בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משוררי ההתנתקות

בגוש קטיף ובגוש עציון נכתבת שירה מודרנית, פרי עטם של צעירים דתיים שאינם כפופים לצנזורה של רבנים, המשתלבת בזרם המרכזי של שירה ישראלית עכשווית, ומקיימת דיאלוג מפרה עם שירה שמאלנית שמתחברת למושג ההתנתקות מכיוון הפוך

תגובות

בלשכתו של אבנר שמעוני, ראש המועצה האזורית חוף עזה, תלויה מסגרת זכוכית ובה כמה שורות שכתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק: "כאן בארץ ישראל, במקום שהפכו את החיים לשירה, תהפך השירה לחיים... שום כח בעולם לא יהדוף אותנו ממקומנו בארץ הזאת, ולא ישיבנו אחור".

במקומות אחרים בנווה דקלים פיזר "הפורום התרבותי שרים באהבה" מודעה על תחרות לבחירת המנון הזדהות עם תושבי גוש קטיף. "אין תקופה ללא המנון, ואין מאבק ללא המנון", נכתב שם. "כותבים, מלחינים ומבצעים מוזמנים לשלוח מיצירותיהם למטה". האודישנים יתקיימו בסוף מארס. בצוות השופטים: הזמר אריאל זילבר, שהעתיק לפני שבועות אחדים את מקום מגוריו לאלי סיני, איתמר אליאסי (סולן להקת "כלא 6"), הזמרת אתי לוי, רמי דנוך מ"צלילי העוד" והתמלילן דוד זיגמן.

ב"המנון" של הפינוי הקודם, פינוי ימית, לא בחר איש. "אל נא תעקור נטוע" של נעמי שמר נהפך לכזה כמעט מעצמו. אמנם שמר הסבירה אז שהשיר נכתב על רקע אישי, אבל כשמתנגדי הנסיגה מסיני אימצו אותו, היא לא ממש התנגדה. גם בגרסת הראפ החדשה והסוחפת לשיר ישן של מני בגר - "זה היה ביתי עם גינה ולול / עם שחר יגורו בו זרים / ואנחנו עם כל הזכרונות נעלמים" - לא בחר איש כהמנון, אבל ייתכן מאוד שהוא יהיה אחד השירים שילוו את הפינוי הקרוב. הגרסה החדשה, שאותה מבצעים הילה הררי, מני בגר ואיתמר אליאסי כוללת שורות חדשות: "בשבילי זה הבית / בשבילם זה עוד סתם קו על מפה / מזמן זה נהפך להיות הרבה יותר מסתם אדמה". וגם: "הפרחנו ת'שממה וזה מה שאתם נותנים בחזרה? / הזכרונות לא מתו, הם עברו דירה / ימית קמה לתחייה".

הרחק מהפזמונאות

אלא שהצורך בלחן קליט ובמלים שיסחפו אחריהם המונים הוא רק הקצף שעל פני המים. מתחת לפני המים, בדממה יחסית, נכתבת שירה עמוקה יותר, אישית, מהורהרת - ורחוקה מאוד מפזמונאות. שירה של כאב אל מול ההתנתקות והפינוי הצפוי. רוב הכותבים משתייכים לחבורה שצמחה בעשור החולף והתגבשה סביב כתב העת לשירה יהודית-ישראלית "משיב הרוח". רבים מהם בוגרי ישיבות וישיבות הסדר. רבות מהן בוגרות אולפנות. כמה מהם בנים ובנות של רבנים ידועים.

משוררים מן הימין, פורצי גדר יחידים כמו יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, פועלים כבר שנים ארוכות. אבל באופן כללי זוהתה השירה הימנית כשירה שנקודת המבט שלה לאומית. הפרופ' יוחאי אופנהיימר, חוקר השירה הפוליטית בישראל, כתב בספרו "הזכות לומר לא" (2003) כי משורר ימני מדבר כביכול בשמו של הלאום, בעוד שמשורר שמאלני מדבר כביכול בשמו של הפרט. הכותבים ב"משיב הרוח" מנפצים, לכאורה, את ההנחה המקובלת הזאת. הם עוסקים בחומרים שונים, לא רק פוליטיים. רבים מהם מצליחים לגעת באמצעות השירה נגיעה אישית בחומרים שמרכיבים את חייהם, פחדיהם ואמונתם.

הגליון האחרון של "משיב הרוח" הוקדש להתנתקות, אבל לאו דווקא לתוכנית ההתנתקות. הכותבים התייחסו להתנתקות מסוגים שונים. אחדים מתומכי התוכנית, כמו יוסי שריד והמשוררת טל ניצן, תרמו משיריהם, אבל עיקר הגליון הוקדש לכאב האישי שמלווה את העקורים ואת העקירה.

את השיר הפותח כתבה תמי גלבוע ממורג שבגוש קטיף. בעלה של גלבוע, עדיין עצור במעצר בית, לאחר שהפגין עם חבריו מול מפקדת צה"ל בגוש על העדר תגובה לירי פצמרי"ם. בשירה, "מדברים הרבה על שרשרת אנושית", מביעה גלבוע כמיהה לחיים רגילים, ואפילו היא "מתנחלת": "אני רוצה בית בלי לחשוב / רוצה לחיות בלי להיות... / בסך הכל מתנחלת קטנה אחת / מפחדת מדרך ארוכה מדי / על חמור לבן / משוח מלחמה / ומאמינה / תמיד מאמינה".

שיר אישי וכואב אחר, "הזמנה לבכי", כתב אליעז כהן, שכילד גדל בשומרון. השיר מעתיק את אימי העקירה העתידית מגוש קטיף, אל ביתו הפרטי של כהן בכפר עציון ומתאר את התנהלות המפונה והמפנה: "אליך החיל הטוב הנאמן שביום מן הימים הוא יום פקודה / תקרב למעוננו: / ארוץ אליך בזרועות פתוחות. ארוץ אחבקך ואובילך / לפני הפתח אוחז צוארונך, אקרע בך קריעה עד / מקום הלב... בדממה נלך באחרונה בין חדרי הבית: / רק אני ואת והכתלים זוכרים ריבים ואהבים / שורות שנכתבו שנמחקו כמו נכוות בספר החיים / בעיניך, חילי הטוב, אראה דמעה, רעינו חונקים את / בכים, כתב בתש"ח המשורר, עכשיו אולי מותר לבכות / ואם היה עוד זמן / היינו רובצים בנאות דשא ושוב משחקים במשחק המחבואים של / שיר השירים / את הרעיה, אני הדוד, אתה בתפקיד השומרים".

בסיום שואל המשורר בשם החייל בלחישה: "ארזתם? כאילו יש בזה העולם הצרור שכה יכיל געגועים / אתה עוצר בשטף הדמעות. יוצאים לנשום על המרפסת / כאן הכנתי לי פינה קטנה לכתוב את הרומן הלא גמור / עכשיו מעץ התאנה שבחצר עלה אחרון נושר / הכל מלא סמלים אתה אומר/ נופל על צווארי בבכי וממרר/ חילי הנאמן, הטוב, עכשיו מותר סוף סוף לבכות".

השלום כעובד זר

הד"ר אריאל הירשפלד, מומחה לספרות ומבקר תרבות, אומר על אוסף שירי ההתנתקות שקובצו ב"משיב הרוח": "יש שם דברים טובים ומעניינים שיש בהם כנות. יפה שהם לא ניכסו לעצמם את המושג התנתקות, ולא סגרו את עצמם בתוך התפישה הפוליטית שלהם. לכתיבה על ההתנתקות הם צירפו אנשים שלחלוטין לא שייכים אליהם, המדברים על התנתקות בכלל. זו היפתחות מעניינת, כי הם בפירוש מבינים שהתנתקות היא דבר אוניוורסלי שמתרחש לא רק במקומות, אלא גם בשלבים ובממדים אחרים, בנפש, בתהליך ההתבגרות ובתודעה. מצד שני, הם נגעו באופן בהחלט משכנע בצד הפוליטי המכאיב והכואב ובצורה שיש בה טעם".

הירשפלד מציין לטובה טקסטים של שניים מתומכי ההתנתקות: טל ניצן ("עגלה עם סוסה" ו"כיסוי") ואת "סיפור ההתנתקות שלי", שכתב יוסי שריד, כמו גם את "הנתקות מזוינת", שירו של שמואל קליין - "שיר מצוין", אומר הירשפלד - את שיריו של יוסף עוזר ואת שיריה של יעל גלוברמן, שאחד מהם מתאר את השלום כעובד זר, בעל "מבטא לא מובן, המתגורר בדירת חדר, עם עוד ארבעה פחדים לפחות".

"באופן כללי", אומר הירשפלד, "אנשי גוש אמונים ויש"ע לא הצליחו לייצר במשך השנים דיבור תרבותי משכנע, שיכול לפרוץ החוצה, מעבר למעגלים הסגורים שלהם. החבורה של 'משיב הרוח', בפרט בשירי ההתנתקות, מצליחה בכך, גם מכיוון שהיא משתפת קולות שאינם שייכים למעגל שלה, וגם מכיוון שבכתיבה שלהם הם מביעים הכרה באיזה אספקט אוניוורסלי של עצמם, כאשר ההתנתקות אינה מוצגת רק כסיפור אישי שלהם".

"משיב הרוח" נוסד ב-1994 בידי שמואל קליין, אליעז כהן, יורם ניסינוביץ, נחום פצ'ניק, בנו של הרב שלום פצ'ניק מישיבת בית אל, ונעמה שקד, במטרה להקים במה לשירה עברית. "התחושה היתה שאין במפה התרבותית בישראל מקום או גוף שיכולים להוביל את החוויה הישראלית לגווניה בזיקה לחוויה ולמסורות היהודיות, או בקיצור 'להשיב את הרוח'", אומר קליין. "רצינו לפתוח את הציבור האמוני לגווניו ליצירה ולרגישות תרבותית, וגם לאפשר מפגש בלתי אמצעי בין דתיים וחילונים". בכמה ישיבות הוחרם כתב העת, בהנחיית רבנים. "משיב הרוח" הואשם ב"עיסוק בטומאה ובפורנוגרפיה", אבל רבנים ואנשי רוח אחרים מקרב הציונות הדתית ראו בו בשורה רוחנית-אמנותית, שמעודדת את היחיד לבטא את עולמו הפנימי. לצד 16 החוברות שהופיעו עד כה הפיק החוג אירועי ספרות ותרבות, שבהם שולבו אמנים מתחום המוסיקה, התיאטרון והאמנות הפלסטית.

אחד המפעלים הקבועים של כתב העת הוא פסטיבל השירה השנתי "ימי אהבה לשירה", המתקיים כבר שמונה השנים בירושלים בימי חול המועד סוכות. ל"משיב הרוח" אין משרד, ואיש מצוות ההפקה, העריכה והכותבים אינו מקבל משכורת. כתב העת מתבסס על תקציב של מנהל התרבות והאמנות במשרד החינוך ועל תרומות מזדמנות מקרנות שונות. בגליונותיו הראשונים פירסמו משיריהם חיים גורי, נתן יונתן, משה שמיר, הרב שג"ר ואפילו צ'סלב מילוש.

מזכירים את אלבר קאמי

הפרופ' עוזי שביט, חוקר ספרות ושירה ומנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד, אומר על "משיב הרוח": מדובר ב"תופעה מרעננת וחשובה, מכיוון שמראשית השירה העברית החדשה, המתקיימת יותר מ-200 שנה, היהדות הדתית כמעט ולא נטלה בה חלק. השירה העברית החדשה היתה בעיקר שירה חילונית. בעשרות השנים האחרונות היו משוררים דתיים כמו זלדה, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, אבל כל אחד מהם פעל כבודד. זאת הפעם הראשונה שקמה קבוצה של אנשים שמייצגת שכבה צעירה, והם כותבים שירה מודרנית שמשתלבת במיין-סטרים של השירה הישראלית המודרנית. זה חידוש, וזה מעבר לכשרון של משורר זה או אחר, שאולי עדיין אינו מעוצב דיו.

"אלה אנשים דתיים, שיש להם עמדה חופשית ואינם רואים עצמם כפופים לצנזורה של רב כלשהו, אנשים צעירים שרובם חיים ביהודה ושומרון מילדות, וחלק מהם נולדו שם. הם אינם מכירים מציאות אחרת, ויחד עם זאת, הם לגמרי חופשיים בעמדותיהם, לא שייכים לשום קליקה, אינם פלקטיים, ומגלים מקצועיות במובן החיובי של המילה, ואיני מתייחס בהכרח רק לשירה בנושא ההתנתקות. עובדה שפינוי ימית לא הצמיח תופעה כזאת. תקופת אוסלו וההתנתקות עשתה משהו. התופעה היא סוציולוגית. זו חבורת אנשים שמצד אחד צמחה בישיבות ומצד שני היא נטועה בתוך ההוויה הישראלית המודרנית. החבורה של 'משיב הרוח' לא התארגנה פוליטית, אלא כקבוצה שחשה צורך לבטא את עצמה.

"מבחינה מסוימת הם מזכירים לי את אלבר קאמי, הסופר הצרפתי, יליד אלג'יריה. זו המולדת שלהם. הם גדלו שם. אלה לא אנשים שבאים ואומרים: באנו לכאן בשליחות האומה. אלה לא אנשים שבחרו לגור שם. אלה אנשים, רובם צעירים שנולדו, או כמעט נולדו וגדלו שם. לכן הם לא פוליטיים במובן המקובל של המלה, אלא יותר ספרותיים-רוחניים. מתרקם כאן משהו חדש, וצריכים לראות לאן זה יוביל".

מתוך חרדה קיומית

אליעז כהן נולד בפתח תקוה, וכשהיה בן 7 עבר עם משפחתו ליישוב אלקנה שבמערב השומרון. אחר כך למד בישיבת ההסדר אור עציון אצל הרב חיים דרוקמן. כבר תשע שנים הוא מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בגוש עציון וזה ארבע שנים גם עובד כעובד סוציאלי במוסדות שונים. ספרי השירים הראשונים שלו חוללו סערה. "מחומשים", בהוצאת תמוז, היה סוג של מפגש בין הביוגרפיה האישית שלו לפרשיות השבוע. בספרו השני, "נגיעות ראשונות", היה מתח אירוטי שחלק מהציבור הדתי התקשה לעכל, ואילו ספרו האחרון, "שמע אדוני - משירי מאורעות תשס"א-תשס"ד", התפרש בחלקו כתפילה אלטרנטיווית לתפילות המסורתיות. לדוגמה, את "תפילת הדרך" המוכרת, המנוסחת בלשון רבים, הפך כהן ללשון יחיד. ב"שמע אדוני", הוא מקיים גם סוג של דיאלוג עם ספקטרום רחב של רגשות מול הקב"ה, לעתים תוך התרסה וכעס. בעקבות פרסום "שמע אדוני" איבד כהן את מקום עבודתו, כעובד סוציאלי באחת הפנימיות החרדיות הידועות, בשכונת גאולה בירושלים.

כבר בתחילת דרכם הוחרמו כהן וחבריו בחלק מן הישיבות, אבל הנחשוניות שלהם בתחום השירה, סללה את הדרך לאחרים שביקשו להביע את עצמם באופן דומה. את "הזמנה לבכי" כתב כהן "מתוך חרדה קיומית". חלק ממשפחתו חוותה באופן אישי, את נפילת גוש עציון בתש"ח. על "הזמנה לבכי" ושירי כאב אחרים שלו ושל עמיתיו לנוכח העקירה הצפויה, אומר כהן, שהיא ממלאת חסר בסיסי בתרבות הישראלית.

"יש בתרבות הזאת פתולוגיה שמפנה עורף לכל מה שאמור להיגזר מהגורל היהודי. את כל הכאב המודחק הזה היא הפנתה להזדהות עם האחר, עם הפלשתינאי שנתפש כקורבן, שהוא תוצר של הסיפור שלנו. גם אני רואה את הזיקה הישירה בין העצמאות שלנו לנכבה שלהם. השאלה היא עד כמה אתה מרשה לעצמך לקעקע את הנרטיב שלך. אני מייחל ליום שבו האליטה המובילה בתרבות השלטת תגלה כלפינו את אותה פתיחות, שאנו גילינו כלפיה, גם ב'משיב הרוח' האחרון על ההתנתקות, וגם בגליונות קודמים".

"במשך שנים", מאשים כהן, "מחזאים, משוררים ואנשי תרבות מטיחים בנו: אתם מתנחלים, ואתם עוד מעזים לכתוב שירה אחרי שאתם טורפים שני פלשתינאים לארוחה? מבחינתם, הרי לא יכול להיות שתהיה יצירה בימין, כי אנחנו הרי עסוקים כל היום בהרג פלשתינאים. אני בכוונה מקצין את הדברים, אבל זו הרוח שנושבת כלפינו כבר שנים. לטעמי, כשאני וחברי כותבים על מתנחל, שחווה מצוקה קיומית, שנהרגים לו חברים, שמאבד כמעט את כל משפחתו, ושעכשיו הולכים לפנות אותו, זה אותנטי יותר מאשר משורר ידוע שזורק גרב מעל גדר ההפרדה עם כסף ותרופות".

במפתיע, בסמיכות זמנים, אבל ללא תיאום, פירסם גם המשורר אילן שיינפלד, איש שמאל בהשקפותיו, שיר הזדהות עם כאב העקירה של המתנחלים. שיינפלד שלח את השיר שלו במייל למאות כתובות. "קטיף נט", אתר האינטרנט של גוש קטיף, פירסם אותו ראשון. שיינפלד, שבעבר כתב דברים נוקבים וקשים על מפעל ההתנחלות "הנגוע באי מוסריות", כתב הפעם את "על האימה". הוא מספר כי לפני שבועות אחדים התעורר משנתו באמצע הלילה ומבעד לחלון הבית שבנווה צדק, ראה כיצד תכולת הדירה של אחד משכניו המבוגרים - "יומנים ישנים, מכתבי אהבה, ספרים מתולעים ותמונות מגמנסיה הרצליה" - מושלכת כלאחר יד, ונהפכת לערימת שפכים. למחרת, הוצעה דירתו של אותו שכן להשכרה.

כעבור יומיים ראה שיינפלד דחפור, מכה בכפו באחד מהבתים הראשונים של שכונת נווה צדק והורס אותו כליל. "אחר כך", נזכר שיינפלד, "הגיעו הבוזזים, ונטלו עמם מסגרות של חלונות, ודלתות ישנות. התל הזה של המפולת יחד עם ערימת הזיכרונות של השכן המבוגר טילטלו אותי. אמרתי לעצמי: תאר לעצמך שדחפור עולה על הבית שלך. נכנסתי לחרדה איומה, והתחלתי לכתוב. תוך כדי כתיבה, חשבתי: אל אלוהים, זה מה שהם עומדים לעבור. אמנם תנועת ההתנחלות היא טעות היסטורית איומה, שלהשקפתי אין לה סליחה ואין לה כפרה, אבל עם כל זעמי, עם כל הכעס ועם כל החרון, אלה בני אדם. הם בנו שם את ביתם, גידלו את ילדיהם, חיו שם מתוך אמונה גדולה, ומתוך היצמדות למה שהם רואים כנחלת אבות, ואני רואה כקרקע גזולה. אבל עכשיו, הם צריכים לקום ולעזוב את כל זה. השבר הוא איום ונורא ברמה האישית, האינטימית ביותר. לא רק ברמה האידיאולוגית".

"על האימה החשכה שבויתור על בית", כתב שיינפלד, "על דחיקת הקירות, על עקירת הנשמה.../ הבית שכליונו חתום ודינו נגזר / הבית שהכיל אותי, הבית שנגמר". בשיר מתעכב שיינפלד בעיקר על "חווית האריזה": "ארזו אותי, אחים, ארזו אותי בארגזים / שהכינותם מבעוד מועד, עם מדבקות / ריקות, מלבניות, כדי להכיל בהם את / כל חיי. רק הקפידו על רשומת מדויקת: / אהבה, ביגוד, גרבים, דם, הוד והדר / ווים שחיים שלמים נתלו בהם / זווגים וחזורים, טריקו, ילקוט לילד / כתבה, לוח שנה, לוח לב, לוח שעם / לרשימות מכלת ופתקים של אהבה / מחבתות, נסים קטנים, ספרים". ושיינפלד מסיים: "חדלון, זמירות שבת, וילון, הדום / מעץ, דרבוקה, גדם, בכי ואימה / כל תכולתו של בית, מצדק עד / צער, ארוזה בתוך רכב / נוסעת מכאן תבה אחר תבה / בנפול בית אחיך אל תשמח / בנפל ביתו האפל שם נפל / גם ביתך".

בשכם אף אחד לא שאל "ארזתם?"

המשוררת טל ניצן, שפירסמה את "בעט הברזל" (שירת מחאה עברית 2004-1984, בהוצאת חרגול) השתתפה בערב של "משיב הרוח", שהתקיים בבית האמנים בתל אביב, לפני שבועות אחדים. היא הקריאה שם את שירה "חאן יונס" ("מעט הברזל"), המתאר את הסבל הפלשתיני. ניצן מסרבת להתרגש ממה שחבורת "משיב הרוח" רואה כמחווה ופתיחות. "אין לי קושי נפשי להזדהות עם כאב "אחי", לעומת כאב "אויבי", היא מבהירה.

"זאת לא שאלה נפשית, אלא אנושית ומוסרית. אני לא מחלקת את האנושות לאחי ואויבי, ויש חוויות אנושיות שממוקמות אצלי הרבה יותר גבוה, בהייררכיה של הכאב והעוול מאשר עקירה ממקום למקום. אני יכולה להזדהות עם צער המתנתקים עד נקודה מאוד מסוימת. מעבר דירה, כשהוא מרופד בפיצויים ובדיור חלופי מוכן מראש, ובעיקר כשהוא מסיר סוף סוף מכשול בדרך לשלום, הוא לא סוף העולם. לכן מניפולציות כמו איומים באלימות עטופים בסיסמאות כמו 'יש לנו אהבה והיא תנצח', הוולגריות וזילות השואה שבנפנוף בטלאי הכתום, והגזענות שמאחורי הקובלנה על שמעזים להזיז 'יהודים' - כל אלה מעוררים בי שאט נפש. הווליום המופרז של זעקות השבר מעיד בעיני על אגוצנטריות תהומית ועל אטימות מוסרית.

"כשאליעז כהן כותב לחייל, 'בלחישה אתה שואל: ארזתם?', אני חושבת על דיירי בניין בשכם, שאף אחד לא שאל אותם בדחילו אם הם ארזו או לא ארזו: גירשו אותם באמצע הלילה לפני חודש וחצי, לא בלחישה, אלא בצעקות. מכל רכושם, השאירו להם רק פיג'מות לעורם והחריבו את הבניין על כל אשר בו, ארבע קומות, אפילו לא בתור 'עונש' על משהו. כמה מתנחלים מגוש קטיף הפסיקו לרחם על עצמם וניסו לשים את עצמם במקום האנשים האלה, שעולמם לא חרב אל הוחרב עליהם בן לילה? אז אם 'הזמנה לבכי', הדמעות שלי שמורות לילדים שחיפשו למחרת את המשחקים שלהם, בין ההריסות, גם אם לפי הקריטריונים של המתנחלים, הם לא 'אחי'".

הדיאלוג בין אמנים כמו ניצן וכהן, או בין יוסי שריד לבין הרב מנחם פרומן, רב היישוב תקוע, שגם הם השתתפו בערב של "משיב הרוח" בבית האמנים - שריד הקריא את שירו "איתמר", פרומן הקריא את שירו "והייתי כמשוגע" - נשמע לפעמים כדיאלוג של חרשים. אדם קרוב כנראה אצל צערו, ולא אצל צער האחרים. הכתיבה, לעתים קשה מאוד, נגד ההתנתקות היא כתיבה של כאב, זעם והרבה עצב, אבל היא בעיקר כתיבה של צורך אישי.

אדם צחי, בן 25, תושב תקוע שבמזרח גוש עציון, משורר וסופר בוגר ישיבת ההסדר המקומית, כתב את "הבלדה לגלות החדשה", שפורסם באתר האינטרנט צורה. צחי אינו נמנה עם החבורה של "משיב הרוח". אמו, מירי צחי, צלמת עיתונות, מצלמת כבר כמה שנים ל"מקור ראשון". הוא עצמו לומד תסריטאות בבית הספר מעלה. הבלדה של צחי מזכירה תיאורי פוגרומים באירופה של המאות הקודמות. צחי מסרב להתנצל: "גירוש מעורר אסוציאציות של גירוש, ומבחינה מסוימת כאן זה קשה יותר, מכיוון שאח מעולל זאת לאחיו".

בשירו כותב צחי: "... שריפה, יהודים, הפריץ משתולל / הוא חשב, הוא החליט, לא עוצר, או חומל / כל הכפר יגורש, ילדים והורים / עוללים וזקנות, בחורים צעירים / ארזו מזוודות, ומהר, זה חשוב / תכנסו ונסע, נפרדים לבלי שוב / ממושב למדבר, מקביעות לארוח / נתגלגל כאשר ישאנו הרוח / הצלה יהודים! הפריץ משוגע / הוא הקים גטו, בל נתקרב, בל ניגע / איש לכאן לא יהן, בשוגג או מזיד / לא קרובים או שכנים, אל חבר וידיד / עגלות מחכות, הסוסים מוכנים, הפריץ מתבונן בנו שוב מתפנים..."

רוחמה שפירא, משירת הים שבגוש קטיף, היא נכדתו של הרב אליהו כיטוב, מחבר ספר התודעה הידוע. שפירא גדלה בקרית משה בירושלים בבית לא קונוונציונלי. כיום היא עוסקת במדיטציה, תפילות וכתיבה, ו"דורשת את אלוקים", כהגדרתה. ארבע שנים היא חיה בשירת הים, שהוקם מיד לאחר הפיגוע באוטובוס של ילדי כפר דרום. תמונת בעלה, נעם, האוחז בזרועו את אחת מבנותיהן, תחת אש, באזכרה לטלי חטואל וארבעת בנותיה על ציר כיסופים, היא מסוג הצילומים שאינם מרפים ממך, גם לאחר זמן. אחרי האזכרה כתבה שפירא את "ציר כיסופים" (שמופיע ב"משיב הרוח" האחרון): "מתנדבים יפי נפש עם נציגי החק / ימתינו בנימוס שנצא מרצון ואחר / בהחלטיות מחשבת ושקולה יוציאונו / מהבית אחד אחד/ יעמיסו על קרונות משא לבהמות / אולי יבחרו הרוצח וארבע נשיו/ לגור בבית הריק של טלי וארבע בנותיה".

שפירא השתתפה ביחד עם תמי גלבוע ממורג בסדנא לכתיבה יוצרת שאירגן המתנ"ס בגוש קטיף. "כותבים מימין", היא אומרת, "היו תמיד, אלא שהיתה גם התנשאות ואטימות מצד הקליקה השלטת, שלא איפשרה להם ביטוי בבמות מרכזיות". היא לא כועסת. "עכשיו", היא אומרת, "הגיע הזמן להיות קשובים וענווים לפני אלוקים ואדם. כל ההתרחשות האחרונה היא מעשה ה'. הפוליטיקאים וכל הרשויות, הם כלי בידי הבורא שמבקש לעורר אותנו".

והיית משוגע

חלק מהכותבים נשענים על המקורות, בעיקר על פסוקים מהתורה. רבקה טניה הדר, חוזרת בתשובה, תושבת הרובע היהודי בירושלים ששני ספרי שיריה "אין רחמים אחרים" (1976) ו"בארצות החיים" (1991) פורסמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נטלה את פרשת עגלה ערופה מספר דברים וכתבה על "אהבה / שלא דיברנו בה / מעולם", אשר "בוכה עכשיו / בינינו / כעגלה / ערופה / בנחל".

הדר: "מעמד העגלה הערופה, כטקס שהיה נהוג בעבר, ביטא אחריות וערבות הדדית של ציבור, כאשר נמצא אדם הרוג בשדה, ולא ידעו מי רצח אותו. האחריות והערבות ההדדית היא שנרצחת במציאות שלנו כאן והיום. אחראית לכך ההנהגה הפוליטית הנוכחית, שמביאה לקיטוב חריף בעם".

הרב מנחם פרומן כתב את "והיית משוגע" לאחר ליל סיוטים. פרומן מספר שבאותו הלילה ראה בחלום מראות של עקירת היישובים. הדימויים בשיר של פרומן מושאלים מסיפורו של רבי עקיבא שאת בשרו סרקו במסרקות ברזל. אותן מסרקות מופיעות גם בשירו, אבל הפעם כשיני בולדוזר שמגיע כדי לעקור את היישובים. "כל ימי הצער ההוא", מתאר הרב פרומן את פחד הפינוי, ובסיום מעניק ביטוי לירי לאחד המעמדים המיתולוגיים מראשית דרכו של מפעל ההתיישבות ביש"ע: "לא אני מסרב! אני נשמע לפקודה / שמאל ימין, תירו בי, דברי הרב / דברי מי? שומעים? תירו בי / ונהיה לבשר / אח-ד".

למי שאינו בקיא בתולדות גוש אמונים: בט"ו בסיון בשנת תשל"ד השתתף הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצ"י), האב הרוחני של גוש אמונים, בניסיון העלייה הראשון של גרעין אלון מורה לחווארה, כ-4 קילומטרים מדרום לשכם. אחרי שרובם פונו בכוח בפעולה שלוותה בבכי מפונים וחיילים כאחד, נותרו בשטח בודדים בלבד, ובהם הרצ"י.

בספרו "אחים יקרים" תיעד חגי סגל את הרגע שבו פתח הרצ"י בהפגנתיות את שולי מעילו ופנה לחיילים שביקשו ממנו לעזוב את השטח: "אם אתם רוצים, קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי". הרצ"י חזר על המשפט פעמיים ואחר כך הוסיף: "כמו שאי אפשר לאלצני לאכול חזיר ולחלל את השבת, כך לא תאלצוני לזוז מפה".

לפני 15 שנה נשאל פרומן בראיון עיתונאי מה יעשה אם יפונה, והשיב כמעט אינסטינקטיווית - "אמות". כיום, בעקבות פרסום "והיית משוגע", שכבר עורר הדים רבים, מבהיר פרומן שאינו ממליץ על מוות. לדבריו, השיר שלו מתאר מצב נפשי, שבו נתונים לא מעטים - שיגעון שעליו הוא מבקש להתריע. שם השיר לקוח מפרשת הקללות, בספר דברים: "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תחזה".

נתן יונתן, שנפטר ב-2004, התייחס לפני מותו ל"משיב הרוח". "שנים רבות לא הופיעו מקרב הדתיים בשמי השירה העברית החדשה, אלא יוצרים מעטים, עד כדי כך שסברתי כי אין להם צורך בכתיבת שירים", כתב יונתן ב-2003 במכתב שבו המליץ לאחת מקרנות התרבות להעניק תמיכה ל"משיב הרוח". הוא התרשם כי הם משלבים "השראה עמוקה מהמקורות, עם דרכי ביטוי מודרניות בשירת זמננו".

שירו של גדעון נאור, מכפר דרום, שאינו נמנה עם אנשי "משיב הרוח", עונה חלקית לפחות על ההגדרה של יונתן. בשירו, שהופיע בקטיף נט, "מצאני השומרים הסבבים בעיר - הכוני פצעוני" (פסוק משיר השירים ה'), כותב נאור: "לא, לא עברתי ענויי שונאים / לא שמעתי צחוקם הנלעג / היו אלה אוהבי / שומרי נפשי / הם שדשו את בשרי, / שאטמו את אוזניהם משמוע זעקותיי / אחי, קראתי, אל תכוני / עצמי ובשרי - אתם / חדל, אסביר הכול / הרפו לרגע / הלכתי לחפש אהבתי / בשליחותכם הלכתי / הנה ראו / הנה הרדיד שנתתם / אך לא שעו לי / הרביצו ללא רחם / עד אובדן חושים - חושי / והסירו את רדידי / ועתה, עיזבוני / עיזבוני לנפשי / פצעי יגלידו... / אך לבי האם ירפא?" *



חממות בישוב גדיד בגוש קטיף. ראשי הגוש מחפשים המנון למאבק בהתנתקות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו