בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא פורץ מתוכנו בקריאת אהבה קדמונית

כפי שנאמר בפרק הראשון בסדרה, בכמה מהשירים המרכזיים ביותר ב"כוכבים בחוץ" ממלאת המלה "עוד" תפקיד פוליטי. על רקע עליית הפאשיזם והנאציזם בוחן המשורר את בעיית הולדתה מחדש של הפראות האנושית הבסיסית, שיש בה יופי מרהיב וניכור מוסרי מחליא

7תגובות

השירים הארוטיים שב"כוכבים בחוץ" מוסיפים לתסמונת ה"עוד" גוונים עדינים ומורכבים, ומביאים את הפעלתה למדרגה גבוהה ביותר של תחכום. בעיקרו של דבר משמש כאן ה"עוד" מין מתווך חכם - לעתים ערמומי - בין האהבה שהיתה ותמה בעבר לבין ההווה ש"ריח" האהבה ההיא עדיין מבשם אותו; בין האהובה הנעדרת והאבודה לאהובה הנוכחת (ולו רק בזיכרון האוהב) והפועלת על ה"עולם" כאלה או כגרם שמימי ("שדות שחוורו ועצים נושאי-שובל עמדו באורך הלבן. הלילה סחרחר מיונים על השובך, מדליק לך עצי דובדבן", "לבדך"). התיווך קשה עד מאוד, שכן עליו לשכך כאב חריף שאינו מוכן לטשטש את עצמו ("התוגה הפראית הרוצה רק אליך", "על קביים אליך שירי מדדים"), ועל ה"עוד" להתחכם לכאב הזה, להמציא "המצאות", אפילו לפרוש מלכודות.

ניטול לדוגמה את השיר "אז חיוורון גדול", הפותח את השני בין ארבעת פרקי "כוכבים בחוץ", שבו מרוכזים רוב (לא כל) שירי האהבה הכלולים בספר. פתיחת השיר במלה "אז" מעמידה אותו לכאורה בסימן חד-משמעי של עבר שהיה ואיננו. כל מה שמתואר בשני הבתים הראשונים שבשיר קרה "אז": העיר הוארה באור חיוור של ערב סתווי קסום. שמי הערב הירוקים עמדו נטויים מעליה כמו "נחשול שמים" (במקום נחשול מים). היינו, שמי הערב היו עמוסי עננים צבעוניים כבדים. המדרכות, אשר כמו דגים (בהתאם למציאות הימית שנחשולים ירוקים נטויים מעליה) נשבו "ברחש מרושת" של מבטים ופגישות, פרפרו "ממולמלות, מלוחשות", שטפו לאט כמו המים שעדיין מציפים את רשת הדייגים שלא נמשתה כולה מן הים.

מה בדיוק אירע "אז", באותו עבר מוגדר וחתום המתואר כאן באמצעים מטאפוריים ומטונימיים בלבד (מישהו ניצוד, לאו דווקא מבלי שירצה בכך, ברשת של מבטים ופגישות, מלמולים ולחשים; מישהו אולי הפגין "חיוורון גדול" מחמת התרגשות), אין השיר מפרש. משום כך מפתיעה כל כך הפנייה הפתאומית בראשית הבית השלישי אל נמענת אנושית (שלא הוזכרה קודם לכן): "אל תכבי את העבר". מתברר שאותו "אז" חיוורייני אבל מאיר הכיל בתוכו קשר מסוים בין הדובר לאותה נמענת; אולי איזה דבר שנראה - לפחות לדובר - כקשר של אהבה.

הנמענת כפרה ועודנה כופרת בתיאור זה של הקשר. לדבריה, "לא היתה זו אהבה", ולכן היא לא רק ניתקה את הקשר "אז", בשעתו, אלא שהיא גם גמרה אומר "לשכוח" את עצם קיומו (היא מנסה "לכבות" את העבר, שכמוהו כנר "יחיד כה ורפה" - די בנשיפה קלה כדי לכבותו). הדובר משדל אותה שלא תעשה זאת. לצורך הטיעון הוא מוכן לקבל את קביעתה ש"לא היתה זו אהבה", אם כי הוא מעמיד קביעה זו בספק באמצעות מלת התנאי "אם" (במובן: אם גם, או גם אם נאמר ש...); אלא שהוא טוען, כי גם במקרה לא מאושר כזה, פגישתם שלו ושל הנמענת התרחשה לפחות ב"ערב סתיו יפה", שכלל לא כדאי לשוכחו ולהשכיחו, ובכך להפסיד את זכר הנועם שהיה בו.

עכשיו מובנת לקורא האסטרטגיה שקבעה את התנהלותו של הדובר בראשית השיר. במקום לספר על עצם הפגישה, שאולי עוררה בנמענת אי-נעימות ומבוכה, ומשום כך היא מנסה לשכוח אותה, שכן היתה זו, מבחינתה, אותו דבר מעיק: פגישת אוהבים ללא אהבה - הוא מתאר בחרוזים מאגיים את יופיו ומתיקותו של ערב הסתיו. בכך הוא מקים את המסד שעל גביו יציב את ה"תיזה" שלו, היינו, שהפגישה היתה בכל זאת נעימה, אינטימית, מלוחשת, ממולמלת, קסומה, ולו רק בזכות הנעימות של ערב הסתיו, ומשום כך ראוי שלא תישכח. אבל בעצם הנכונות של הנמענת (במידה שנכונות כזאת תיווצר) שלא "לכבות את העבר" או למחוק אותו, לא די לדובר; עליו להציל גם משהו בשביל ההווה הערירי שלו; לשמור לפחות על נטף אחד מן המתיקות ההיא שהיתה "אז".

זה מבצע מסובך מאוד, שכן בדיוק מניסיון כזה - למשוך חוטים מן העבר אל ההווה והעתיד - נרתעת הנמענת; זה בדיוק הדבר שבו היא אינה רוצה. לכאן חייב הדובר להכניס לפעולה - לקראת סיום השיר - את פרוצדורת ה"עוד", המחוזקת על ידי הגמינאציו (הכפלת דבר לשם חיזוקו הן כחיווי והן כמבע ריגושי). עכשיו לא די לו בכך, שהאהובה המתנכרת "תודה" שהערב ההוא היה "ערב סתיו יפה" ונעים הראוי לזכירה. הוא מנסה להוכיח לה שאותו ערב "עודו" שריר וקיים גם עכשיו. ולא זו בלבד, אלא שבהיותו קשור בעונה מעונות השנה טעון אותו ערב בעוצמה המבטיחה גם את קיומו בעתיד. בכל שנה, בבוא הסתיו, הוא יאשר את נוכחותו באמצעות ה"עוד":

הוא אל עירך עודו נכנס

עם כובד סער ועבים.

עודו מושיב בכל פנס

את אפרוחיו המצהיבים.

הדובר מפתח בבית אחרון זה מניפולציה רטורית מורכבת. לכאורה אין הוא אומר אלא שערב הסתיו היפה חוזר ופוקד את הנמענת בין שהיא רוצה ובין שאינה רוצה בכך. אלא שבאמצעות תיאורו של הערב כמי ש"נכנס" אל עירה של האהובה, ודווקא בעוצמה שאולי אי אפשר לעמוד כנגדה ("בכובד סער ועבים"), הוא יוצר, לפחות ברובד המטאפורי, מצב שבו לא תוכל הנמענת להימנע מפגישה מחודשת אתו, עם הדובר, שיבוא לפקוד אותה בלהט ובסער שאינם סובלים דחייה. הושבת האפרוחים המצהיבים "בכל פנס" לכאורה אינה משמשת אלא תיאור מטאפורי של העלאת אורות החשמל הצהובים בפנסי העיר עם העמקת אפלולית הערב. אולם הפיכת האורות לאפרוחים מעניקה לערב הסתיו (אשר בשלב זה הוא כבר נציגו הוודאי של הדובר) לא רק כוח הפריה והולדה (במשך השנה שחלפה מאותה פגישה "הוליד" הערב דור חדש של אפרוחים), אלא גם כוח חדירה, שלא נעדרות ממנו אסוסיאציות סקסואליות.

הערב חודר לכל פנס מפנסי העיר ו"מושיב" בו אפרוח, ובמובן מסוים "מפרה" אותו והופכו לביצה שנתבקעה והאפרוח הצהוב מציץ מתוכה. הדובר אינו מדבר במפורש על התמדת אהבתו לנמענת, על העוצמה וה"כובד" של אהבה זו - הרי על כך בדיוק היא אינה רוצה לשמוע. אלא שבאמצעות ה"עודו" הכפול הוא מרמז על כך, שסיפור הקשר בינו לבינה עדיין לא תם, ואם רק היא תתפתה לא לשכוח ולהשכיח אותו, עדיין תמונה בו הפוטנציה של ההתחדשות וההתגברות. ה"עוד" מנסה כאן לא רק לשמר עבר אלא גם "להציל" אותו ממחיקה. הוא עושה זאת בדרך של הסחת דעת מכוונת - הטיית תשומת הלב של הנמענת מן הקשר האנושי, שכנראה לא היה רצוי לה, למה שעטף והקיף אותו, והיה נעים ורצוי, היינו, לערב הסתיו היפה. אבל העטיפה הנופית הצבעונית אינה אלא נציגה מטונימית של הקשר או של הדובר המבקש את התמדתו. כך מתגבר ה"עוד", הקושר את העבר אל ההווה, על רצון מפורש של הנמענת להתנתק מן העבר, לדון אותו למיתת שיכחה. מה שהיה עודנו קיים, ואולי הוא אף יגבר, בסופו של דבר, על כל המכשולים המאיימים על קיומו.

דוגמה נוספת (מתוך דוגמאות אפשריות רבות; כמעט כל שיר בפרק השני של "כוכבים בחוץ" עשוי להדגים את הפרוצדורה המתוארת כאן) - השיר המסובך "גשם שני וזיכרון". כאן ממלא ה"עוד" תפקיד רטורי-ריגושי מנחם באמצעות הפעלת הפרוצדורה הרטורית הן כתרגיל פילוסופי הן ניסוי פסיכולוגי באוטוסוגסטיה - שיכנוע עצמי על אף העובדות. כותרת השיר מעוררת שאלה: באיזה "גשם שני" מדובר? הרי השיר מתאר גשם אחד בלבד; גשם בלתי פוסק, שנמטר, כנראה, במשך יום שלם, כאילו היה עומד ניצב במרחב, לא זז ממקומו ("כחלחל וגבוה ניצב הגשם"), וגם עתה, בשעת ערב אפלולית, עדיין לא פסק. אדרבה, "סופתו" מתחדשת ("נביטת סופתו").

אין בשיר שני גשמים. אם כן, לשם מה ינסה הדובר להציג את הגשם באוזני הנמענת של השיר כאילו היה "שני" וככזה קדם לו איזה גשם "ראשון", שכלל אינו נזכר? לכאורה, הוא עושה זאת במסגרת תרגיל קוגניטיבי הקובע לזיכרון מעמד של מציאות שנייה, כמעט שווה במלאותה ובממשותה למציאות הראשונה, שהיתה בפועל. לפי זה, ניתן לתאר את הגשם כ"שני" משום שהתרחשותו נקבעה בזיכרון. אמנם, הזיכרון מסתייע בעובדה שהגשם לא פסק; אלא שזו הסתייעות בלבד, כמין אחיזה במעקה בשעת עליה במדרגות, ולא היא מקור הדינמיקה המייצרת בשיר שני גשמים, שהוא, כאמור, ה"תיזה" המייחסת לזיכרון תכונה של מהות עצמאית, צמודה למה שעורר אותה אך גם נפרדת ממנו.

כדי "להוכיח" תיזה זו מגייס הדובר טענה מטאפורית, פסבדו-לוגית, שה"עוד" המשולש הוא המפעיל אותה: היום שחלף, יומה של האהובה, "עודו חי"; לכן יכול הדובר לטעון "עוד אראנו כאז, עוד בכל שעריו כחלחל וגבוה עומד הגשם". היום "חי" משום שלא מת. בניגוד לשאול המלך הוא "לא נפל על חרבו", למרות אדמומית השקיעה המעידה אולי על ההפך. אמנם, יכול להיות שהוא קרס בעייפותו (היה זה יום סער "לא נרגע", "מיוגע"). אולי הוא חולה - נשימתו "מגועשת", כבדה; "עיני אופקיו בדלקת" כמו עיניו של חולה קודח או של מי שלקה בהצטננות קשה ביום חורפי (ומה הפלא? הן "נוטפים בו גגות", והעיר מתאפללת בערבו "בצמרמורת ריסים").

משום כך "הסיעוהו מפה", כמו שנושאים חולה במיטתו או באלונקה - בזהירות, כאילו היה כלי זכוכית כבד. אכן, היום איננו אלא "מראה מתרחקת". ככזה הוא מכפיל את המציאות ממש כשם שהזיכרון מכפיל אותה, ומשום כך מותר להתייחס אל זיכרון היום וכל מה שאירע בו כאילו היה הוא היום עצמו. אמנם, הזיכרון משנה בדרך כלשהי את המציאות הזכורה; אולי הוא מדהה אותה במקצת ואולי הוא רק מקטין את מרכיביה כשם שהמראה משקפת עצמים הנעשים קטנים יותר ויותר ככל שהיא מתרחקת. אבל גם המראה המתרחקת אינה מוחקת את העצמים המשתקפים בה, וכך גם הזיכרון. הוא מקיים אותם קיום של "עוד" ושל עדיין.

עד כאן הרובד הכמו-רציונאלי של השיר (או זה המפתח משהו מעין פרודיה על הרציונליות); כי לשם מה לדובר של השיר כל התרגול הפסבדו-לוגי המסובך? הרי כל מטרתו היא "להוכיח" לנמענת האהובה, שאף כי אולי הוא ראה אותה רק לרגע חולף, קצר, במהלך היום הגשום (ולשם הרגע הזה עמד במשך שעות במטר הסוחף, ואולי כבר הוא זה שלקה בהצטננות ובצמרמורת), מבלי שהיא שמה לב לנוכחותו, חזקה עליה ועליו שיראה אותה שנית, מפני שזה רצונו הנחרץ: "גם את, הוא חושב, תעברי בו (=ביום הגשום, או ברחוב הגשום) שנית, יחידה, אהובה עד איוולת". הדובר רוצה את מראה אהובתו "עוד פעם". משום כך הוא מטריח אותה במטאפורות המסובכות שלו; משום כך הוא מתאר בפאתוס כה רב את היום הסוער "שעבר, שארב" כשהוא גושש, "כבד משבועות, ממלמול מיוגע". מי ש"עבר וארב" איננו, כמובן, אלא הוא, הדובר עצמו, שהתעקש לעמוד בגשם - אולי במארב של פינה נסתרת - כדי להשביע את רעבונו בבדל מראה בלתי מספק של אשה חולפת במהירות.

כמובן, המארב הזה, הרצון שהדריך אותו, וההנמקה המתלווה לשניהם, כרוכים ב"איוולת". הלוגיקה והפאתוס שהפעיל הדובר הם אוויליים למדי, והדובר יודע זאת היטב. הוא יודע שבוודאי לא יראה את אהובתו פעם נוספת בערב הגשום, שסופתו "נובטת" מחדש. היא תהיה ספונה בביתה, ורק הוא יוסיף להסתובב ברחוב ובכיכר במשך כל שעות הערב ("שעונים נושנים תסובב הכיכר") וילפות ביידים קרות מגשם את ראשו הלוהט, המכיל בתוכו את "זכרך המדליק את ידי" ב"להב קר" - לפיתה של ייאוש וכאב (הראש "יתמוטט"). עם זאת, הוא נאחז בשתי ידיו הקרות בתרגיל האוטו-סוגסטיבי: היום לא מת; הגשם הוא "גשם שני"; האהובה תעבור ברחוב שנית; אולי בפעם זאת היא תשגיח באיש ה"אורב" לה, תרחם על עמידתו תחת הגגות הנוטפים, על מלמולו המיוגע, על מראה פניו ה"מועם בשקיעות נחושת". איכשהו, בניגוד לכל שיקול הגיוני, העבר ייהפך להווה.

השימוש באוקסימורון בתיאור לפיתת הראש המתמוטט בידיים רטובות וקרות, ש"זכרך" בכל זאת מלהיט אותן, ודווקא "בלהב קר", ממחיש היטב את מצב הביניים הנפשי והקוגניטיבי שבו שרוי הדובר. הוא יודע שמראה האהובה אינו אלא זיכרון, ואפילו זיכרון קר; אבל הזיכרון הקר לוהט ומדליק; ולכן היום "שעבר" חייב כביכול להישנות. הגשם שירד חייב ליהפך לגשם שני, כדי שהאהובה תעבור בו שנית והדובר יראה אותה פעם נוספת, ואולי עוד פעם ועוד פעם. ה"עוד" של השיר עומד במידה מסוימת בסימן "שמש בגבעון דום"; אף על פי שהוא נקבע על רקע שקיעתו המדדמת של היום והאפלה היורדת על העיר. ה"עוד" של השיר הוא אוטו-סוגסטיבי. הוא בא לאנוס את העובדות. להכריח אותן להיות מה שאינן.

הפרק הבא - בגיליון ערב סוכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו