למוזיאון הלובר ארבעה מיליון דולר לרכישת רהיט עתיק מתקופת המלך פרנסואה הראשון (המאה ה-16). לדבריו, כשגילו שלטונות המס את תרומתו, הם הסיקו שהיא מהווה 10% מהון שעליו לא הצהיר. גאידמק טען כי בתקופה שעליה חלה השומה הוא חי בלונדון "ולא עבדתי אז כלל בצרפת".

מדוע שלא תתפשר איתם ותסיים את הפרשה?

"הם לא רוצים. ניסיתי להגיע איתם לפשרה. הם מחפשים את ראשי. הם מנהלים נגדי מסע השמצות באמצעות התקשורת. הם סילקו אותי מצרפת, הם מנסים לסלק אותי מאירופה וכעת הם מנסים לעשות זאת נגדי גם בישראל".

בעצם, בואך לישראל ב-1998 היה מעין ברירת מחדל?

"נכון שאהבתי את פאריס וחשתי בה כבן בית, אבל ישראל היא הבית שלי. ישראל היתה ונשארה המקלט לכל יהודי בעולם שחש נרדף, מופלה או רעב. אני יהודי וישראלי. הבן שלי סשה שירת בצה"ל. הוא היה צלף. לי יש תעודת מילואים ודיסקית. יש לי בתים בישראל. כשהגעתי לישראל שילמתי כמה עשרות מיליוני שקלים למס הכנסה, אף שלא עשיתי עסקים בישראל".

מלבד העסקים עם לבייב.

"העסקים עם לבייב לא קשורים לחיי בישראל. קניתי בשוק החופשי בבורסה מניות של אפריקה-ישראל. והיה גם המשא ומתן על החברה לישראל".

על פי הפרסומים, החזיק גאידמק ב-15% ממניות אפריקה-ישראל, תמורת השקעה של 75 מיליון דולר. למעשה, היה זה גאידמק שבעזרת קשריו עם הנשיא ובכירי השלטון באנגולה פתח לפני לבייב את שעריה וסייע לו לזכות במונופול על יצוא היהלומים מהמדינה. לפני כשלוש שנים טענו גאידמק ולבייב כי ניתקו את קשריהם העסקיים - גאידמק מכר את החזקותיו באפריקה-ישראל ודרכיהם העסקיות נפרדו. גאידמק מגדיר את קשריו עם לבייב "ידידותיים וחברתיים. אנו גם מחליפים בינינו מידע שימושי ואולי בעתיד נעשה שוב עסקים".

אמרת שאתה לא סוחר נשק, אבל הקמת בישראל חברה ליעוץ ביטחוני עם ראש המוסד לשעבר דני יתום.

"רציתי לבסס את עצמי בישראל. יתום הוא איש מכובד וחשבתי שבעזרתו אמנף את עצמי, אבל בסוף לא נעשתה בחברה שום פעילות, ולכן סגרנו אותה לפני ארבע שנים. נשארנו חברים, כמו שאני חבר של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. גם איתו ניסיתי לעשות עסקים, אבל לא בתחום הנשק ולא עסקי ביטחון, אלא דווקא בתחום המים, בגלל שהוא היה במועצת המנהלים של מקורות. נסענו יחד לאנגולה, אבל התברר שההשקעה גדולה מדי ולא יצא מכך דבר.

"יש עוד דבר שאני רוצה לספר. אני לא רוצה להתפאר, רק להסביר, כדי שלא יחשבו עלי דברים רעים. אף שאני מאמין בצדקה בסתר, אני רוצה לספר שתרמתי לא מעט לארגונים בישראל: מיליון דולר לנפגעי הפיגוע בדולפינריום, מיליון דולר לבית החייל במצפה רמון, 2.5 מיליון דולר למגן דוד אדום, שלושה מיליון דולר למרכז טראומה בתל-השומר ועוד סכומים רבים לבתי ספר, בתי כנסת וארגונים נוספים שאני לא זוכר כרגע את שמם ואת הסכומים שתרמתי. אז מה עוד צריך לבקש ממני?"

בכל זאת עברת לאחרונה לרוסיה.

"יש דברים שקשה לי לקבל בישראל. במלה אחת, זו החוצפה. כשאני נוהג בכבישים, כשאני יושב במסעדות אני נתקל בחוצפה, בחוסר הנימוס. נתקלתי באנשי עסקים לא ישרים. כל אלה הקשו עלי. אבל אז אני אומר לעצמי, שישראל היא המדינה היחידה שבה אני יכול לחיות בחופשיות". *



ארקדי גאידמק בדירתו במוסקווה. קשה לי לקבל בישראל את החוצפה, בכבישים, במסעדות צילומים: ולדימיר פילונוב


גאידמק מצביע על אחד מעיטורי הכבוד שקיבל מהממשל הצרפתי. השופט החוקר חשד שהעיטורים הושגו במרמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו