בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאילו שכחנו מי אנחנו

הניכור שגילו ילדי הארץ ביחס למתרחש באירופה בשנות השואה עורר מחנכים חשובים להכות על חטא החינוך הציוני, המרוכז בעצמו. לרגע היסטורי אחד נעשה ניסיון לשלול את שלילת הגלות

תגובות

"עם ענני הסיוט הכבדים המעיקים על לבות מורים ומחנכים בימים אלה, והמעוררים בנו הרהורים קשים בנוגע למידת יעילותו של החינוך, צפים ועולים על הדעת מחשבות בדבר ביקורת רצינית של תוכן עבודתנו החינוכית, מגמותיה ודרכיה".

מלים נחרצות אלה כתב ב-1943 משה אהרן אביגל (בייגל), מראשי זרם החינוך לילדי העובדים ומעורכי כתב העת החינוכי של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל "אורים". זה היה אחד המאמרים הפדגוגיים הראשונים שעסקו בחינוך לנוכח השואה. במאמר, "לאור המוקד", שראה אור ב"אורים", קרא אביגל לשנות מן הקצה אל הקצה את המשנה הפדגוגית המונחלת לתלמידים - מנראטיב שולל גלות, שמעמת בין "כאן" ל"שם", לתורה הומניסטית לאהבת אדם, השמה דגש על ערכי מוסר אוניברסליים. היה בכך ערעור ראשון - ומבית - על אחד העקרונות המרכזיים של החינוך הפועלי בארץ-ישראל. ולא פחות מכך, זו היתה גם הכרה ראשונה בנזקים האפשריים של חינוך ממסדי נחוש.

ספקות, הכאה על חטא, הודאה גורפת בכישלון, בדרך כלל אינן נחלתם של אנשי חינוך ממסדיים. בימים כתיקונם, כשהשלטון יציב יחסית והמשאבים מוקצים כסדר, נוטה מערכת החינוך הממסדית להכתיב לבני הדור הבא משנה סדורה ובטוחה בעצמה באשר לערכים, לדגמי החיים הרצויים ולרפרטואר ההשכלתי ה"נכון" שיש לצייד בו את אזרחי המחר. השגות ולבטים נשמרים לדיונים פנימיים של המערכת, הרחק מהעין הציבורית. קריאה פומבית ל"רפורמה" בחינוך ול"שינוי יסודי", מושמעת בדרך כלל מבחוץ, מקבוצות שרוצות לערער על ההגמוניה החינוכית השלטת ובעצם להחליפה.

אבל אירועי הזמן הקשים של מלחמת העולם השנייה והשואה עירערו את הביטחון העצמי של מערכת החינוך הפועלית (זרם העובדים בחינוך). הם עוררו בקרב מחנכים מרכזיים שלה דיון אמוציונלי נוקב ביחס לנזקי החינוך, ששלילת הגולה והאדרת המפעל החלוצי-ההתיישבותי היו העקרונות המארגנים שלו.

נזקי החינוך ניכרו כבר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות. לנוכח הניתוק מיהדות אירופה והידיעות על מעשי רצח המוניים, נפערה תהום רגשית בין דור האבות לבנים. הידיעות הקשות על המתרחש באירופה עוררו רגשות שונים בתכלית בדור ההורים, שבא משם ושהשאיר מאחור בני משפחה, חברים וזיכרונות, ובקרב דור הבנים, שצמח בארץ-ישראל וספג את ערכי שלילת הגולה במשך כל ילדותו. השבר הבין-דורי הזה הלך והעמיק בשנות השואה, וככל שרבו ביישוב הידיעות הקשות על הנעשה באירופה.

ערכה הגדול של הגולה

1943 היתה נקודת מפנה. בשנה זו התעוררה הדרישה לתקן את נזקי החינוך הקודם ולנסות ולעורר סולידריות ואמפתיה בקרב התלמידים כלפי יהדות אירופה שבמצר. ב-1943 וב-1944 הוציא זרם העובדים, באמצעות כתב העת "אורים", שני ביטאונים שיוחדו לשאלת שילוב נושא השואה בחינוך: "שואת הימים בחינוך ילדינו - מפי ילדינו" ראה אור בחנוכה תש"ד, ו"שואת הימים בעבודתנו" ראה אור בפסח תש"ד.

בחורף 1944 נדרש משה אביגל, שוב, לשאלת החינוך נוכח השואה במאמר מקיף ב"אורים", "בעיות חינוכנו בימי שואה" (טבת תש"ד). במאמר ניתח את טעויות החינוך הקודם וניסח את עיקרי המשנה החינוכית החדשה. לטענתו, שתי טעויות קריטיות ליוו את החינוך הפועלי לפני השואה: ההתמקדות בהוויה הארץ-ישראלית והחינוך לשלילת הגלות. החמור מבין משגי החינוך הקודם היה, לטענתו, שלילת הגלות: "לא עשינו הרבה כדי להסביר לילדים את הגולה ואת יהדות הגולה (...) את ערכה הגדול של הגולה על מעיינות החיים והיצירה שלה (...) כאילו שכחנו מי אנחנו כאן ומנין באנו (...) ורק הזוועה האיומה, אשר השמידה את החלק הגדול והמכובד ביותר של יהדות הגולה, וקומץ היתומים, פליטי הגיהנום אשר הגיעו הנה, פקחו קצת את עיני ילדינו לראות מה היה לנו. אני רואה זאת כליקוי יסודי בחינוכנו".

בחוברת ניסן של "אורים" (תש"ד) התחזקה ההכאה על חטא ועלה דיון נוקב בנוגע לתיקון המצב. יעקב הלפרן, שבשנים אלה שימש מנהל המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים, התייחס במאמר "בעיית הגולה בחינוך ילדינו", לצורך הדחוף לשלול את שלילת הגלות המסורתית: "אהבת גולים וגולה זו הכרחית כי תכבוש גם את לב הילד והנוער בציבורנו. הנני מדגיש 'הכרחית כי תכבוש' - כי לצערי, לא נעשתה זו עדיין חלק מדמו ומבשרו של ילדנו-חניכנו".

בצד זאת נחלץ הלפרן להגנה על ילדי הארץ בוויכוח על אדישותם כלפי אחיהם בגולה: "רב הקטרוג על ילדינו. מהם המאשימים אותם בחוסר נימוס ודרך ארץ, מהם המגדירים אותם כריאליים ומציאותיים ומהם הרואים בהם חוסר רגישות והעדר נפשיות ולבביות (...) האם רשאים אנו לקבוע, כי נוער זה חסר רגש הנהו? לא מניה ולא מקצתה! ההפך! תחת מעטה השריון החיצוני שנתקשה בהשפעת אקלים, חיי יצירה, בניין חברה חדשה - פועם לב ער ורגיש (...) ילדנו ערים ועדים לכל מעשי הזוועה ופשעי הדמים בעולם. ואם גם אין הדברים באים לידי ביטוי שבפה, הרי בתוך תוכה של הנשמה נחרתים חריצים עמוקים ונוקבים".

שנה לאחר מכן, בדברי הפתיחה בכינוס הארצי של הגננות (שהובאו ב"אורים", חשון תש"ה), הקצין הלפרן את דבריו על אשמת המחנכים בטיפוח הניכור של הדור הצעיר כלפי יהדות אירופה. מניסיון לגונן על הנוער, כפי שבא לידי ביטוי ב"בעיית הגולה בחינוך ילדינו", עבר להודאה כואבת באדישות שחש הנוער ביחס למצוקות הגולה, ולהודאה בנזקי החינוך שולל הגולה. כך פתח את מאמרו "גלות, גולה, וגולים": "על חטא שחטאנו בכוללותם של שלושת המושגים! ביחסנו הפנימי השלילי לחיי הגולה הובאו מושגים אלה לכלל זהות אחת - דבר אשר גרר בעקבותיו יחס שבשלילה לתפוצות גם בנפש ילדינו. בלהט היצירה אשר אחזנו בהגשמה הציונית-הסוציאליסטית בארץ לא נזהרנו - בטבע הדברים - בהבחנת כמה יסודות שנראו בעינינו כתפלים לגבי המפעל הכביר (...) ומאתנו לילדינו (...) מה פלא אפוא אם 'קהה' אצלם הרגש לגולה באורח טבעי כאשר 'הקהינוהו' אנו בשכחה ובדרך מלאכותית? לא ייפלא אם 'ילדי חוסן' אלה נתונים רוב יומם ולילם בעולמם הארץ-ישראלי, מבלי לחוש את כל המתרחש מעבר לשערים ברחבי העולם היהודי הגדול?"

הלפרן האשים את המחנכים בכך שלא ידעו להבחין בין היחס השלילי לגולה, הלגיטימי בעיניו, לבין הסלידה מהגולים עצמם, שעתה ניכרים אותותיה הרעים: "אנו בחלנו בחיי גלות, זו המארה הרודפת אותנו מיום אשר נתרחקנו מעל אדמתנו. בפרוצס החיים הארוכים תחת יד זרים נסתגלו שכבות רחבות בעמנו לתנאי קיום זרים לרוחנו. דבקה בהן חלאת הגלותיות אשר הטביעה צבע מיוחד אפור ונאלח על חייהן: אוויריות, תלישות, טשטוש העצמיות, ריקנות, כניעה וכדומה להן. תכונות-תפל אלו שבאו בהשפעת התנאים היו לנו לזרא. בכל לבנו ובכל נפשנו התקוממנו כנגדן (...) משנקבע יחסנו לשלילה ל'גולה' - שילבנו בו גם את ה'גולים'".

הקטנים יודעים ממילא

מחנכי זרם העובדים בחינוך ידעו שלאחר שנים של חינוך שולל גלות נחוש וחסר ספקות, יקשה עליהם להבקיע את חומת האדישות שגילו תלמידי בית הספר ביחס לסבלם של יהודי אירופה. לכן הפנו רבים מהם את מרצם אל הקטנים, ילדי הגן, שעדיין לא ביססו את יחסם לגולה. מקצתם קראו לגננות להקדים ולהסביר לפעוטות את ההבדל בין שנאת הגלות לבין אהבת הגולים. "אהבה זו יש לנטוע בנפש ילדינו מגילם הרך ביותר. מי כמונו, המחנכים, יודעים להוקיר ולהעריך את יסוד החינוך האמוציונלי בילדים הרכים. לא לחינם ראינו בגן הילדים יסוד-מסד לעיצוב דמות האדם בעתיד", קבע הלפרין במאמרו "גלות, גולה, וגולים".

הגננות, מצדן, דיווחו ב-1943 על מבוכה גדולה בשאלת היחס הפדגוגי ה"נכון" לנוכח השואה. על תחושת אובדן השליטה בתכנים הנדונים בגן, העידה הסופרת לילדים והמחנכת הידועה לגיל הרך, ימימה טשרנוביץ, במאמר "שואת הגולה בתוך כותלי הגן", שפירסמה בכתב העת של מרכז התאחדות הגננות בארץ-ישראל, "הד הגן" ב-1943 (חוברות ג-ד, תש"ג). מעניין שדווקא גילויי האמפתיה הטבעית של הילדים בגן עוררו לטענתה, בקרב הגננות, לבטים ותהיות:

"עם בוא הידיעות הראשונות על חורבן יהדות פולין, היה צורך נפשי להשיח את הלב לפני הילדים על הצרה הגדולה אשר לא קמה כמוה בישראל. אך בטרם מצאנו אנחנו המחנכים את הצורה והביטוי הנכון - הקדימו אותנו הילדים בהדים מן הבית. 'את יודעת, אתמול אמא בכתה נורא כי יש לה אח בפולניה אז היטלר הרג אותו' - סיפר אחד הילדים בפשטות ובאכזריות השכיחה כל כך אצל הילדים, וכמובן שסיפור פשוט זה גרר אחריו שיחה ערה בין הילדים והמחנך מוכרח היה להגיב כך או אחרת על המדובר. לא היתה לנו שהות להעמיק חקר, מה היא הצורה הפדגוגית המתאימה בה נספר לילדים. כמו כן לא יכולנו להיכנס לפני ולפנים של הפלוגתא בין המחנכים, אם בכלל יש צורך לספר לילדים על השואה הגדולה אשר קמה עלינו, ולהוציא את ילדינו מעולם יפה זה בהם הם חיים".

בכינוס הארצי של התאחדות הגננות, שהתקיים ב-17 באוקטובר 1943, נדרשה גם המחנכת טובה חסקינה, מעורכי "הד הגן", לשאלה כיצד יש לדון עם הילדים על השואה, ואילו מסקנות יש להפיק ממנה. מסקנותיה נשענו גם הן על ההנחה שהילדים יודעים ממילא, בלי תיווך המורים והגננות. דבריה נרשמו במאמר "הילדים והמציאות", שהתפרסם ב"הד הגן", חוברות ג-ד, תש"ג: "לענייני המלחמה עצמה וכל הקשור בה, ובייחוד לגבי אכזריותם של הגרמנים - הרי כל הילדים יודעים בלעדינו, ולפעמים יותר מאתנו, על פרטים כאלה שרצוי היה יותר לא לדעתם (...) שאלה קשה עומדת לפנינו: כיצד למזג את האהבה לאדם, לאנושות, עם המלחמה וההריגות והרציחות זה מול זה? האפשרי הדבר?"

שתי הכותבות הטילו ספק ביכולתה של הגננת "לעשות סדר" במידע הקשה שהילדים מביאים מן הבית. בכך הציגו גם הן, כמו המורים והמחנכים בבתי הספר, דמות מחנך אנושי, מתלבט, טועה ותועה. לשידוד מערכות כזה, ללבטים, לספקות ולהכאה על חטא של מחנכים מרכזיים וחשובים, אין אח ורע בתולדות החינוך הישראלי. עם הקמת המדינה שב השיח החינוכי הממסדי לבטוח בעצמו ובמורשתו. הלקח הממלכתי - "משואה לתקומה" - נלמד בבתי הספר והונחל לצעירים בביטחון אופייני של מערכת חינוך ממלכתית, שיודעת מה צריך הדור הבא לדעת ולהבין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו